 |
 |
|
|
|
|
|
|
| מרב מנוח נהנתה מ"עלייתו השמיימה של העורך הספרותי" השערורייתי של בני ציפר, שמציע פרודיה נרקיסיסטית משעשעת מתוחזקת באירוניה עצמית |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ספרו של בני ציפר "עלייתו השמיימה של העורך הספרותי" (אוב, ז.ע.פ) הוא קולאז' מבדר המשלב ז'אנרים שונים מסיפורי קדושים, עדויות, רצנזיות ווידויים ועד למחזה.
ציפר, גיבור הרומן, עוסק בציפר בצורה אובססיבית ורבת פנים. הוא מתפצל לדמויות שונות הנעות לאורך הרומן, גם בחילופים של גופים דקדוקיים המשתנים בטבעיות מגוף ראשון לגוף שלישי וחוזר חלילה .
הוא מתגשם כעורך הספרותי, כאישה, כגבר ששכח את שמה של אשתו, כקדוש, ומעניין שהכברת התפצלויות ה"עצמי" אינה מוסיפה לו נופך כבד ומסוכסך, אלא להפך - משליטה רוח של הומור, היתול וקלילות על הספר ועל הגיבור.
גם אם השתברותו של "ציפר" לכל היישויות האלה אומרת התעסקות עצמית טוטאלית, הרי שהיא מתבדלת מן העיסוק הנרקיסיסטי השגור. בבואת "העצמי" אינה מוקרנת אל חזות הכול, והעולם אינו
מתארגן לפי מידותיה. זהו סוג של נרקיסיזם פארודי או אולי פארודיה על נרקיסיזם והיא מלווה באירוניה עצמית.
פנטזיות מועצמות על מוות סוללות את דרכו של העורך היישר השמיימה. הוא זוכה למעמד של קדוש וכאשר הוא מאייש את הפנטזיות האלה בצורה מגוחכת, ומציג קדושה מפוקפקת למדי כך הוא הורג במו ידיו את אותן פנטזיות.
בריבוי זה אפשר לראות גם סוג של שיכוך, של הקלה על איזו בדידות: "הוא הסביר לי שמאז ששכח את שמה של אשתו הוא רוצה להתקשר אלי, כדי שנלך לסרט ביחד. כי יש שהלבדיות אוחזת בו בחוזקה, ואז קורה לו שהוא עומד לבדו באמצע החדר ומביט במראה ועיניו מפחידות אותו, עיניו נעשות פתאום לבנות וריקות כעיני פסל, ופיו רוצה לצעוק אבל כשהוא פותח אותו מתמלט חדק של אור". בניגוד למובאה מרבית הספר דווקא אינו מכביד ונוגה הוא קליל ומהיר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ציפר. צילום: רובי קסטרו
|
|
|
 |
|
 |
|
"בכל הומו יש מעט מן הגאונות של האמן"
|
|
|
 |
|
|
|
הפיצול גם מרחיק מן השיקוף האוטוביוגרפי העשוי להסתמן בבירור מן הספר. שכן קשה להתעלם לחלוטין מתווי הפנים הביוגרפים של העורך המוכר של המוסף "תרבות וספרות" המשרטטים גם את פניו של הגיבור.
אבל ריבוי הדמויות מתעתעת בקורא ומהתלת בו בטוב לב, יש לומר. בבחינת 'מזה שתקראו כאן על ציפר, הרי לא תדעו בסוף מי זה באמת ציפר. אני לא מתכוון להתערטל בפניכם'. גם תיאורי סקס נועזים וגם פריסתה ההיתולית של הגלריה הקריקטוריסטית של חלק מנרקיסי הביצה הספרותית לא נותנים כל תחושה של התערטלות. הוא הרי בעצם לא אומר עליהם דבר: "'מי עוד יש כאן, אם כבר אני צריך לבלות את הנצח בחברתם?'. שאל ציפר. 'אל תגיד לי שיש פה יעקב שסק וחנה פנג'ב גושן ומיסיס גלקרון...' עוד שאל ציפר אם בעולם הנוכחי יש מחלות, ולו קלות, כמו למשל פטריות בין האצבעות של הרגליים. אייל פבריקנט אמר שלמרבה הצער, האדמירלו מחוייב להעניק תפקיד לכל אחד, ובלית ברירה חלק מקבלים תפקיד של פטרייה ברגל, כמו למשל, לאחרונה, הדוקטור גמליאל מוקט שעובר מרגל לרגל ומתחנן לתשומת הלב".
כבר בספרו הקודם, "ציפר ובני מינו", שם הגיבור זהה שם הגיבור לשם המחבר, אך הפעם אין זה ציפר המופשט, אלא ציפר העורך הספרותי, זה שעובד ב"הארץ", כך שאי אפשר להתחמק מהקישור הביוגרפי. ובמקום הזה ציפר מצליח לתעתע לאורך כל הספר בניסיון לקרוא אותו "כחשיפה", שכן אין זה ספר רכילותי בסגנון "חומר טוב".
הספרות והעיסוק בה מוצג כנידחות תרבותית. יש תנועה בין אדם המנסה לייסד "אחרות" ושוליות מתוך עמדה מאוד מרכזית וגם בניסיון הזה יש משום ההיתול והתעתוע. כך למשל הוא נלקח על ידי השגרירות הצרפתית, וכשמתברר שהוא העורך התרבותי ולא הכלכלי, הוא נזרק מהרכב. או כאשר הוא ניצב במעמד הפיטורין הוא מטיח בפני שומעיו: "אני מסוג האנשים שמקדישים את חייהם לאמנות ולספרות ולדברים הרוחניים של הספרות. 'נכון אני הומו וזה לא סוד', המשיך ציפר. 'וכמי שפעיל בתחום זה שנים רבות לימדתי את עצמי להסתתר, להתבונן בלי אומר, ובעיקר לסבול...
"בכל הומו יש מעט מן הגאונות של האמן, הבורא לו עולם דמיוני משלו ומפעם לפעם מואיל לפתוח לקהלו צוהר קטן אליו ואז לסגור אותו בחזרה. ההומו לא פותח שום צוהר, או לפחות לא אמור לעשות זאת אם חפץ לחיות הוא בקהילת הנכבדים. הצוהר היחיד שמותר לפתיחה בתיבת נוח הסגורה הזאת היא, אמנם, האמנות: הכתיבה במקרה הצנוע שלי. אני מוכרח לשקר מפעם לפעם, לחולל שערורייה, אבל בשביל ההומו, שישב סגור באפילת תיבתו שהאוויר בה נעשה כבד ומחניק לבלי נשוא, היא הדרך היחידה להישאר בחיים'".
והספר הזה הוא אחת מהשערורייות האלה. שערורייתי במובן הטוב של המילה.
|
|
|
|
|
|
|  | | "עלייתו השמיימה של העורך הספרותי". צילום: עטיפת הספר | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
