 |
 |
|
|
|
|
| רון מיברג כבר הזהיר אתכם שלא לפספס בדי.וי.די את העונה הראשונה של "Deadwood". אתם בטח לא הקשבתם לו, אז עכשיו יש לכם הזדמנות להתמכר בצפייה לא מרוכזת כי הסדרה עולה בטלוויזיה בסופ"ש |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
מעריב
|
|
|
|
|
|
|
|
אזהרה: בכתבה זו 2,251 מילים
בעת ביקור לפני מספר חודשים בניו יורק, מתוך אותה יקיצה הזויה
ומסוייטת המכונה ג'טלג, מתנכל סדרתית לבקבוקונים הקטנים במיני-בר, בוהה ומשלטט בין נציגי הפורנוגרפיההמלונאית לערוצים הלגיטימיים, נתקלתי ב-HBO באחד מאותם מראות נדירים של טלוויזיה אמריקאית במיטבה. המראה העשיר הזה – חזותית, תוכנית, מילולית וסיפורית – של בוקרים נטולי הדר, מלוכלכי-פה, רצחניים ומבוססים בבוץ העמוק של רחובה הראשי של עיירה מערבונית ("מטר של בוץ, עשרים ס"מ של שתן וצואה ועשרה ס"מ של זבל רב-תחומי", כמאמר אחד העדים המומחים התורמים את ידענותם ההיסטורית בדיסק הבונוסים), שלף אותי מציפורני היעפת וגרם לי להתיישב, להגביר את הווליום למרות השעה המאוחרת ולהיטיב את הכריות מאחורי גבי.
אני מאותם צופים רכי-לב ובררניים שמראה קליע מחורר את מצחו של השפל ברוצחים או ירכיים נשיות משתרגות סביב ישבן גברי שעיר, גורם לי לסלק את בני משפחתי מהחדר ולהליט את פני בידי. אם זה סרט שאני צופה בו בצפייה חוזרת, אדלג במהירות על פני הקטעים הנ"ל. דקה אחרי שאל סווינג'ן (יאן מקשיין שזכה לאחרונה בפרס גלובוס הזהב על תפקידו זה) התממש על המסך במלוא נוכחותו ואישיותו המרושעת אך הרב-גונית, חלף בפריים קאובוי עירום כשהוא אוחז באברו הזקור – שזה עתה נשלף מנרתיקה של זונה – והציג אותו במלוא זקפתו האדמומית. ברגע הראשון נחנקתי על קוביית הקרח בסטוליצ'ניה, אך במשנהו התאוששתי, בדקתי שבני אכן ישן ואינו עושה את עצמו, ונותרתי ער עד הבוקר כדי לצפות במקבץ פרקים מייצג מהעונה הראשונה והמהממת של "Deadwood", סדרת טלוויזיה בת 12 פרקים שעולה במוצ"ש ב"הוט 3".
העניין שלי ב"דדווד" מורכב, רב-תחומי וזכה למימוש אישי מרגש. לפני שאני נותן בו סימנים, חשוב לי להבהיר שלא מתחבאת כאןאמירה אמביוולנטית, ממולמלת ומתחסדת בעניין "דדווד" הטלוויזיונית. מדובר באחת מיצירות הפאר של הטלוויזיה האמריקאית בכלל ושל HBO בפרט; למרות שאינני רואה-החשבון שלכם ואינני בקיא בתזרים המזומנים של הזולת, "דדווד" היא סדרה שלהשכיר אותה הוא חטא ולקנותה, חובה וחוויה; היא המענה המערבוני המיוחל ל"סופרנוס" המשובחת; דייויד מילץ', שממוחו המוכשר והקודח היא בקעה, היה ונותר אחד היוצרים והקולות המקוריים בטלוויזיה האמריקאית; למרות הבדלים מהותיים, אני מנחש שצפייה מרוכזת בעונה הראשונה של "דדווד", שזה מה שעשיתי ביומיים האחרונים תוך כדי ששכחתי לאכול ולשתות, היא מה שהיתה קריאה ראשונה ב"מלחמה ושלום" לבני דורו של טולסטוי.
אלו הן מסוג הקביעות שגורמות לגבות אנינות להתרומם בפליאה ובמשטמה המכוונות אל מי שעומד מאחוריהן, אבל במקום השוטמים הייתי נוצר את חמתי הדמגוגית עד אחרי הצפייה המומלצת ב"דדווד". יצירות טלוויזיות טובות הפכו לדבר-מה כה נדיר ומקרי, שרק רמאים מקצועיים ופרובוקטורים מטעם עצמם יתנכלו לה רק משום שבעל דעה נחות ועממי שכמותי ממליץ עליה. מי שאינו מתכוון לתת ל"דדווד" צ'אנס, שיישאר עם "חדר מלחמה". שינעמו לו רגבי בורותו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מהקולות המקוריים בטלוויזיה. "Deadwood"
|
|
|
 |
|
 |
|
כור ההיתוך האמריקאי בהתהוותו
|
|
|
 |
|
|
|
זה לא הפין הזקור, הרציחות האלימות, המיקס המוצלח בין דמויות אמיתיות מהמיתולוגיה המערבונית ודמויות פיקטיביות, איכויות ההפקה הגבוהות והיקרות, העלילה הסוחפת, השניות המוסרית, מסירת עידן "הבהלה לזהב" בגרסתו האמיתית, הרבדים הסיפוריים הרבים, הדיאלוג החכם, השפה האותנטית במליצותה התקופתית ובגסותה הבוטה, השחקנים המעולים, האלימות הישירה והלא מתחנחנת, הסצינות המיניות האהובות כל כך ב-NRG והצגת כור ההיתוך האמריקאי ברגעי רתיחתו והתהוותו.
זה כל אלה וזרימתה הקולחת של סדרת טלוויזיה המתעלמת מהתקינות הפוליטית שהשמידה את היצירתיות האמריקאית במיטבה והעמידה במקומה בבואה שקרית ומעוותת מציאות הנתונה למשיסת כוחות שוק וקונצרנים כלכליים השולטים היום בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה באמריקה. "דדווד" בזה למוסכמות טלוויזיוניות ותרבותיות רבות כל כך בהיצמדותה העיקשת לאמת ההיסטורית העובדתית שהיתה דדווד, שהיא מצליחה לפלס את דרכה – כמו "הסופרנוס" ואולי יותר – אל לב המאפליה (מאפיה) הפועם בחזה המציאות פורעת החוק, הפושעת וכפולת הסטנדרטים, שהיא-היא האמריקאיות במסירתה האמיתית.
בשנים האחרונות, בעיקר על רקע העצירות היצירתית ועיוות הפוליטיקלי-קורקט, נדדה היצירתיות הטלוויזיונית באמריקה מהמכלאות הסגורות והממושטרות בקפידה של הרשתות המסחריות הגדולות, אל ערוצי פרמיום כ-HBO, Showtime ואחרים. מי שמחפש טלוויזיה טובה, לא ימצא אותה ב-אנ.בי.סי, איי.בי.סי וסי.בי.אס. זו הכללה גורפת במקצת, אך מייצגת נאמנה את האמת.
איפה ש"הסופרנוס" נפלה כרעם ביום בהיר על צופה הטלוויזיה הממוצע, כאשר עימתה אותו עם שפתה הציורית, דרכי פעולתה ושחיתות המידות של המאפיה האיטלקית ופרצה את מחסום הקול של העשייה הטלוויזיונית ועברה לשייט במאך 3, חלפה "דדווד" מבעד לחור שפרצה "הסופרנוס" בגדר, הרחיבה אותו, פרמה את שאריות המהוגנות וחדלה להתחשב – באופן מלא וטוטלי – במה יגידו ויחשבו הצופים. פעם בכמה שנים שבים האמריקאים ונוטלים את מלאכת ההובלה ומכתיבים מצב רוח, מפלס יצירתיות וקצב. "דדווד" היא סדרה כזאת. תיאורה במלוא היקפה והיגדה, הוא סוג של סכנה: הוא עלול לדחות מעליה את הצופה המאופק, האנמי ורך ההליכות. חובה על המבקר לקחת חלק קטן ויחסי בקפיצת האמונה הגדולה שקפצו מילץ' ואנסמבל הכותבים, המפיקים, הבמאים והשחקנים שלו, כאשר עיצבו את אחת היצירות היותר מכוננות ומרעישות בתולדות הטלוויזיה.
אחד המאפיינים הבולטים והבוטים של "הסופרנוס", הוא השפה שבה מדברים גיבוריה, הפלסטיות הגראפית של האלימות והמיניות והדיוקן האותנטי של עולם הפשע. אי אפשר לקחת מ"הסופרנוס" את פריצת הדרך הנחשונית בתחומים הללו. "דדווד" לוקחת את הז'אנר הזה עשרה צעדים נוספים. אחרי 12 שעות צפייה, המסקנה הבלתי נמנעת – והיא אינה מאוזכרת ברמת השיפוט העקרוני והערכי – שהמילים שבהן נעשה השימוש הרב ביותר ב"דדווד", ככל שמרשה המבנה התחבירי, הן כל ההטיות האפשריות של "פאק", קוקסאקר" ו"פוסי". עמדת הפתיחה הזאת הופכת את רכישת הסדרה לשידור בערוץ 2 של מוטי שקלאר, בעיקר בימים של טרום החלטת מכרז, לכמעט בלתי אפשרית.
עד היום, אגב, לא שמעתי הסבר משכנע מדוע טרם שודרה אצלנו העונה החדשה של "הסופרנוס". אבל למה לחשוד בכשרים. מי ששמע על זכייתו של יאן מקשיין הנפלא בגלובוס הזהב ולא ידע על מה ולמה, שיקנה את "דדווד". אל סווינג'ן שלו הוא טוני סופרנו במערב הפרוע. סווינג'ן מרושע, נחוש ואכזרי מסופרנו. כמו טוני, הוא מפעיל מרצחים אך אינו מהסס להרוג במו ידיו. כמו טוני, הוא הפושע המבעית ביותר שבחזהו פועם לב חומל מתחת לשריון קשקשים. כלפי הזונה המבצעת בו מעשה אוראלי, הוא מגלה התחשבות: "את לא חייבת לבלוע", הוא אומר לה, "את יכולה לירוק". לא חומרים לתוכנית מוצ"ש של נחום לנגנטל, אבל אחד הרגעים היותר מכוננים בתולדות הטלוויזיה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דיוקן אותנטי של עולם הפשע. אקדוחנים ב"דדווד"
|
|
|
|
|
|
|
השתטחות על קברי רשעים
|
|
|
|
|
|
|
לפני כעשר שנים קראתי ספר משכר ונפלא בשם "Deadwood" מאת פיט דקסטר. לא קראתם אותו בעברית משום שכל ניסיונותיי לשכנע הוצאת ספרים ישראלית להוציא אותו לאור, עלו בתוהו. כשאני חושב על כך, העותק היחיד שהיה ברשותי, נשאר בהוצאת "זמורה-ביתן". זה היה לפני שהוצאת "מודן" חוותה רגע נדיר של נחת בז'אנר ספרותי כה לא נחשק אצלנו, עם תרגום "יונה בודדה" לעברית. דקסטר דל התפוקה אך הוא אחד הסודות הכמוסים של הסיפורת האמריקאית המודרנית. הוא כתב שישה ספרים בלבד. אחד מהם תורגם לעברית וצלל. אחד עובד לסרט. הוא חתום על התסריט על סרט נפלא מז'אנר הפילם נואר, "Mullholand Falls", שלוהק בניק נולטי, צ'אז פלמינטרי, מלאני גריפית', מייקל מדסן ואחרים, אך גם הוא נעלם עד שיצא לאחרונה בדי.וי.די.
באופן שבו מקובל אצלנו, בעיקר בשל בורות, לבלבל בין בדיה למציאות בכל הקשור למיתוס של המערב הפרוע האמריקאי, יתקשה צרכן התרבות הישראלי – אם ישאל בחידון טלוויזיוני – לענות על השאלה האם היו וויילד ביל היקוק, באפלו ביל קודי, פאט גארט, בילי (וויליאם בוני) הנער, ג'סי ופרנק ג'יימס, וויאט ארפ, דוק האלידיי, כנופיות קול-יאנגר ואחרות, אמת או פיקציה. התשובה – והיא שעושה את הסיפור לכה דשן, מרתק ועסיסי – שהדמויות הנ"ל היו אנשים בשר ודם שחיו ומתו במערב בטווח שבין 1800 ל-1900 של המילניום הקודם. זה מרעיש כשם שזה מרתק ספרותית וקולנועית.
בעוד שהז'אנר הקולנועי-מערבוני נפח את נשמתו בחרחור מכוער, פחות או יותר עם "בלתי נסלח" (1992) של קלינט איסטווד, שזה בערך הזמן שבו החליט איסטווד שהוא זקן מדי לגלם אקדוחנים מקשישים, והוא חוזר לחיים בגיחות מזדמנות, בעיקר באדיבות קווין קוסטנר הקלוש ("Open Space”(, משגשג המערבון בספרות המודרנית וניצת לעתים בטלוויזיה. כמו "דדווד" וסדרות ההמשך (2!) של המיני-סדרות (4!) שמקורן ב"יונה בודדה", מאת לארי מקמרטרי. לכן נפלתי על "דדווד" של דקסטר כמוצא שלל רב.
הספר מתאר את הגעתו של וויילד ביל היקוק לדדווד, דרום דקוטה ב-1876 ואת מותו בה בירייה בגבו על ידי פרנק מק'קול. היקוק, אחד הרוצחים היותר פוריים ומיומנים במערב, הרג במהלך הקריירה המפוארת שלו כ-100 אנשים, כ-20 מהם כשהוא מתחבא מאחורי כוכב הברזל של החוק. אחד הדברים הבודדים המצערים בהקשר של "דדווד" הסדרה, שהיא אינה מכירה בתרומתו של דקסטר להחזקת המיתוס בחיים. סיפורו של דקסטר סופר בסרט נהדר בשם "וויילד ביל", עם ג'ף ברידג'ס המצוין בתפקיד האקדוחן המזקין, שראייתו נחלשת, ערמוניתו מסורטנת והוא מגיע לדדווד כדי למות בה. את הסרט ביים וולטר היל ("תשעה שרכבו", "ג'רונימו", "48 שעות"), מאחרוני המגנים החיים על האלאמו הקולנועי, ומי שביים – במעשה מובהק של נדיבות יצירתית מצד מילץ' – את הפרק הראשון של "דדווד".
קראתי ונגנבתי. ספק אם הניסיון להסביר לקורא מה הניע אותי להתייצב בדדווד, דרום דקוטה, בחורף הקשה של 1996, יעלה יפה. יש לי היסטוריה כפייתית של השתטחות על קברי רשעים אמריקאים. רציתי לעמוד ליד קברו של ביל היקוק; העילה היתה שבאותם ימים היו קווין קוסטנר ואחיו דן, נתונים בסכסוך דמים קשה עם שבט הלאקוטה סו, אותו שבט שחיבק אליו את קוסטנר אחרי שחלק להם כבוד ב"רוקד עם זאבים". באקט נכלולי טיפוסי של האדם הלבן כלפי האדום, כמקובל בהיסטוריה האמריקאית, רכשו האחים קוסטנר שטחי אדמה ענקיים בגבעות השחורות של דקוטה, הקדושות לאינדיאנים, כדי להפוך אותם למין דיסנילנד מערבוני בשם "דאנבר", על שם הדמות שאותה מגלם קוסטנר ב"רוקד עם זאבים". נפגשתי עם דן קוסטנר והתעמקתי בסיפור הסכסוך בשליחות "מעריב", אבל יותר מכל רציתי לבקר בדדווד.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אנשים בשר ודם שחיו ומתו במערב. "דדווד"
|
|
|
|
|
|
|
גאוות ניצחון החלכאים על הכובשים
|
|
|
|
|
|
|
הרבה דברים טובים ורעים קרו לאינדיאנים בגבעות השחורות של דרום-דקוטה. למזלם הרע היו הגבעות רוויות במרבצים גדולים של זהב. "הבהלה לזהב", שבמהלכה נוסדה דדווד ב-1876 והפכה תוך שלושה חודשים ממחנה של מאות כורים לעיירה של 10,000 מהמזוהמים ביותר במערב (העיר שקקה חיים עד שהיתה לעיר השניה עם טלפון באמריקה אחרי וושינגטון הבירה). כאשר התנפלו מחפשי הזהב על הגבעות וחדרו ללא רשות לטריטוריה המוגנת של הסו, נבהלו מנהיגי הקונגרס מהתוצאות הקטלניות, ומתוך ציפייה למרחץ דמים גדול, הם קרעו את הברית שכרתו עם האינדיאנים ולקחו חזקה פיזית על הגבעות. "הפקעת אדמות מדינה" קרעו לזה.
מי שנשלח לאכוף את המציאות הבוגדנית החדשה, היה גנרל ג'ורג' ארמסטרונג קאסטר, מהמטורללים והיהירים בצבא האמריקאי, ומי שעמד בראש חטיבת הפרשים השביעית. קאסטר הביא על עצמו את סופו המר והנמהר בשורה של פשעים נגד האינדיאנים והאנושות ובטבח סיטונאי של נשים, זקנים וטף. בראש אנשיו ומתוך אי-קריאת השטח והמצב, נכנס קאסטר ביוני 1876 לליטל ביג הורן, עמק קטן בפינה הדרומית-מזרחית של מונטנה, הנושק לגבול של דרום דקוטה. עמוק במלכודת מתוכננת היטב ובעוד שסגניו מובילים טורים רכובים במרדף חסר תכלית אחרי קבוצות קטנות של אינדיאנים ששמשו פיתיון, ננעלה דלת המארב. בקרב חסר סיכוי נגד כוחות עודפים נהרגו קאסטר ו-276 מחייליו ונותרו מוטלים מקורקפים באחד העמקים הירוקים והמרהיבים באמריקה. כאשר עמדתי שם, עמוק בשלג, לא יכולתי שלא לחוות את גאוות ניצחון החלכאים על הכובשים.
דדווד בנויה בתוך וואדי, הקרוי באנגלית Gulch, והיא עיירה מערבונית אופיינית בעלת רחוב ראשי אחד, ובו מלונות, מסבאות, בתי הימורים (לאינדיאנים זיכיון להפעיל בתי הימורים) ומסעדות. מותו של היקוק בא בחטף לילה אחד. הלילה היחיד שבו ויתר על כיסאו הקבוע ליד הקיר בסאלון מס' 10. היקוק היה בעיצומו של משחק קלפים כאשר נכנס המתנקש וירה בראשו מאחור. הוא מת ובידו קלפים הנקראים מאז "יד של מת". סאלון מס' 10 עקר מהאתר המקורי שלו ועבר למעלה הרחוב. היקוק קבור בבית הקברות של דדווד, הנמצא בראשו של הר גבוה שמשקיף על העמק המושלג. אחרי טיפוס מאומץ בשלג העמוק, הגעתי ל"גבעת המגפיים", כך קראו במערב הישן לבתי הקברות, ומצאנו את קברו הצנוע של היקוק בשדרות ירושלים פינת שדרות דוד.
שלט העץ המקורי נגנב לפני שנים, ופעם בשנה לערך נאלצים פרנסי דדווד להציב שלט חדש במקומו, כשהם משחזרים במדויק את הנוסח המקורי: "כאן קבור ג'יימס באטלר היקוק שנורה בידי המתנקש ג'ק מק'קול, ב-2 באוגוסט 1876. ידידי, נשוב ונתראה בשדות הציד השמחים ולא ניפרד עוד לעולם". שלושה מטר מאחורי קברו של היקוק נמצא קברה של קאלמיטי ג'יין, שמתה כ-20 שנה אחרי אהובה והתעקשה להיקבר לידו למרות שלא היתה אישתו החוקית.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
קית קארדין בתור וויילד ביל היקוק
|
|
|
|
|
|
|
מין אנאלי עולה שני דולר יותר ממין וגינאלי
|
|
|
|
|
|
|
כאשר אסף מילץ' את קית' קארדין (היקוק), טימותי אוליפנט (סת' בולוק), בראד דוריף (דוק קוקרן), יאן מקשיין (אל סווינג'ן), מולי פרקר (אמה ראסל), סיי טוליבר (פאוארס בות'), רובין וויגרט (קאלמיטי ג'יין), ג'ון הוק (סול סטאר) ואחרים, הוא ידע שהוא מעצב את אחד האנסמבלים המשכנעים ביותר שנאספו באתר צילום אחד בהיסטוריה של הטלוויזיה האמריקאית. למרות שקארדין נפרד מ"דדווד" כבר בפרק הרביעי, תפקידו כביל היקוק הוא אחד המשכנעים בקריירה המגומגמת של המוכשר באחים קארדין. כוחה של "דדווד", חוץ מזרימתה העלילתית הקולחת, הוא בהתמסרות הטוטלית של משתתפיה לדיאלוגים הספרותיים, ההזויים, הפילוסופיים והמלוכלכים כאחד, של מילץ'. הסדרה אינה מחמיצה שום עילה כדי לשים ללעג ולקלס את התקינות הפוליטית החדשה.
חזירים של סינים שהם סוחרי אופיום, אוכלים את שיירי המתים; שני בתי הזונות המתחרים, מאוכלסים בזונות המזוהמות ביותר בתולדות הטלוויזיה; בראד דוריף – גרימה, יועץ אחיתופל מ"אחוות הטבעות" – הוא בוגר מצולק רגשית של מלחמת האזרחים הניזון מאנושיות נדירה כשהוא מתחזק את הזונות בביקור חודשי במבושיהן ומטפל בהתפרצות מגפת האבעבועות השחורות ומציל ילדה קטנה; הכומר הוא איש נדיב לב הגוסס לאיטו מגידול במוח עד שסווינג'ן גואל אותו מיסוריו; המאדאם של טוליבר היא לסבית לעת מצוא; סווינג'ן שוחט את אויבו במו ידיו, חותם בריתות ביריקה לכף ידו, מכסה על פן אנושי באישיותו, מאוהב בטריקסי הזונה ואינו מצליח להירדם כשהיא אינה שוכבת לצידו; את הסוחר היהודי מווינה מעליבים בכל הערה אנטישמית בספר; סת' בולוק הוא צדקן רצחני שמתמנה לשריף וסוגד לביל היקוק; שותפו של טוליבר הוא פדופיל; האינדיאנים הם "סוגדי עפר" רצחניים; קציני הצבא ונציגי המערכת המשפטית, מושחתים ובעלי תג מחיר;
מין אנאלי עולה שני דולר יותר ממין וגינאלי; היקוק הוא רוצח גאוותן ומהמר כפייתי שגורלו תואם את חייו; צ'רלי אטר שותפו וחברו, הוא הדמות היחידה בסדרה שניתן להגדיר אותה כתקינה מוסרית; עובדיו של סווינג'ן הם רוצחים קטלניים לעת מצוא ומוציאי דברו; הגברת החסודה מניו יורק מכורה ללאדנום, אופיום נוזלי; דוק מתקין סעד לרגלה המעוותת של המנקה הצולעת של "ג'ם", הסאלון של סווינג'ן, משום שרעש גרירת רגלה מוציא את סווינג'ן מדעתו; ובכל הגיהנום הכאוטי הזה, מפוזרות אמירות פילוסופיות עמוקות על החיים ופשרם שמשאירות את "הסופרנוס" הרחק מאחור. בראיון שעורך קארדין עם מילץ' בדיסק התוספות, מתגלה יוצר טלוויזיוני משכמו ומעלה שהוא גם חושב מעמיק, איש ספר וציני ברמות מעוררות השתאות.
"דדווד" היא חוויה מרעישה גם עבור מי שהפן העובדתי של עלילתה ופיתוליה, אינו לקוח מעולם הדימויים האישי שלו. אנחנו אוהבים את "הסופרנוס" לא משום שכולנו מאפיונרים בסתר לבנו, אלא משום שהיא מצליחה לפרוש בפנינו עולם שלם וגדוש אנשים ויצרים אמיתיים. "דדווד", למרות ריחוקה ההיסטורי הניכר, כורה את אותו עולם עצמו, תוך שהיא דוחפת את גבולות המעטפת עד שהיכן שניתן לדחוף אותה מבלי שתיקרע. או שהיא נקרעה ואינני יודע על כך.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
