 |
/images/archive/gallery/110/531.jpg אחי רז
צילום: רענן כהן  |
|
|
|
|
|
|
| אחי רז על אוספי "המיטב" של זוהר וסשה ארגוב: האחד טוב ומקיף והשני רחוק מלהשביע רצון |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אלכסנדר (סשה) ארגוב נולד במוסקבה ב-1914. זוהר עורקבי נולד בראשל"צ ב-1955. מאוחר יותר שינה את שם המשפחה שלו לארגוב, כי מי התחלק על השכל לקנות קסטה של תימני בשם עורקבי? ככה יצא ששניים מהיוצרים החשובים ביותר לגיבושו של הזמר העממי העברי זכו לתהילתם תחת אותו שם, למרות שאחד התחיל את דרכו כפקיד בנק בברה"מ, והשני כצבע, ומאוחר יותר כנהג בוס של ג'קי מקייטן.
סשה ארגוב, על ההספק העצום שלו, התפישה המוזיקלית הייחודית והכישרון הנדיר למצות את הצורה הטהורה ביותר של היופי מתוך המלודיה, הוא המלחין החשוב, המעניין והמרגש ביותר שפעל פה. לצד ענקים כמו זהבי, וילנסקי וזעירא, שחיברו גם הם בין המורשת שעליה התחנכו לבין הסולמות החדשים ששמעו במולדת השנייה שלהם, חתום ארגוב על ניסוחה של שפה
מוזיקלית חדשה וייחודית לחלוטין למקום שבו נוצרה, והיתה מאתגרת באותה מידה שהייתה יפהפייה. בין השאר היתה השפה הזאת כרוכה ישירות בעיצוב האתוס הציוני כולו, שגם אם אתם לא משתגעים עליו, קשה לתאר אותו בלי "שיר הרעות" בביצוע המונומנטלי של הצ'יזבטרון, או "הוא לא ידע את שמה", נגיד.
חלקו של זוהר ארגוב בעיצוב התרבות הישראלית קטן אך במעט, ועל כך בטח שלא צריך להרחיב את הדיבור. למרות שאת שיריו חיברו אחרים, גישר התימני הרגיש הזה בין ישראל הראשונה לשנייה, וסחב על כתפיו הרזות את המוזיקה המזרחית לתוך המיינסטרים (בעזרתם של שני אנשים מאוד חשובים – יהודה קיסר ומרסל לידג'י, האחראים המרכזיים לעיצוב הצליל המדהים של השירים המוקדמים, שגם 25 שנה מאוחר יותר אשכרה מבהילים בעוצמות שלהם).
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
זוהר
|
|
|
 |
|
 |
|
האסנשלז הכי אסנשלז
|
|
|
 |
|
|
|
שני האוספים הכפולים של הארגובים, הרואים אור בסמיכות מתבקשת במסגרת סדרת "המיטב" של אן.אם.סי, מנסים לתת את הכבוד הראוי לצמד הענקים, אבל רק אחד מהם מצליח במשימתו עד הסוף. המיטב של זוהר ארגוב פורט את סיפורו של הזמיר מראשון ל-28 שירים המסודרים בצורה כרונולוגית, פחות או יותר, מ"אלינור", דרך "הפרח בגני" שפותח את הדיסק השני ועד המחרוזת "הולך אדם/אמא" מההופעה החיה בכרם התימנים, שראתה אור לקראת סוף שנות התשעים. למרות המספר הלא מבוטל של אוספי זוהר שראו אור בשנים האחרונות, "המיטב" דחוס באמת בכל האסנשלז הכי אסנשלז, ויעבוד בצורה מושלמת עבור האוהד הממוצע, זה שממילא מרכיב את קהל היעד לאוספים שכאלה. אין הפתעות, אין ביצועים אלטרנטיביים, אין חומרים נדירים, אבל מנגד גם אין פדיחות, והכל כלול.
את כל זה קשה להגיד על הקומפילציה הסשה ארגובית, שלמרות שהופקה ונערכה על ידי אותו אדם, ליאור מזרחי, רחוקה מלהשביע רצון. יכול להיות שבעיית זכויות מנעה ממזרחי ללקט את הביצועים הטובים ביותר, אבל עבור המאזין הניטרלי זה בקושי תירוץ. להביא שירים כמו "בראשית" או "שיר ארץ" בגרסאות חיות, או ללהק את רמי קלינשטיין מחריב את "זמר אהבה לים" – אחד מחמשת השירים הכי יפים שנכתבו בעברית – זה לא כל כך לעניין. בהתחשב בכך שנעם שריף מצוטט בהקדמה לחוברת המצורפת מסביר עד כמה היה ארגוב "רותח מזעם" בכל פעם שמישהו ניסה לשנות מהליווי המקורי, זה אפילו יותר צורם. כמי שחיבר למעלה מאלף שירים בעברית, מגיע לסשה ארגוב אוסף הרבה יותר מקיף, עם ביצועים הרבה יותר מקוריים. לתשומת הלב של מדיה דיירקט.
|
|
|
|
|
|
|  | | סשה | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | סטייליסט, כותב על מוזיקה ושטויות אחרות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
