 |
/images/archive/gallery/110/531.jpg אחי רז
צילום: רענן כהן  |
|
|
|
|
|
|
| אחי רז עדיין לא מבין בשביל מה טוב כל הדוקו-אקטיביזם הזה של "בולדוזר" ומיקי רוזנטל |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"בולדוזר", 20:45, ערוץ 2
את העונה השנייה שלו בתור בולדוזר פתח מיקי רוזנטל במאבק למען הוספת מיטות במחלקות לטיפול נמרץ. אין מספיק מהן, מתברר, ותוספת של עוד כאלה יכולה להציל עשרות בני אדם בשנה. קריסת מערכת הבריאות היא דגל שקל מאוד לנופף בו, כמובן. אין הרבה אנשים שמתנגדים להגדלת התקציב של בתי החולים, שהרי כולנו אוהבים לחיות, ואם אפשר יותר, מה טוב.
מכיוון שמאחורי המילים "טיפול נמרץ" לא עומדים שמות ופרצופים שאפשר ללוות – פגיעות טראומה מטבען מתרגשות עלינו בפתאומיות – הרשה לעצמו רוזנטל להשתעשע קצת עם האייטם. כאן הוא מפיק לעצמו תשדיר בחירות מטופש, שם הוא מסתחבק עם איתן כבל (שמצידו מורח אותו בהבטחות סרק), העיקר שמישהו ימצא לבסוף את הכסף למיטות החסרות. אבל רוזנטל לא הסתפק במהתלות. הוא הצליח לכנס את ועדת הבריאות בראשותו של שאול יהלום המנומנם, חמס לעצמו את הלשכה של אתי לבני, והחתים 65 חברי כנסת שהבטיחו
שיצביעו נגד התקציב, אם לא יוסדר בו נושא המיטות.
לצערנו – וזה באמת מצער, כי כל אחד מאיתנו עלול להזדקק מחר למיטה בחדר טיפול נמרץ – היו כמה חברי כנסת שחשבו שזה מגניב להבטיח משהו אחד לבולדוזר, רק כדי לעשות את ההיפך ביום ההצבעה. זה לא הפתיע אף אחד, בטח שלא את רוזנטל, שגם קיבל בצורה ספורטיבית את האופן שבו ביבי מכר לו איזה לוקש עם קצת אמפטיה בצד. זאת לא אשמתו של הבולדוזר. לאוצר יש כמות מוגבלת של כסף, ובשבוע הבא הוא הרי ידרוש עוד ממנו למטרה מקודשת אחרת.
בצר לו, נטפל רוזנטל לגזברות הליכוד. משם הרבה יותר קל להוציא כסף, מסתבר, והילדים שהדביקו סטיקרים בשביל מפלגת השלטון, קיבלו בזכות הבולדוזר את הכסף שהגיע להם. כלבוטק, ולא יותר. זה מה שיכול כרגע להציע לנו הדוקו-אקטיביזם של הבולדוזר. בשביל האקסטרה מיטות לטיפול הנמרץ, צריך כנראה למצוא פתרון אחר. אולי נדפיס קצת כסף.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מיקי רוזנטל. צילום: רובי קסטרו
|
|
|
 |
|
 |
|
"נספח תרבות", 23:35, ערוץ 2
|
|
|
 |
|
|
|
דב אלפון הוא מראיין בעייתי. הדיבור הרך שלו, הטון המעט פרודי, העיצוב המוקפד והבנייה הזהירה של שאלותיו יחד עם ההימנעות העיקשת מסנסציזציה של הראיון, מבלבלים לא רק את הצופים בבית, אלא גם את מרואייניו. הם לא רגילים למראיין שנותן כבוד שכזה למרואיינים, ומאפשר להם להרחיב את גבולות ההתבטאות. בתוכנית הראשונה אפשר היה להיווכח גם בחסרונות של השיטה האלפונית.
לא הרבה מרואיינים התברכו בכישרון לשגר תשובות מעניינות לשאלות רחבות, מעמיקות, כמעט אבסטרקטיות. כך למשל הפכה השיחה עם ננה שרייר – אשה מרתקת לכל הדעות – לעננה של דיאלוג לא ממוקד, כאשר אף אחד מהצדדים לא מצליח בשום אופן להיזכר למה בעצם השיחה הזאת מתנהלת. יש לה אולי מקום במקראה ציונית כלשהי, עדיף בעלת אופי מהורהר, אבל בפורמט הטלוויזיוני היה קשה מאוד לעכל אותה.
|
|
|
|
|
|
|  | | דב אלפון. צילום: יוסי אלוני | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | סטייליסט, כותב על מוזיקה ושטויות אחרות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
