תרבות NRG - מרית בן ישראל, "טבע דומם"

ראשי > תרבות > פרקים נבחרים

מרית בן ישראל, "טבע דומם"

הצצה ראשונה לרומן השני של היוצרת הבינתחומית, המספר על אודות ילדה שלא מבינה שלצעצועים אין רגשות

דפדף בתרבות

מרית בן ישראל
18/1/2005 10:38

מתישהו בט"ו בשבט ציירו עצים. אחת הילדות שאלה אותה בדאגה איך צובעים גזע, אם ירוק זה הצבע הנכון. הן ישבו זו לצד זו, בפינת אי מרובע של שולחנות מחוברים במרכז הגן. כשלא נזהרו ברכיהן התנגשו. מהחלון הגדול נשקפו קצה ארגז החול ושני עצים דקים, קשורים למוטות. הילדה, ששנאה שאלות טיפשיות הצביעה עליהם ואמרה: אין לך עיניים? והשואלת הסתכלה עליהם בחוסר בטחון ושוב שאלה: ירוק? והילדה נאנחה: את לא מסתכלת, באיזה צבע הגזע? וכשלא נענתה אמרה בחוסר-סבלנות נו, חוּם, חוּם. וקצת אחר כך ראתה שהשואלת בכל-זאת צבעה את הגזע המלבני ואת שני הענפים הישרים שיצאו ממנו - בירוק בהיר של עלים.

זה קרה בבת אחת; הַפליאה על יתרון ההתבוננות שלה ואבדן האחדות. טריז נתקע בין המילים לעולם. ספק ירוק הרעיל את החוּמים הבטוחים. האות ניתן לכל הקלקולים הבאים.

אחר כך הופיעה עידית בחצר ביתה של הילדה; רזה, מפרקיה בולטים. גבוהה בהרבה משאר הילדים. בדרך כלל נשענה על קיר עד שהשתעממה והלכה וכולם השתעממו בעקבותיה. המשחק כבה ואפילו עורר איזה גועל. המפנה התרחש בלי פקודה מפורשת. בלי תיווך של מילים. הילדה ניסתה לנחש את מקור הכישוף; אולי בגו המתעגל של עידית (כאילו התעצלה להזדקף עד הסוף) או בפנֶיה הכהים וחסרי-העומק כאילו הוארו מאחור.

עיניה כאבו כשניסתה לקרוא אותם. מעולם לא הצליחה לחזות את התנהגותה של הנערה. פתאום היתה מחליפה את החוקים או ממציאה משהו חדש; "מרתף העינויים" (שנקרא משום-מה "אינקויזציה" והילדים נקראו "אנוסים" ורותקו בחבלי קיסוס לכסא-נדנדה הפוך) תפס את מקומם של "אמא חורגת" או "אבא שמן" (אותו דבר כמו אמא חורגת, רק עם כרית מתחת לחולצה וקפיצות מעיכה על ילדים).

יום אחד מאסה במשחקים תינוקיים. הם עברו לשחק ב"גן עדן". עידית חילקה את התפקידים: אתה תהיה "אדם". את תהיי "חווה". תעמדו פה. לא. שם, הורתה על הרימון

הננסי. מתחת לעץ. הילדה לא תיקנה אותה ואמרה שזה שיח. היא העדיפה לבלוע את הטעות, לקשקש על התמונה הפנימית של העץ תמונה של משהו אחר. הם שיחקו עד שהחשיך. אמא של יעלי קראה לה מהרחוב ואחר-כך נכנסה לחצר. היא אמרה להם להתלבש ומהר מאוד הילדה נשארה לבדה. ולמחרת אסרו עליה להתראות עם עידית. (היא מושחתת, מה היא מחפשת אצל ילדים כל כך קטנים, שתמצא חברים בגילה!).

זה היה ה"גן-עדן" השני של הילדה. כמה חודשים לפני כן הלכה עם אביה לסידורים. הוא אחז בידה וחיפש את מספר הבית. אני נכנס, אמר. זה לא ייקח יותר מחמש דקות. הילדה ישבה בכניסה, על מדרגת אבן חלקלקה משימוש. הקור חדר דרך שמלתה ותחתוניה. היא זזה קצת אבל המקום החדש היה אפילו יותר קר והיא חזרה למקום הראשון. בחור עם זקנקן ארוך ודליל כמו הציציות שהשתלשלו מחולצתו - נופף לה מהמדרכה שממול. עגלת נפט הסתירה אותו ואחר כך טנדר צבאי. הוא חצה את הכביש ושאל אם לא קר לה בטוסיק לשבת ככה על המדרגה. היא אמרה שלא כל-כך. והוא צחק כאילו ידע שהיא משקרת ולא כעס.

הוא אמר שיש לו הפתעה בשבילה. היא פשטה את ידה לקבל ממתק או צעצוע והוא שוב צחק: לא, לא כאן! והיא אמרה שאסור לה ללכת. אבא אמר שאסור. והאיש צחק כי מי היא חושבת שלח אותו, אם לא אבא; הוא חשב שאולי משעמם לה, אבל אם היא לא רוצה, אין בעיה. הוא יחזור לאבא ויגיד לו שהיא לא צריכה את ההפתעה... הוא פנה ללכת, והיא אמרה טוב-טוב, אני מסכימה. והוא אמר יופי. חמש דקות ואנחנו חוזרים. אבא בכלל לא יֵדע. (היא התביישה להזכיר לו שאבא שלח אותו. זו היתה עוד אחת מאותן סתירות.) הם חצו את הרחוב ביחד, נכנסו לחדר-מדרגות ויצאו מהצד השני, הלכו כברת-דרך עד שהגיעו לחצר עם קוצים גבוהים וריח מתקתק של ביוב.

מוכנה? לחש הבחור. בשקט-בשקט, שהנחש לא ישמע.
איזה נחש?
של גן עדן.
אני כבר בגן פירחיה, ציינה.


	"היא פחדה שהמאמץ יעוות אותה"


	ששש... לחש הבחור. עיניו הירוקות התערפלו. הילדה הסתובבה לראות על מה הוא מסתכל. הוא הרים אותה בעדינות לחלון המרתף. מעברה השני של החצר הופיעה אישה לבושה בחלוק ארוך מכופתר עד צווארה. ברוּך, ספקה כפיים, שוב ברחת? אסור לוקח ילדה. היא חטפה אותה מידיו בזמן שמלמל סליחה, סליחה, בבקשה תסלחי לי, בבקשה. לא הספקתי לראות! מחתה הילדה, מרחיקה את פניה ככל האפשר מכפתורי הפלסטיק של החלוק. ריח הבצל המטוגן שנדף ממנו הפך את מעיה. אוי ואבוי, נזפה האישה באביה. זה ילדה שלך? מחזיק חזק. אסור מסתובב לבד ברחוב! לא רק גן-עדן לקה בדו=משמעות. העולם כולו נוּגע במין חוסר-החלטיות של ציור על ציור על ציור. התחושה עצמה היתה מעומעמת, אי נוחות מציקה, כמו בשעת שינה כשיש צורך דחוף להשתין. רק אמהּ היתה ברורה, מוגהת במין אור. ואביה הזדקר באופן אחר, כאילו חיזקו את קווי המתאר שלו בעיפרון שחור. וגם כמה דברים שנואים שחזרו וחזרו עד אינסוף: כאבי בטן או העלבון שהרגישה כל ערב בשמונה כשהיא לבדה נשלחה לצחצח שיניים (ורק הרטיבה את המברשת למקרה שיבדקו והחזירה לכוס) ואחר כך למיטה. הם אמרו לה לילה טוב (גם לפיל וגם לדוב) וחזרו לסלון המואר. לקראת ראש השנה של כיתה ב' אביה סופסוף נכנע. בערב החג, הודיע, ורק בערב החג (זה בשום פנים ואופן לא תקדים) תוכל להישאר ערה. לא רק אחרי שמונה. עד כמה שתרצה. גם אחרי חצות, אתה מבטיח? שאלה, כי הבטחות צריך לקיים. זה היה הדיבוק שלו - האמת וכל האמת כמו בבית משפט. לשקר אין רגליים. (הוא דמיין את השקר זוחל על גדמים זבי מוגלה והיא דמיינה אותו מרחף או צף במורד הנהר). גם את המזל תיעב; הוא היה תלוש כמו השקר, בלי שורשים בלי שכר ועונש. שמיים וארץ הפרידו בינם לבין שני חביביו: האמת והרצון. (אין דבר העומד בִּפני ה, אם תרצו אין זו אגדה, רצונו של אדם כבודו במובן העמוק של המילה: הדברים שאתה רוצה קובעים את מנת הכבוד המגיעה לך). הילדה עצמה הסתייגה מהחיוביות הגסה מעט של הרצון, מהבהירות הגדולה, מהכוח הנדרש בהפעלה. הרצון נועד לחזקים והיא היתה קטנה וחלשה. היא פחדה שהמאמץ יעוות אותה כמו את הזית הזקן; כל כך התאמץ לגבוה כמו שאר העצים, אבל רק שריריו התעבּו והתעוותו... וגם האפרוריות הזכירה לה את עצמה, והעלים העבים, האטומים כמו אהיל כבוי. היא העדיפה את המחווה הכי מרושלת של המזל. רק בלית ברירה נִידנדה ונידנדה וסוף-סוף השיגה היתר כניסה לשעות שהקנו לאמהּ את החן הגדול והקלות. היטב ראתה את ההבדל בין מי שחי בין איסורים (כמוה) באור האכזרי של השמש, לבין מי שמתעטף (כמו אמהּ) בקטיפה הקרירה של הלילה; אפילו האוכל לא מצריך לעיסה מגושמת או בליעה, הוא זורם מעצמו ישר לתוך הדם, נקרש לפני=ירח במקום סתם ראש גדול, מתקמר לשדיים ואחוריים במקום בטן ילדותית. (המכנסיים משנה שעברה בקושי נסגרו עליה ורוכסן המתכת צבט). שמלותיה הדקות של האם לא צולקו ברוכסנים, לא יובלו בכפתורים או נוקבו בלולאות. ובכלל התנזרה מכל מאמץ או עימות; את הספרים הרבים שהתחילה לא טרחה לגמור, ובשעת הקריאה מעולם לא פתחה אותם בכוח ולא עיקמה לכוון ההפוך כפי שעשו אחרים (והותירו קמטים מכוערים בגבן של הכריכות הרכות) אלא החזיקה אותם ברישול ביד אחת, הדפים התקמרו לימין ולשמאל כמו ציפורים במעופן.


"טבע דומם". צילום: עטיפת הספר


	"למה היא לא משחקת כמו ילדה רגילה?"


	הילדה שהתקשתה בקריאה וכתיבה היתה מלקטת את הספרים ההפוכים שנשכחו מתחת לעץ, על השטיח בסלון או על רצפת השירותים. היא בזה לשיטות הלימוד הזחלניות של המורה אפרת וחיפשה קיצור-דרך שיקנה לה את כל התורה, שיסיר את הקרום האטום שנקרש על האותיות (או על עיניה) וחסם את המובן. שעות ארוכות היתה בוהה בכריכות המצוירות, מנסה לפענח את הקשר הכמוס בין הנשים המעורטלות (נושפות עשן או מתעלפות לאחור) לבין קבוצות האותיות הטסות בשמי הספר או זוחלות בטורים קצרים על גבו. לפעמים היה שם גבר נושא אקדח, בצווארון מורם של מעיל-גשם רכון על אחת הנשים. מפלצות ירוקות עובּריות הציצו מאחורי דלת, מוארות-למחצה בנורה חשופה של שירותים... פעמים אחרות עקבה אחרי אמהּ הרכונה על ספר בתנוחה מושלמת שאם רק תצליח לחקותה תבוא הקריאה מעצמה. לשווא ניסתה להעתיק את פיתולי גופה. השוואות דקדקניות שערכה הובילו שוב ושוב לאותה מסקנה: משהו היה לקוי מיסודו בתנוחה הדומה-לכאורה. היא יכלה להרגיש את החסימה. מין צינור התקפל בתוכה. המשמעות לא הצליחה לזרום מהספר לגוף. היא חזרה לאמהּ; בקלות יחסית העתיקה את סידור האצבעות ואת שאר האברים - הרגל המקופלת תחתיה, הכתף המוגבהת, הלחי הנמעכת בכף היד... פה ושם היו בעיות. היא לא הצליחה לחקות את העפעפיים הצונחים ומנתרים בלי מאמץ - אבל הקושי האמיתי התגלע במעבר בין תנוחה לתנוחה. ללא התראה, היתה האישה מתנערת, מתמתחת במהומת איברים ומתכנסת לתנוחה חדשה. החילוף היה מורכב ומהיר בשביל הילדה. היא לא הצליחה לשחזר את התנועות, לערוך לפי סדר את האיברים שהתערבבו. היא בקשה מאמהּ להאט אבל אז הכל השתנה. היא ניסתה לתקן אותה ואמהּ התרגזה: אין לה משהו אחר לעשות, בחדר שלה? בשביל מה קנו לה בובות, למה היא לא משחקת כמו ילדה רגילה? אבל גם אם היתה מפרקת את הקשקוש לתנועות קצרות וברורות ומלמדת אותן כמו מורה לריקוד, זה לא היה פותר את הבעיה. היה עוד מרכיב, סמוי, הכרחי - היא חשה בחסרונו - ועד שימָצא לא תוכל להשתוות לאמהּ. היא לא ידעה שיש לזה שֵם עד שהוריה ערכו מסיבה. הילדה שכבה במיטתה, בקצה הרחוק של הבית, מאזינה לדייסת המלמולים. הם התווכחו על משהו, הקולות נהיו חדים: כוח המשיכה... הרעים אביה, מחזיר את כולנו למציאות! זה היה אחד מאותם לילות שבהם את לא נרדמת עד שאת מבינה שחלמת, אבל ממשיכה להרגיש ערה, ושתי המילים האלה: "כוח המשיכה", נלעסות על ריק, משתרבבות בינך לבין הסדין, מגרדות כמו פצע ישן, כמו ססמה חשובה. ולמחרת אחר-הצהרים אומנם שאלה את אמהּ למה הכוונה, מה זה כוח המשיכה, ונענתה במציצת סיגריה. חם מדי בשביל דברים כאלה... (תוך כדי דיבור נשאה את ראשה והשאירה אותו למעלה, כאילו בקשה להעלם בעשן שנשפה.) כששאלה את אביה הזדעף: את לא אמורה להקשיב! אמרת שאת פוחדת מהחושך אז השארנו לך דלת פתוחה. כל פעם שמוותרים לך את מנצלת את זה לרעה! ובכל זאת התרצה והסביר לה, כי זה לא סוד. ממילא תלמד על זה בבית-הספר, בכיתה יותר גבוהה. זה הכוח שמושך אותנו לתוך כדור-הארץ, אחרת היינו מרחפים באוויר וגם כל הדברים האחרים היו מרחפים באוויר. היינו צריכים לרדוף אחרי הצלחות ואחרי הסכינים ואחרי האוכל. אם היינו זורקים כדור, הוא לא היה נופל. וזבל? שאלה, מודעת מתמיד לאינטונציות המלאכותיות של קולה. מזמן חשדה בקיומו של כוח כזה וידעה שגם לו, כמו לכל אחד אחר, היו העדפות משלו. החוטים הסמויים שקשרו אותה לאדמה היו פחות גמישים מהחוטים של כולם. הם היו קצרים יותר וצפופים. בלי להאריך או לדלל אותם, לא היה לה סיכוי לבצע את מחול הקריאה של אמהּ, ובלעדיו נותרו המרובעים השבורים של האותיות סתומים כמו צירופי מחטים לרגלי קזוארינה, כמו עקבות ציפורים ביציקת בטון. גם אותם היא ניסתה לקרוא ללא הצלחה. לעיתים רחוקות ניחשה משהו - לא מפורש כמו מילים בספר. זה נקדח לתוכה במין קונוסים עמומים של תחושות. איכשהו הצליחה להסתיר את בורותה. היא סיגלה לעצמה את הניגון החדגוני של הקריאה בקול רם, את ההיסוס בראש מילה לא-מוכרת. המורה אפרת היתה מסגירה את האות הראשונה, והילדה היתה מנחשת את ההמשך עד שזכתה באישור המיוחל, וכך היתה משתרכת ממילה למילה, אפופה במין אובך מייאש, ובשמונה בדיוק לפי הקוקייה הצרודה (לשווא ניסתה לפרוץ משביה. מישהו תמיד גרר אותה לאחור. הדלת נטרקה לפני שהספיקה לחמוק.) גורשה אחר כבוד לחדר-האמבטיה ומשם לחדר-השינה. במקום מתנת יום-הולדת, נידנדה. לא תצטרכו לקנות לי מתנה. "טבע דומם", מרית בן ישראל, הקיבוץ המאוחד