 |
/images/archive/gallery/110/531.jpg אחי רז
צילום: רענן כהן  |
|
|
| בחצרו של מלך הארגמן, דפקתי חירבון |
|
|
|
| אחי רז תוהה מי צריך את "רוק מתקדם: משנות השישים ועד היום": מדריך כיס בסיסי לז'אנר שהסיפור שלו הוא די משעמם בסך הכל |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אפתח בתהייה מעט מציקה, אך לגמרי מתבקשת: למי נחוץ "רוק מתקדם: משנות השישים ועד היום" (הוצאת
"מפה") שכתב אורי ברייטמן? למי הוא מיועד? מי אמור לקנות אותו, בשעה שבאינטרנט קיימת גירסה חינמית, מעולה, מתעדכנת, מורחבת ושלמה ממנו, באדיבותו של אותו מחבר? חובבי מוזיקה צעירים וסקרנים שטרם ערכו את ההיכרות הראשונית עם הז'אנר, כבר מזמן לא זקוקים לניירות שיתווכו להם מידע כתוב. מי שכבר בתוך הסצינה, ושמות כמו ג'תרו טאל או ג'נטל ג'יינט הם הלחם והחמאה שלו, בוודאי לא זקוק למדריך כיס בסיסי לתולדות הז'אנר. סקירה סוציולוגית או מוזיקולוגית? בטח. אנציקלופדיה מא' ועד ת'? יאללה, נגיד. מבוא זריז שכזה? ממש לא ברור.
גם האדם הסביר, המתעניין השטחי, יתקשה כאן. אחרי הכל, סיפורו של הרוק המתקדם הוא משעמם למדי. מכיוון שהזרם הומצא על ידי לבנים משכילים ומבוססים ונצרך על ידי לבנים משכילים ומבוססים, אין באתוס הפרוגרסיבי אפילו מאית מהדרמה, היצרים והמהפכנות שהקיפו את הג'אז, הבלוז, הרוקנרול, הפאנק והדאנס. איפה שלא תחפרו, איך שלא תסתכלו על זה, אין שם הרבה יותר מהמוזיקה עצמה.
אין אלא לשער שלידתו של ספר שעוסק דווקא ברוק מתקדם מכל הסגנונות בעולם, היא תוצאה של צמא מתמיד בהכרה ממסדית מצד מי שנמצאים כבר שלושים שנה במחתרת. אותו צמא שגורם לליבו של כל מי שבקטע לפרפר מגאווה בכל פעם שנותנים את "Lucky Man" של אמרסון לייק ופאלמר ב-88 FM, או איזה קינג קרימזון מאוחר בלילה בגלגל"ץ. הרי לכם מניע שמניח את הדעת.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"In the Court of the Crimson King", עטיפת הדיסק
|
|
|
 |
|
 |
|
הרוק המתקדם לא מת
|
|
|
 |
|
|
|
הספר עצמו, אם תחליטו בכל זאת להגיע אליו, מציע סקירה ממצה, בהירה ומדוייקת של הענף המוזיקלי המושמץ הזה, ששורשיו בסוף שנות השישים, שיאו במחצית הראשונה של השבעים, ומתקיים ורוחש גם נכון לרגע זה מתחת לפני השטח. החלק המרכזי שלו מוקדש לגורמים והנסיבות שהובילו לעלייתו, ומאוחר יותר לדעיכתו של הרוק המתקדם.
אורי ברייטמן מצליח לספר באופן רהוט וזורם את סיפורו של הסגנון, מהרגע שבו חשו ילדי אוניברסיטאות וסטודנטים לאמנות את הצורך לבטא את עצמם בתוך מהפיכת הרוק בבריטניה, שהתחילה כמובן מהמעמדות הנמוכים ("אנחנו מקווים שאנחנו מעודדים את הנוער לשמוע מוזיקה איכותית יותר", אמר אז קרל פאלמר), דרך ההתפתחויות הטכנולוגיות שאיפשרו למוזיקאים מוכשרים לאתגר שוב ושוב את הגבולות היצירתיים שלהם, ועד השלב שבו יצאו הדברים לגמרי מכלל שליטה, בואכה מהפיכת הפאנק שהניסה את האנשים הפומפוזיים עם המלוטרון והחליל בחזרה אל השוליים, שם נאלצו להמציא את עצמם מחדש.
הסיפור הזה שזור בביוגרפיות קצרות של ההרכבים הבולטים בזרם, ציטוטים ומראי מקום מהתקופה (ג'ון פיל כינה אז את אמרסון, לייק ופאלמר "בזבוז טראגי של כישרון וחשמל"), ולא מעט פכים מצחיקים מאחת התקופות היותר לא-ייאמנו בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. במיוחד אני אוהב את הסיפור על גרג לייק, שרכש שטיח פרסי מהודר בשווי 6,000 ליש"ט רק כדי להסתיר שטיחון גומי בימתי שנועד למנוע התחשמלות.
הבשורה הנוספת של ברייטמן להדיוטות היא שהרוק המתקדם לא מת. לא בבריטניה מולדתו, לא בארה"ב, בטח שלא בשוודיה ויפן, ואפילו לא בישראל. אם המצאת הדיסק בשנות השמונים המוקדמות וקדחת ההוצאות המחודשות שבאה בעקבותיה נתנו את הסימן הראשון לתחייתו של הרוק המתקדם ולביסוסו בקרב דור חדש וצעיר של מאזינים, הרי שהאינטרנט הפך אותו נגיש לכל.
פרק שלם ומעניין מוקדש לאופן שבו קהילות של אובססיבים אימצו את הרשת כזירת ההתגוששות וכר הפעילות העיקרי שלהם, שבו קורות כל ההתרחשויות הפרוגרסיביות. פרק אחר, מאיר עיניים לא פחות, עובר בוויש על ההיסטוריה המתקדמת כאן אצלנו, מהצ'רצ'ילים, דרך ששת ועד פרווה חמה. אם זה מספיק למישהו, סחתיין. אם תרצו באמת להכיר את השמות האלה לעומק, לכו לאתר של ברייטמן. קשה להפריז בחשיבות המפעל הזה.
גילוי נאות: עבדתי פעם עם אורי ברייטמן. איש מדהים.
|
|
|
|
|
|
|  | | "Three Friends" של ג'נטל ג'יינט, עטיפת הדיסק | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | סטייליסט, כותב על מוזיקה ושטויות אחרות | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
