 |
/images/archive/gallery/105/155.jpg עידו הררי
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
|
|
|
|
| עידו הררי מאמין לכל מילה שיוצאת לדיקלה מהפה, מתעצבן מקובי אוז, משתעמם מהדרה לוין ארדי ונותן כבוד יחסי למתי כספי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אמנים שונים, "במקום פרידה", הד ארצי
חבל שקובי אוז לא נפרד מאשתו עכשיו. הכל היה יכול להיות הרבה יותר קל. התסריט פשוט: אוז, שחש שהיחסים מיצו את עצמם, יוצא מהבית והולך אל חנות התקליטים הקרובה. שם הוא פונה אל המוכר ומבקש ממנו שייתן לו את האוסף החדש של הד ארצי, "במקום פרידה". בקופה נפרד אוז מחמישים שקלים, אולי פחות, ושב הביתה. אם האישה בבית, הוא ניגש אליה ובדרכו החיננית מגיש לה את הדיסק כשהוא לא עטוף. השם אומר הכל. אם היא איננה, הוא משאיר את הדיסק – לא עטוף – על השולחן בסלון; אולי בצירוף כמה מילים בכתב יד. הצעד המשמעותי נעשה. אין שיחות, אין בכי, אין אייטמים נבזיים בטורי הרכילות, אין טור סוחט דמעות במוסף סופשבוע ואין את "דמעות וים", דיסק היחיד הראשון של אוז שכולו התמודדות
עם הפרידה.
אנשי הד ארצי מתגאים ב"במקום פרידה", דיסק של שירי משוררים, "פן איכותי ותרבותי בזמר העברי, אל מול ים גדול של פזמונים בנאליים ולעיתים אף רדודים ועילגים". למעשה מדובר בעוד מיזם מהסוג שתעשיית המיחזור של המוזיקה הישראלית כל כך טובה בו. חלק מהשירים אכן יפים. גם הלחנים. "בלדה על נערי שגדל" של תרצה אתר וסשה ארגוב, בביצוע אילנה רובינא, הוא מהיצירות היפות ביותר של המוזיקה המקומית. גם "הולכת את מעימי" של ביאליק, בלחן התמים והמקסים של דורון נשר. את השירים האלה עטפו בלא מעט שירים שהם באמת בסדר ובכמה שירי יום הזיכרון ושלחו אל החנויות. תרומה לתרבות העברית וגם לקופת הד ארצי. אם כמה פרידות יהיו קלות יותר בזכות הדיסק הזה, דיינו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
ביאליק
|
|
|
 |
|
 |
|
קובי אוז, "דמעות וים", הליקון
|
|
|
 |
|
|
|
מתי הם נפרדו בכלל, קובי אוז וזאתי? שנה? יותר? הרבה זמן לקח לטור שלו על הפרידה להתבשל. בערך כמשך הזמן שהדיסק החדש היה על האש. ההבדל הוא שפה זה בא עם מוזיקה.
כן, מעצבן אותי מסע ההחצנה היחצנית של כאב הפרידה שליווה את הדיסק. יש בזה משהו מאוד נרקסיסטי, ציני ולא אמין, שבגללו ניגשתי לדיסק עם גישה שלילית-מראש. תוסיפו לזה את חוסר החיבה הכללי שלי למוזיקת הדאחקות של טיפקס ולרוב הדברים שאוז עשה עד היום, וקיבלתם נקודת פתיחה גרועה מאוד לכתיבת ביקורת. ובכל זאת אני אנסה להיות ענייני.
לקובי אוז יש מורשת מוזיקלית מפוארת. כבר 12 שנה מאז הדיסק הראשון של טיפקס, ולא פחות משבעה דיסקים נוספים מאז (כולל אוסף). בנוסף הוא ייסד את הלייבל "לבנטיני", היה פטרונם של לא מעט מוזיקאים מתחילים, עשה הרבה לקידום המבורך של מוזיקת עיר-פיתוח-פוגשת-את-תל-אביב וכתב לשרית חדד את "יאללה לך הביתה מוטי", אולי השיר המעצבן בהיסטוריה של הפופ העברי. ועדיין, זה הדיסק הראשון שהוא רק שלו.
הטקסטים בדיסק הזה הם אישיים מאוד, הרבה יותר מכל מה שאוז עשה בטיפקס. הוא עובר שלב אחרי שלב בתהליך פירוק הקשר שלו, החל מההבנה הכואבת שזה לא עובד יותר, דרך החופש שמתגלה כריקני ובודד ועד לשחר של יום חדש, שרק מתחיל להפציע בנקודה שהדיסק נגמר. אוז כותב בסגנון שלו, שאפשר לאהוב אותו ואפשר לא. בהומור הייחודי לו הוא מתאר את הישיבה לבד בבית, מוקף ערגליות ובירה מכבי, ומקלל את המילה "גלמוד" (בשיר "גלמוד"). בשירים אחרים הוא נוגה יותר, מאיר זוויות שונות בחוויית הפרידה.
מבחינה מוזיקלית, הכתיבה של אוז בדיסק הזה היא רצינית יותר. רק שיר אחד ממש מזכיר את השטיקים של טיפקס. האם זה טוב? קשה לי לומר. ברור שהכוונה שלו היא להעביר חוויה רגשית חזקה ועמוקה ולגרום להזדהות ולהתרגשות גם אצל המאזין. אבל למעט שיר אחד ("זה לא ילך בינינו", הראשון), אני לא התרגשתי ולא הזדהיתי (וזה למרות שבהקשר המסוים הזה, נתוני הפתיחה שלי היו טובים במיוחד). יש עוד שיר אחד שאהבתי בדיסק, "לא רוצה להתאהב יותר", שבו המילים יושבות מעולה על הלחן ויש אפילו תחושת התעלות, אבל בסך הכל אני חושב שהיצירה הנרקסיסטית הזאת משרתת את היוצר יותר מאשר את המאזינים, וככזו היא טובה כתראפיה אבל פחות כדיסק שקונים ושומעים בבית.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
קובי אוז. צילום: שרון דרעי
|
|
|
|
|
|
|
דיקלה, "עולם", הד ארצי
|
|
|
|
|
|
|
דיקלה היא ההוכחה שאפשר להגיע מהדרום ולהצליח גם בלי קובי אוז. קובי אוז אמנם מדגיש מאוד את הזהות המזרחית של המוזיקה שלו, אבל בתכל'ס עד התקליט האחרון הוא היה מוזיקאי מתחכם שמשתמש במזרחיות כ"קטע", כמו שכל דבר אחר בטיפקס היה "קטע". דיקלה, לעומתו, עושה פופ מזרחי וערבי בקלאסה, בכבוד ובלי אף טיפת זיעה מיותרת. הדיסק הראשון שלה, "אהבה מוזיקה", הוא תענוג צרוף (הרבה בזכות ההפקה המוזיקלית המעולה של רן שם-טוב). ההופעה שליוותה אותו היתה אפילו יותר מוצלחת. גם הדיסק החדש, "עולם", לא רחוק מזה. המוזיקה, העיבודים (שוב רן שם-טוב) והביצוע הם ללא רבב; הבעיה, אם יש, היא בטקסטים.
נדיר למצוא בסצנה המזרחית בארץ זמרות שכותבות ומלחינות לעצמן; חוץ מדיקלה, אני מצליח לחשוב רק על אהובה עוזרי. אבל דווקא בגלל זה - ולמרות שזה אולי נראה קטנוני – אני חושב שחשוב להתייחס אל המילים. חלק מהקסם של הדיסק הראשון של דיקלה היה בעיניי הטקסטים המרגשים והכנים, שחוסר הליטוש רק הוסיף להם חן. הפעם חלק אכן כאלה, אבל חלק נשארים פשוט שטחיים ופלקטיים. אני חייב להודות ששמתי לב לזה רק כשקראתי את המילים בחוברת. כשדיקלה שרה אני אאמין לכל מה שייצא לה מהפה. אפילו שהדיסק החדש של קובי אוז טוב.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דיקלה
|
|
|
|
|
|
|
הדרה לוין ארדי, "Blue Eyed Shadow - Gotta Get Laid Tonight", אן.אם.סי
|
|
|
|
|
|
|
עכשיו אני בבעיה. הדרה לוין ארדי טובה. אני יודע שהיא טובה. ובכל זאת אני לא אוהב את המוזיקה שלה. היא משעממת אותי, אני לא מתחבר אליה בשום צורה, פעם הייתי בהופעה שלה ונרדמתי. הסינגל החדש שלה, "Blue Eyed Shadow - Gotta Get Laid Tonight", הוא מוצלח בכל פרמטר: טקסט חזק ואינטליגנטי, לחן בלוז-רוקי הדוק, נגינה ועיבוד משובחים ומעל לכל הגשה אמיתית ומלאה בדרייב רוקנרולי.
אני מאמין לה לגמרי. ועדיין אני לא באמת אוהב את זה. אז מה עושים? נראה לי שממש לא מעניין אותה מה אני או כל אחד אחר אוהב. היא תמשיך לעשות את המוזיקה שלה בדיוק כמו שהיא רוצה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
הדרה לוין ארדי. צילום: האתר הרשמי
|
|
|
|
|
|
|
מתי כספי, "המיטב", אן.אם.סי
|
|
|
|
|
|
|
לסיום, פרק נוסף בסדרת "המיטב" של אן.אם.סי, והפעם אוסף כפול של מתי כספי. אין צורך לומר שמתי כספי הוא אחד המלחינים והמבצעים הכי מוכשרים שפועלים פה. חוץ משירים שלו יש כאן את הביצועים המשותפים עם סשה ארגוב לשיריו של ארגוב, וגם מבחר איכותי מהקלאסיקה ברזילאית שכספי ייבא לארץ. בניגוד לאוספי "כמו פרידה" וחלטורות דומות, סדרת "המיטב" מצדיקה את עצמה בכך שהיא באמת מציגה רטרוספקטיבה מקיפה לאמנים שראויים לכך, ועושה את זה בכבוד.
הצד העצוב של הרטרוספקטיבות האלה הוא שדרכן אפשר הרבה פעמים לראות את תהליך הדעיכה של יוצר. זה היה נכון לגבי האוסף של דייוויד ברוזה, וזה ניכר גם במקרה הזה. האוסף מתחיל ב"מתי כספי", תקליט הסולו הראשון שלו מ-1974, ומסתיים בדואט עם אתי אנקרי ל"שיר אהבה (כמו גלגל)" מ-2000. אבל השיר המקורי האחרון באוסף הוא "מה זאת אהבה" עם ריקי גל, מ-1988. משם ואילך הכל ביצועים מחודשים לשירים ישנים. המזל הוא שבשנים הפוריות שלו, כספי הספיק לכתוב מספיק שירים מעולים גם לאוסף מרובע.
|
|
|
|
|
|
|  | | מתי כספי. צילום: יהונתן שאול | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
