 |
/images/archive/gallery/105/155.jpg עידו הררי
צילום: רובי קסטרו  |
|
|
| מבקר מוזיקה ישראלית, מה יש לו בחיים חוץ מלהאזין לדיסקים גרועים |
|
|
|
| עידו הררי עושה סדר במוזיקה הישראלית הגרועה והבינונית של שירי מימון, בתי, עידית אשל ואביתר בנאי שיצאה בזמן האחרון ומקנח בדברים הטובים של היונים, אורן זילברשטיין וגוטל בוטל |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יש מוזיקה ישראלית טובה. המשפט הזה כבר מזמן לא טעון הוכחה, הוא כבר די מוסכם. אבל יש פעמים שבהן אתה נתקל בכל כך הרבה מוזיקה ישראלית גרועה ובינונית שחייבים להגיד את זה לפני הכל, כדי שלא נשכח.
וזה לא נעים להגיד, אבל שוב פעם נראה שהמוזיקה הכי טובה שיצאה כאן לאחרונה היא חומר ממוחזר. כנראה שלקלאסיקות יש גם כוח עמידה בשיני הזמן וגם כוח משיכה שמביא מוזיקאים להתעסק בהן שוב ושוב. עיסוק כזה הוא "ריח מטאל", הרכב שעושה גרסאות מטאל ללהיטי כל הזמנים של הזמר המזרחי ביחד עם המבצעים המקוריים. בסינגל "איני יכול" של ניסים סרוסי, שיצא לא מזמן, הם מצליחים להרים את השיר ולהפוך אותו לבלדת רוק כבד שלא מביישת את בכירי הז'אנר. ביחד עם הקול של סרוסי, מדובר בפנינה משעשעת ומענגת שמעוררת
ציפיות לקראת הדיסק המלא.
מחזור מכיוון אחר לגמרי הוא "אולי על שפת הים". מדובר בשיר של יהורם גאון, נשכח יחסית לשיר של גאון, במיקס מחודש ושמח של היונים – הרכב שמכיל את אלי אברמוב, יואב שדמה וגיא אסיף ושעניינו החייאה של להיטי פופ ישראלים שנשכחו. לפני שנתיים, באווירת שלום וסרבנות, הם כבר לשו מחדש את "כל היונים" של יפה ירקוני. השיר הזה והשיר של גאון הם יריית פתיחה לדיסק של היונים, שיהיה השני בסדרת "פלסטלינה" של NMC. על הראשון, כזכור, היו אחראים פוליאנה פרנק. הם טיפלו בקלאסיקות מוכרות יותר מאלה של היונים, והיו בו רגעים טובים יותר ופחות. "שפת הים", עם כלי נשיפה אופטימיים ועיבוד שמשמר את הדרמה יורם-גאונית, עושה רושם של עבודה מעניינת יותר, ונקווה שאני צודק.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
היונים, עטיפת הסינגל
|
|
|
 |
|
 |
|
כולן רוצות להיות דנה ברגר
|
|
|
 |
|
|
|
בגזרת החדשים נדמה שיש לתת את הדעת לשורה של דיסקים נשיים שיצאו פה לאחרונה. קודם כל – ואומרים לי שזה אירוע - לשירי מימון יצא סינגל ראשון. את "כוכב נולד" אני לא אוהב, אבל אין סיבה לנטור לשירי טינה על הדרך שבה התחילה את הקריירה. יש מספיק סיבות עכשוויות לעשות את זה. הסינגל שלה הוא כל מה שאפשר היה לצפות שיהיה: בלוזי-משהו, מופק לעילא, שבלוני ומשעמם מוות. מן הסתם הוא מאוד יצליח.
האמת היא שרוב האשמה על השיעמום לא נופלת על שירי אלא על מי שכתבה לה את השיר, בתי. גם בתי בדיוק הוציאה תקליט ("נסה אותי", הליקון) וזה מעניין להסתכל על השיר הבודד שנתנה לשירי מימון לאור היצירה השלמה שלה. טוב, מעניין זה אולי קצת מוגזם. מסקרן. קודם כל, שירי זמרת הרבה יותר טובה. חוץ מזה, יש לה איזה סקס אפיל מפתיע שלבתי בחיים לא יהיה (מעניין מאיפה זה הגיע אגב, כי אני לא זוכר את זה מ"כוכב נולד". אולי מ"אקזיט").
ולבסוף הפער בין הרצינות שבה בתי לוקחת את עצמה לבין הרדידות היחסית של החומרים שלה יוצר איזה דיסוננס אצל המאזין הרגיש לדברים כאלה. בשיר של שירי זה לא קיים, כי היא נשמעת הרבה פחות וידויית ודרמטית מבתי. אחרי הכל אלו לא החומרים שלה. לסיכום ההאזנה ההשוואתית, הדיסק של בטי פחות טוב מהשיר המשעמם שכתבה לשירי מימון.
לאור הדיסק של בתי וכמה דיסקים נוספים שמיד ניגע בהם, אני חושב שאפשר לאבחן תופעה ברוק הנשי הישראלי שאכנה אותה תסמונת דנה ברגר. יוצרות צעירות, תל-אביביות ברובן (המילים "העיר הזאת" הן אולי הצירוף הנפוץ ביותר ברוק הישראלי בשנים האחרונות), עם אישיות ומטענים רגשיים לא מבוטלים, לא מצליחות להתעלות מעל לבינוניות מוזיקלית וטקסטואלית שדנה ברגר היא המייצגת המובהקת שלה.
אם היא הצליחה, אז למה להתאמץ יותר? הרי נורא קל לכתוב על בחורות ועל בחורים ועל אהבה, שורות כמו "חולמת ומנסה\ שואפת את האוויר שלך\ אין לאושר חצי מושג\ מה קורה לי\ כשאני איתך אחד" ולשיר אותן ברגש, בקול שמשלב רכות נשית וקשיחות של בחורה שיודעת דבר או שניים על העיר הזאת.
עוד אחת שעושה את זה ככה היא עידית אשל, שהדיסק שלה יצא עכשיו ב"עננה" של הד ארצי. כדי שלא יתעורר חשש שאני כופה את הפרשנות שלי, אני אצטט מהקומוניקט היחצני שמלווה את הדיסק: "אישה-יוצרת. פרפורמרית. שרה על החיים, על מערכות יחסים ואהבה. קול מלטף ונוגע, ורכות, כזו רכות". באמת יש לעידית אשל קול יפה. אבל הדברים שהיא עושה איתו הם פשוט לא מעניינים. היו כאלה קודם ויהיו אחר כך, ולא הרגשנו ולא נרגיש. אפילו אי אפשר להגיד שהדיסק גרוע. הוא חסר משקל, וחבל, כי זה ממש לא חייב להיות ככה. יסמין אבן או רונה קינן, למשל.
מכיוון שאני חושב שהנקודה הובהרה, נציין רק עוד דיסק אחד שהתקבל במערכת ושעונה על חוקי הז'אנר: "ורוד" של הצמד "אינטימי". כאן מדובר בבני זוג, ששרים אחד לשני שירים כמו "גם אני רוצה מישהו לאהוב, שיאהב ויחבק אותי קרוב". גם אני.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
בתי. צילום: בתי
|
|
|
|
|
|
|
אין ציפיות, יש אוצר
|
|
|
|
|
|
|
עכשיו הגיע תור הבנים. אני נאלץ לפתוח באביתר בנאי, כי מבחינתי לפחות הסינגל החדש שלו עורר הכי הרבה ציפיות. בנאי הוא אחד המוזיקאים המשובחים שפועלים פה, ולא היתה שום סיבה לחשוב שהסינגל "תחרות כלבים" יהיה פחות ממעולה. אבל הוא פחות ממעולה. הוא לא רע, לבטח יותר טוב מכל מיני דברים שהוזכרו לעיל, אבל הוא חסר את הניצוץ הזה, שהפך את שני הדיסקים הראשונים של בנאי למופתיים. אחרי כמה האזנות אני די אוהב אותו, ויכול להיות שהתאכזבתי בגלל הציפיות, אבל אני לא מוותר עליהן. אני מקווה ששאר הדיסק שייצא בקרוב יהיה יותר טוב.
אחת לכמה זמן קורה דבר הפוך: אתה ניגש לשמוע משהו בלי שום ציפיות, ומגלה שמצאת אוצר. זה מה שקרה לי עם הדיסק של אורָן זילברשטיין, "שאריות", שיצא בהוצאה עצמית ובהפקה לואו-טקית. זילברשטיין שר ומנגן בגיטרה. זהו. אבל הוא עושה את זה מצוין: חד, שנון, כנה, כואב. גבר צעיר שמדבר על כל מה שהעיר הזאת והחיים האלה זורקים עליו. זילברשטיין הוא בנם הרוחני של עמיר לב ואסף ארליך מבחינה תימטית, ומוזיקלית הוא צאצא של כל מי שאי פעם החזיק גיטרה ושר. לא כל השירים באותה רמה, ויש גם אחד ממש גרוע בעיניי ("יש אלוהים"), אבל הסך-הכל מרגש ומפתיע.
בהוצאה עצמית יצא בימים אלה גם הסינגל הכפול של קבוצת גוטל בוטל, או בקיצור ק.ג.ב. הקבוצה, בהנהגתו של נתי אורנן, היא מרכזה של סצינה מרתקת ודי איזוטרית במוזיקה המקומית. כבר שלוש שנים שהיא מריצה שני מופעים מקבילים, שמתחרים אחד בשני באופן גלוי: "מופע החיים של גוטל בוטל" הקודר והדקדנטי ו"מופע החיים של מוטי פנאן" הרוקי והמבדר. אורנן כתב את שני המופעים והוא מככב בשניהם, ועכשיו הוציא דיסק ובו שיר אחד מכל מופע: "לוקח" ממוטי פנאן ו"סרטים" מגוטל בוטל. ההגשה בהקלטה היא סולידית יותר מאשר בהופעות וחסרה את הטירוף הבימתי של אורנן, אבל מאידך יש בה עוצמה רגשית מרוכזת יותר, ובק.ג.ב לא חסר רגש. גילוי נאות: נתי אורנן הוא חבר שלי.
למי שהגיע עד כאן שמורה כופתאה אמיתית, שלא לומר קניידלע. כן, שוב מדובר בחומר ממוחזר, אבל איזה חומר. "שיר לכל עת" הוא האוסף הכפול של שירי יענקל'ה רוטבליט, האיש שחתום על שניים מההמנונים האלמותיים של עם ישראל, "שיר לשלום" ו"דרכנו". שני השירים האלה אכן נמצאים באוסף, אבל אם מתעלמים מהם מדובר ביותר משעתיים של תענוג. הטקסטים של רוטבליט צברו במשך השנים לחנים וביצועים מהטובים שנראו פה, וגם היותר-טחונים מתוכם, כמו "לקחת את ידי בידך" או "אני רואה אותה בדרך לגימנסיה", הם מספיק טובים בשביל להיות שווים שמיעות חוזרות. המוכרים פחות, כמו "מה יש לך קזנובה" של צמד דרום, הם חומר גלם פוטנציאלי ללהקת היונים. וזאת מחמאה גדולה.
ריח מטאל, "איני יכול", בן צור הפקות
היונים, "אולי על שפת הים", אן.אם.סי
שירי מימון, "עד שתבין אותי", הליקון
בתי, "נסה אותי", הליקון
עידית אשל, "עידית אשל", הד ארצי
אינטימי, "ורוד", הד ארצי
אביתר בנאי, "תחרות כלבים", הד ארצי
אורן זילברשטיין, "שאריות", הוצאה עצמית
גוטל בוטל, "לוקח" ו"סרטים", הוצאה עצמית
יענקל'ה רוטבליט, "שיר לכל עת", אן.אם.סי
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
