 |
/images/archive/gallery/205/903.jpg זאב אנגלמאיר, דיוקן עצמי.
איור: זאב אנגלמאיר  |
|
|
| חמש תחנות התרבות של זאב אנגלמאיר |
|
| המאייר הכי מצחיק במדינה מבהיר את מקור סטיותיו, מהקייטנה ואבא ועד בולי אל.אס.די, הודו וטרטקובר |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
ענבל שתיוי
18/11/2004 16:44 |
|
|
|
|
|
|
|
זאב אנגלמאיר, 42, מאייר, מצייר, אוסף, גוזר מדביק ומעצב כבר מגיל 14. אנגלמאיר נולד בקריית אונו למשפחה חובבת אמנות, בגיל ההתבגרות עקר עם משפחתו לקנדה. מצוקה חברתית וניכור סביבתי הובילו אותו לעסוק באובססיביות בציור.
עם שובו לארץ, ובמקביל ללימודיו בבצלאל החל לאייר לעיתונים ומגזינים מקומיים ביניהם "כל העיר" בירושלים, דרך "חדשות" ו"מוניטין" המנוחים ובהמשך גם ב"הארץ", "העיר" ו"עכבר העיר".
בנוסף היה אנגלמאיר שותף גם בפרויקטים יחסית מחתרתיים,
ביניהם מגזין הקומיקס "סטיות של פינגווינים" והגדה של פסח הנסמכת על פרשנות ייחודית, כולל אלמנטים מלוכלכים. כמו כן היה חבר ב"חבורת החור", כתב את "עלילות כיפה אטומה", את חוברת "סירופ" ובעיתון הקומיקס "הבועה".
בין השאר אחראי ליצירתן של כמה דמויות מיתולוגיות בקאנון האיור המקומי, כשבראשן שושק'ה, שמתנוססת בימים אלה על חזית עיריית תל אביב, במסגרת התערוכה "פרופיל תל אביבי".
כעת עוסק אנגלמאיר באיור בידיעות אחרונות, וכן מעלה תערוכה חדשהשנפתחת ב-25 לחודש בקפה פריץ בתל אביב.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
קייטנת "הצברים העליזים" ואבא
|
|
|
 |
|
|
|
"'הצברים העליזים' – זה שמה של הקייטנה שניהל אבא שלי. הייתי בה שלושה מחזורים בשנה. פעמיים בקיץ ואחד בפסח במשך תקופה של עשר שנים, שזה אומר סך הכל 30 מחזורי קייטנות. בקייטנה גזרתי והדבקתי את הקולאז'ים הראשונים בחיי.
"חוץ מניהול הקייטנה אבא שלי צייר, פיסל ורשם, ובתערוכה 'שלח את עמי' בנה את היציאה מרוסיה מגלילי קרטון. בנוסף הוא קנה מכרז של תכולה של אונייה מקסיקנית שהיו בה גם פסלי אלבסטרה שמכרנו אחר כך בדוכנים. הילדות שלי היתה מין סלט שבו עברנו ממקום למקום. אחותי ואני שהיום אלרגים לריקודי עם, היינו מתעוררים בשבת בבוקר לצלילי 'מלאו אסמינו' ורואים את אמא ואבא רוקדים ריקודי עם בסלון עם טייפ סלילים ענקי.
"אבא שלי היה יזם עצמאי של כל מיני פרויקטים. במלחמת ששת הימים הוא איכשהוא הבין שאנחנו הולכים לצאת עם הרבה שטחים וקנה מעטפות להחתמה. כל מקום שכבשו, החתימו את יום פתיחת הדואר בעיר הכבושה. היו לו מעטפות שהוא החתים בכל מקום, והוא אפילו הלך והחתים את כל חברי הכנסת על זה. נוצר מין גיליון ענק של חתימות. כל דבר כזה, כל פרויקט היה מאוד אינטנסיבי. דיברו על הפרויקטים בבית, ורציתי שגם כשאני עושה דברים ידברו עליהם. אבא שלי היה גם שר לנו לפני השינה שירים של נעמי שמר, וכשאני מצטט מהשירים של נעמי שמר באיורים זה כנראה משם.
"בגיל 14 עברנו לוויניפג בקנדה. עיר איומה. אז התחלתי ממש לצייר באופן אובססיבי. ניסיתי לצייר גם קוביזם וגם סוריאליזם, ומכרתי בדוכנים בקנדה. זה היה מזעזע. בחורות יפהפיות על רקע מבצרים שחורים בשקיעה. פשוט נורא. הייתי מצייר מהרגע שהייתי חוזר מבית הספר עד הלילה. כל הזמן. היו בבית גם המון ספרי אמנות. במיוחד זכורים לי הספרים של סול סטיינברג ופיקאסו.
"אבא שלי היה מספר על רוזנטליס, שאצלו למד בעין הוד, שהוא היה מצייר על הבוקר, מרגע שהוא היה קם. זה היה דבר מאוד חזק בשבילי. זה דרייב כזה. אתה עושה את בלי קשר לתוצאה, אלא מתוך הנאה מהדבר עצמו. גם כשיצאתי מבצלאל, לא היה לי את מה שקורה להרבה אנשים שיוצאים מבית הספר, שברגע שאין לקוח או מורה הם בנסיגה. הדרייב בא מעצמך, ציירתי כל הזמן".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
בהשראת נעמי שמר. איור: זאב אנגלמאיר
|
|
|
 |
|
הזמנה לקייטנת "הצברים העליזים"
|
|
|
|
|
|
|
"סרג'נט פפר" ועומרי לוין
|
|
|
|
|
|
|
"האלבום 'סרג'נט פפר' של הביטלס היה האלבום הראשון שהכרתי בתור אלבום, כיצירה מוזיקלית אחת. התמכרתי אליו כמו נרקומן. אם לא הייתי שומע אותו פעמיים ביום לפחות היו מתחילות לי תופעות של רעידות לא רצוניות בכל הגוף.
"בשלב מאוחר יותר השתמשתי בעטיפה של אותו אלבום שהיה לי וגזרתי את העטיפה. שילבתי את זה בהגדה של פסח שהוצאתי לפני שלוש שנים. עד היום אני אוהב את הביטלס. העולם המוזיקלי שלי מאוד התרחב מאז, היום הם כמו כלבלבים חמודים בשבילי. הייתרון של הקולאז' זה שאתה יכול להכניס את עצמך לכל סיטואציה וזה מה שעשיתי עם האלבום של הביטלס. עד היום אני עושה את זה.
"בזמנו ניסיתי לעשות קולאז'ים כבדים, ממש אמנות, נורא דיכאוניים כאלה שעומרי לוין, חבר טוב שלי, שפגשתי אותו לא הרבה אחרי בצלאל, קרא להם פסבדו - פסבדו אמנות, פסבדו אינטלקטואליות. אני שמח שהיה לי את עומרי לידי, מעין נוכחות משפיעה. לא תמיד הייתי צריך אותו לידי פיזית, אלא מספיק שחשבתי מה עומרי היה אומר על זה. הוא תמיד לקח אותי למקום של הסבבה. לא תמיד חשוב לי התחכום וזה מתבטא באמנות שלי. היום יש המון יוצרים שעסוקים בתחכום, בצבעוניות של גוונים של חום וירקרק אפרפר. למזלי, מה שאני עושה נראה לי יותר מתאים לארץ, אנחנו ישירים. כל האפרפרים נראים לי נורא אירופאים".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
"סרג'נט פפר". צילום: עטיפת האלבום
|
|
|
 |
|
"סרג'נט פפר", בהגדה של אנגלמאיר
|
|
|
|
|
|
|
פופאי על LSD וחופש יצירתי
|
|
|
|
|
|
|
"העבודה הראשונה שלי ללקוח היתה פלטה של טריפים של LSD. הלקוח אמר לי שזה סוג של מדבקות וביקש ממני לצייר פלטה של עשר על עשר עם דמויות של פופאי. נפגשתי עם הלקוח 4-5 פעמים בירושלים. לא ידעתי כל כך מה המטרה של העבודה, למרות שעם הזמן הבנתי שמדובר במשהו לא חוקי. שלושה חודשים אחרי זה הייתי בבית מדהים בירושלים ופתחתי את המקרר, פתאום אני רואה במקרר חתיכות קרטון כאלה, לא שלי, אבל ישר הבנתי שזה טריפים ושזה מה שאני עיצבתי אז.
"בבצלאל גם עיצבתי עטיפה של תקליט לברברה תומפסון, סקסופוניסטית. עד הפרוייקט הזה ניסיתי לצייר ריאליסטי. אני יכול לעשות את זה אם אני מתאמץ. עד אז עבדתי על כל העבודות שלי המון כדי להגיע לעיבוד הסופי. זו היתה הפעם הראשונה שפתאום הבנתי שאני לא צריך להתאמץ, שאני יכול לשרבט ללא מאמץ. יש לזה יתרונות עצומים. זה משאיר יותר זמן לבילויים והנאות. הגשתי סקיצה ראשונית וזה היה מספיק. המורים בבצלאל מאוד אהבו, וזה דרבן אותי. הבנתי שאני לא צריך להתאמץ. יש לזה יתרונות של זמן, זה יוצר קשר בלתי אמצעי. הצופה מבין שלא עושים עליו פוזות של סגנון. הדמות לא עושה עליך דאווינים. אלין קמינסקי קראמפ, למשל, היא מציירת כאילו היא לא יודעת לצייר. היא מצחיקה, ישירה, היא לא מייפה את עצמה.
"הקומיקסים הראשונים שראיתי היו בטיול ליוון. זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שזה יכול להיות כלי לביטוי אישי. ביוון מצאתי חוברות בשפה שלא יכולתי לקרוא. זה הדהים אותי כי גם בלי להבין את השפה הבנתי את האמירה. מלכתחילה סופרמנים לא דיברו אלי, זה לא האנשים שאני מכיר. רק בתור פרודיה זה מדבר אלי. מיוון נסענו לאנגליה, שלושה ימים באוטובוס. שם מצאתי את הקומיקס של ספיגלמן, "Raw". אוסף של יוצרים שהוא ואשתו אספו. אז גיליתי את העוצמה של זה.
"תוך כדי הלימודים קיבלתי טור קומיקס ב'כל העיר' בירושלים. קראו לו : 'סוטה העיר' ושם סופר סיפורו של סוטה מין ירושלמי – טור שגם היום נראה לי די נועז, שלא לדבר על התקופה של אז. הפרובוקציה נעשית כשעשוע. היא כיפית, משעשעת. מה שהיה חשוב לי אז זה עצם זה שאיפשרו את זה. זה היה מאוד לא מובן מאליו. גם בעיתון 'חדשות' היה איזה שהוא חופש שעזר לך לדרייב היצירתי".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
פופאי
|
|
|
|
|
|
|
טרטקובר, דודו גבע, רדי מייד וישראליות
|
|
|
|
|
|
|
"פעמון הכניסה, כפי שהופיע על תקליט של מתי כספי בעיצוב של טרטקובר, לפעמון היה באזר אדום, ומתחת היה כתוב פשוט 'מתי כספי', זה מצא חן בעיני מאוד. היה לי ספר עבודות של טרטקובר, הספר הצהוב, שהעבודות שלו נראו לי כמו יהלום כחול לבן. היה לי גם שם חיבה לספר שלו – 'אטלס טרטא'. משהו באובייקט המוכן, ברדי מייד הזה, כמו של דושאמפ ואנדי וורהול. הקטע של להכניס את הדבר כמו שהוא, להדביק אותו, וזה עבודה שלך, אתה אומר את האמירה שלך.
"אני אוסף הרים של חומרי גלם. הכל זה דברים שיצאו ממקומות אחרים. יש בזה משהו נורא ספונטני שאני מחפש בעבודות, אני לא יודע מראש איך העבודה תיראה. זה גם שומר על העניין בעבודה. הקולאז' זה דבר שאתה אף פעם לא יודע מה ייצא. לפעמים אני עובר מהויז'ואל לטקסט ולפעמים הפוך. אין סדר. כל פעם זה אחרת. אנדי וורהול אמר פעם שהוא רוצה להגיע לכמה שיותר בתים. העיתונים זה מבחינתי הגלריה האולטימטיבית. זה כיף לא נורמלי. כמו לחלק הזמנות לתערוכה. יש לך פידבקים מהאנשים, וזה יותר מעניין אותי מאשר שהעבודה תהיה תלויה באיזה גלריה ויראו אותה קומץ קטנטן של אנשים. התקשורתיות מאוד חשובה. אני חושב שכשאתה מזהה חופש אתה אוהב אותו, ואנשים אוהבים.
האביר זיק ויוסף, יציריו של הברווז בעל אלף הפרצופים דודו גבע, אני מת עליו. הוא יוצר, פורה, חופשי, אישי. הכרתי אותו כשנכנסתי ל'חדשות'. תמיר שפר, דודו ואני ציירנו ביחד במשך שנתיים ב'חבורת החור'. עשינו עטיפות למאור כהן, פוסטר אהבה (שאחד מתחיל לצייר והשני ממשיך – ע.ש), סיפור של מאור כהן שאיירנו, המון דברים. אבל במשך הזמן האינדיבידואליזם ניצח והחבורה התפרקה. תמיד אני חושב שכיוצר אתה הכי מזוקק כשאתה לבד, נטו. גם את דודו אני אוהב יותר כשהוא לבדו.
"בקומיקס בכלל יש משהו חזק ומקסים. בהפקה שהיא זולה מאוד, טושים ומכונת צילום עם דפים צבעוניים, אתה מייצר את האמירה שלך באמצעים הכי זולים, פשוטים ומיידיים.
"יש אצל דודו זיקה חזקה לישראליות שיש גם אצל טרטקובר, ואני מתחבר לזה. אני נהנה ליצור בתוך הקהל שלי. המאיירים היום פונים הרבה לחו"ל. לי אין דיבור עם קהל אנונימי. אני מעדיף ליצור בשביל ההנאה של האנשים שמסביבי ולא לאיזה קהל שנמצא במקום שאני לא מכיר. היחס שלי לדודו גבע הוא כמו לרקוד במסיבת טכנו, ולראות מישהו רוקד לידך ולאהוב את הריקוד שלו, ליהנות מהחופש שלו, מהיצירתיות, מהדמיון, מההומור".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מתי כספי. צילום: עטיפת האלבום
|
|
|
 |
|
באווירה של ישראליות. ציור: אנגלמאיר
|
|
|
|
|
|
|
הודו וגן הפסלים בצ'אנדיגר
|
|
|
|
|
|
|
"לפני שנה וחצי הייתי בעיר צ'אנדיגר בהודו. לילה לפני ההגעה ישנו במלון מזעזע, שלהגיד עליו מגעיל זו מחמאה. בבוקר לקחתי ריקשה ונסעתי למקום שאליו בעצם רציתי להגיע, גן של אמן אאוטסיידר – נק צ'אנד – ששמעתי עליו. באותו בוקר הייתי רצוץ. כשהגעתי לגן של נק צ'אנד, פשוט התעוררתי. זה היה כמו ללכת בארץ פלאות. האיש הזה, מהנדס כבישים בהודו, אסף במשך 30 שנה המון ג'אנק ובנה ממנו גן פסלים. אף אחד לא ידע מזה כלום, עד שרצו להרחיב את העיר ונתקלו בגן שלו. התושבים באזור לא הסכימו שיפרקו את המבנים וככה זה נשאר.
"בגן הפלאות הזה יש אזור שלם של פסלים של קופים מנגנים, אולי 200 כאלה, עשויים מפסולת בניין, ואפילו מפל קטן שעשוי מפסולת וג'אנק, חרסינות, המון דברים. בגן הזה היתה התפעלות גם מהרוח האנושית וגם מהערך האמנותי של היצירות.
"יש בזה משהו שובה לב, כשאמנים עושים את האמנות לעצמם. יש בזה נאיביות כובשת לב, יצירתיות מתפרצת. אין את התחכום המתנשא של עולם האמנות. הם עושים דברים כיפיים. הודו בכלל היא מדינה מדהימה. מעוררת השראה, מצאתי בה המון חומרי גלם, היא פתוחה לכל צורה של התגלות אנושית.
"אנשים יודעים שאני אוסף, מתקשרים אלי, חלק מהדברים הכי טובים שהגיעו אלי הגיעו דרך אנשים, לגמרי במקרה. האוסף שלי הוא מבולגן מאוד, אבל הכל זה חומרי גלם. אני משתמש בהכל. הכל שימושי.
"כמו שבטקסט משתמשים בכל מיני מילים, אז החומרים האלה זה המלל שלי, הדברים, הגזירות, התמונות. גרתי פעם ברחוב יונה הנביא, ליד קולנוע זמיר. בדיוק סגרו את הקולנוע ופשוט זרקו איזה אלפיים כרזות קולנוע ישנות מהמחסנים שלהם. משם יש לי כרזות עתיקות של סרטים מצריים, למשל.
"הגזירה וההדבקה זו דרך העבודה שלי. אני לא עובד על מחשב, אני אוהב את הניירת ואת הלכלוך של הקו. את האופי המחוספס. בתהליך העבודה שלי יש הרבה טעויות, ובגלל שאני לא משתמש במחשב אין אפשרות לתקן. הטעויות הן לפעמים אלה שנותנות את האופי של העבודה. אני מעדיף את העקמומיות על הניכור. את ההנאה של הצופה מזה שאין פוזה ויש ישירות ואולי אפילו אשליה שהכל טוב, מאשר את ההנאה האינטלקטואלית הפלספנית".
|
|
|
|
|
|
|  | | דיוקן עצמי באווירת הודו. ציור: אנגלמאיר | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
