 |
/images/archive/gallery/110/392.jpg מאיר שניצר
צילום: נעם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| מאיר שניצר עם הדוקומנטציה של השבוע: "המלחמה הבאה" פספס את הימין הלא כהניסטי, "האגרונום" לא הצליח להבהיר את צרותיה של האיטי ואילן שושן נכשל במשימתו לתעד את "הפושע" |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
באיצטדיון טדי הירושלמי מתכנסים בימי שבתות אלפים מאוהדיה של קבוצת בית"ר ירושלים. חלקם באים לעודד את קבוצתם האהובה וחלק לא פעוט מהם מגיע לטדי דווקא כדי לחרף, לגדף את איברהים נדאללה, לנהום כנגדו נהימות שימפנזה, ואף לאיים עליו בחיסול פיזי.
נדאללה, למי שאינו מעיין במדורי הספורט, הינו בלמה הניגרי של בית"ר ירושלים והוא אינו נערץ על אוהדי הקבוצה בשל צבע עורו הכהה ובגלל אמונתו באיסלאם. הוא אינו הכדורגלן האפריקני הראשון שמתקבל כך על ידי יושבי היציעים, אך המקרה שלו חריג וקולני מכל קודמיו – בעיקר בשל מוסלמיותו.
דן סיטון (הפקה ובימוי) וענת טל-שיר (תסריט), יוצריה של הסדרה התיעודית "המלחמה הבאה", שמשודרת עתה בהמשכים בערוץ 2, אינם נותנים דעתם על מקרה נדאללה, בבואם למפות את המצב בארגוני הכהניסטים, ששואפים לחסל את הנוכחות הערבית והמוסלמית ברחבי מדינת ישראל ובשטחים הכבושים. נכון שלא מדובר פה בעניין פוליטי, אך התעמקות כנה בתוך הסוגייה המסעירה את יציעי טדי, יכולה היתה לשרטט פרופיל אפשרי של הזירה הציבורית, כמו גם הרוחנית, שמצמיחה מתוכה את התמיכה הרחבה בכהנא ובהיבטים הגזעניים של תפיסותיו המשיחיות-רצחניות.
"המלחמה הבאה" היא הזדמנות טלוויזיונית יוצאת דופן. בשל רוחב היריעה – ארבעה פרקים אורכה – ניתנה לסיטון וטל-שיר האפשרות הנדיבה לפרוס ברבים את מגוון הניואנסים הציבוריים\פסיכולוגיים\פוליטיים\דתיים של המשיחיות היהודית בנוסחיה הרצחניים. אך יוצרי "המלחמה הבאה", לפחות על פי מה שנראה בשני פרקיה הראשונים שכבר שודרו, העדיפו את הצמצום
על פני ההרחבה.
והצמצום הזה פועל לרעת הטקסט הטלוויזיוני. בעיקר, משום שהוא נעצר באופן ברור אצל סוג מזוהה מאוד של יהודים דתיים עם כיפות גדולות שמקפצים על הגבעות, ולא מעמיק לנבור בתוך משנתם של הרבנים לבית קוק ושל תלמידיהם ופרשניהם, משנה שיש בה כדי להרוות את הרקבובית עליה צמחו אנשי כהנא. עד שסיטון וטל-שיר יסיימו את הכנת הסדרה, ששידורה הופסק עתה באופן זמני, יועתק מרכז העניין הציבורי מאותם כהניסטים של תפוח אל סרבני הפינוי, המגובים על ידי רבנים שמשנת קוק אינה זרה להם. יש לקוות שסיטון וטל-שיר יהיו שם כשזה יקרה, ויוכלו להוסיף את הדברים הללו אל פרקי הסדרה שעדיין אינם גמורים.
למרות אי הנעימות שבדבר, יש לציין כי לעת עתה לא התעסקה "המלחמה הבאה" באותם ארגוני ימין או מחתרות של לאומנות חשוכה (איפה יהודה עציון? לאן נעלמו תלמידי יואל לרנר?), אלא שימשה בעיקר במה לפולחן אישיותו של נועם פדרמן. מוזר היה להיווכח שערוץ 2 מתפקד בעצם כמין שלוחה חילונית של ערוץ 7 ועונה על התהייה רבת השנים: מי ימלל גבורות פדרמן .
גם כמשדר בעל ערכים חדשותיים, לוקה "המלחמה הבאה" בחסר. שהרי הנושא המרכזי, שמבעבע מתחת לפני השטח בדבריהם של המתנחלים המרואיינים, מתמקד בסוכני השב"כ שהוחדרו וחילחלו לתוך ארגוניהם ואשר פעילותם – האמיתית או הבדוייה – דחפה את הכהניסטים לאווירת פראנויה מוגברת. אין זה רק עניין חד פעמי של אבישי רביב (שלא אוזכר עד כה), אלא מעין אמת מוסכמת בין המתנחלים, שלאורה הם בונים את ארגוני המחתרת שלהם. וכל זה חסר (לעת עתה) בסדרה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"המלחמה הבאה"
|
|
|
 |
|
 |
|
פאפא דוק משתיק
|
|
|
 |
|
|
|
לא רק הכהניסטים מהישוב תפוח לוחמים בממשלה. גם ז'אן דומיניק, להבדיל, נאבק בעקשנות נגד הממשלה ששלטה בארצו. מדובר בממשלות החושך הרודניות, ששלטו בהאיטי ובעיתונאי הרדיו הנודע ביותר בארץ החיסולים והוודו, שנרצח לבסוף על ידי שליחים עלומים מטעם ארגוני הדיכוי הממשלתיים.
ז'אן דומיניק הוא גיבור "האגרונום" – סרטו של ג'ונתן דמי, ששודר השבוע בערוץ הוט פריים בכבלים. דמי, במאי הוליוודי מהשורה הראשונה ("שתיקת הכבשים", "פילדלפיה", "נשואה למאפיה"), שבראשית דרכו בסרטים ניהל פלירט צמוד עם הקולנוע הניסיוני, הציג לפני כשנה את "האגרונום", המתמקד בעיתונאי המנוח בעל הרוח החופשית, שמשטריהם של "פאפא דוק", "בייבי דוק" ושל יורשיהם בחונטת הגנרלים בהאיטי, ניסו לסתום את פיו ולבסוף הצליחו להשתיקו לעד.
"האגרונום", שהוא פחות סרט תעודה ויותר סרט דיוקן, מתבסס קודם כל על סדרה ארוכה של ראיונות, שדמי ערך עם ז'אן דומיניק, שהירבה לשהות במנהטן, לתקופות של גלות מאונס. אדם מסקרן זה, בעל חתך דיבור של מטיף דתי (או של שחקן קומדיות מוחצנות), מגולל את פרשיית חייו הסוערת. תוך כדי שיחה עם המרואיין, תופר דמי אל הטקסטים שלו גם קטעי ארכיון וגם ראיונות עם אישים נוספים, המאירים צדדים נוספים באישיותו של קורבן המשטר בהאיטי.
ההצטמצמות וההתכנסות אל תוך הנושא האישי, מונעת מדמי עשייתו של סרט פוליטי ממש. כזה שיוכל להבהיר גם להדיוטות מישראל הרחוקה, מהן בעיותיה המרכזיות של מדינה מקוללת כהאיטי, הנתונה כבר 60 שנה ומעלה בצבת של דיכוי רצחני. כל זאת, בעידוד שקט, אך מאסיבי, של ממשלות ארצות הברית לדורותיהן.
לפני 35 שנה יצר הבמאי האיטלקי גילו פונטקורבו את סרטו העלילתי "קיאמדה" ("שריפה"), עם מרלון ברנדו בתפקיד הראשי, שלימד יותר על המצב באיים שמעבר למפרץ מכסיקו, מאשר סרט דוקומנטרי טרי זה. אילו דמי היה מבצע פענוח פוסט-קולוניאלי דוגמת מה שפונטקורבו עשה בסרטו העלילתי העתיק, והיה משתמש לצורך זה באישיותו החד-פעמית של עיתונאי הרדיו, היה הדבר מועיל הרבה יותר מאשר סרט דיוקן על מי שפרסומו הוגבל מראש לאזורים מסויימים באיים האנטיליים הסמוכים לחופי פלורידה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ז'אן דומיניק
|
|
|
|
|
|
|
לא כזה תותח
|
|
|
|
|
|
|
לאילן שושן, במאי "פושע" (מוצ"ש שעברה בערוץ 2), היתה בעייה גדולה. הסיבה היחידה להפקתו של סרט זה, הינה ההילה שדבקה בשמו של יורם לנדסברגר כבכיר הפושעים מתוצרת ישראל. והנה מתגלגל לנגד מצלמתו דיסוננס קוגנטיבי מהסוג הבסיסי ביותר. הגיבור המצטלם, לנדסברגר בכבודו ובעצמו, כיום פושע בגמלאות, מתעקש לטעון שהוא לא היה כזה תותח כמו שאומרים עליו. עכשיו, לך תעשה סרט על אדם גדול מהחיים, שעומד בתוקף על כך שהיה לא יותר מסתם עוד אחד. ואכן, שושן נכשל במשימה הבלתי אפשרית הזו. סרט מיותר.
|
|
|
|
|
|
|  | | יורם לנדסברגר. צילום: מתוך הסרט | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
|
| | | | מבקר סרטים ("כל העיר", "העיר", "הארץ", "קול ישראל", "מעריב") ועורך ("העיר", "מוסף הארץ"). שימש במשך שמונה שנים כמבקר הטלוויזיה של "מעריב". ספרו "הקולנוע הישראלי" הוא הלקסיקון המקיף ביותר על סרטים ישראליים | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
