 |
/images/archive/gallery/135/481.jpg דן צלקה.
צילום: יוסי אלוני  |
|
|
| חמש תחנות התרבות של דן צלקה |
|
| הדברים שעיצבו את חייו של זוכה פרס ספיר. ממוצרט והמלט ועד ספר הזוהר וקוהלת |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
NRG מעריב
8/10/2004 9:23 |
|
|
|
|
|
|
|
הסופר דן צלקה, נמצא בשטח כבר שנים רבות, בהם פירסם לא מעט ספרים, זכה לשבחים ופרסים רבים (ביניהם בפרסי ברנר ואלתרמן), אולם לתודעה הקאנונית הספרותית, שלא בצדק, טרם מצא את השביל. אולי כי כתיבתו היא מעין ילדת-חוץ באקלים המקומי: עתירה בידע היסטורי ופילוסופי, מתכתבת עם התרבות האירופית. איך לומר, לא בדיוק צברית.
דבר אחד ודאי: את צלקה קשה מאוד לשייך למי מהזרמים והדורות שבנו פה את הרפובליקה הספרותית העברית. שאחרי הכל, מה עושים עם כותב שאפילו את האוטוביוגרפיה שלו, "ספר האלף בית" (חרגול), זוכה פרס ספיר לשנת 2003, אירגן כלקסיקון ערכים.
הוא נולד בוורשה
לפני 68 שנה, ולאחר מאורעות מלחמת העולם השניה, בהם נדד עם משפחתו אף בערבות סיביר, חזר לפולין, שם רכש את ראשית השכלתו. הוא עלה לישראל בגיל 21, שנת 1957, למד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב, וכעבור כמה שנים נסע לתקופת לימודים בצרפת, בה התחיל לכתוב פרוזה בעברית, ושממנה שב לישראל ב-1965. מאז הוא פה, כותב ספרים (ביניהם "ילדי השמש", "כפפות", "אלף לבבות" ו"בסימן הלוטוס" המעולה מ-2002), אב לשני ילדים, ומגדיר את עצמו ישראלי- תל-אביבי. לכבוד צאת ספרו החדש "11 סיפורים"(חרגול), שמאגד באחד שלושה עשורים של כתיבה ספרותית, הנה תחנות התרבות בחייו.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מוזיקה
|
|
|
 |
|
|
|
"בזמן מלחמת העולם השנייה, בקזחסטן, בשנים 42' – 44', גרתי ביישוב עלוב ועני ליד בית חרושת ללבנים. היה ביישוב מועדון תרבות שהיו בו רמקולים, אולם קולנוע ובמה קטנה שעליה ישב מנגן אקורדיון. לפעמים היו מופיעים שם זמרים וזמרות.
"ערב אחד הופיעה אישה צעירה ויפה, עם שיער ארוך מאוד, שליוותה את עצמה עם גיטרה. היא שרה שירים עממיים רוסיים בהתרגשות ובפאתוס. הו אלה שירי אהבה פשוטים על כמיהה לאהובה, על האהוב העובר מול החלון, וגם שירים ישנים יותר, עם דימויים של נץ ונהר, זמן וגורל. הכל הוא רציני בילדות. בשירים אלה שמעתי קול של נפש, של פנים.
"כעבור שנים מצאתי נימה דומה בשירי אמריקה הלטינית וגם אצל זמרים שאהבתי: בוב דילן והזמר האיטלקי פבריציו דה אנדרה. השירים האלה פילחו את היומיום. הייתה פעם להקה, לוס אינקאס שכדי לבלות בחברתם ויתרתי על ארוחת ערב שהייתה חשובה לי ביותר.
"מול שירי האישה עם השיער הארוך והנגנים האינדיאניים היו בעיני עינוגי העולם הבורגני, המתורבת והנוצץ ממלכה של הבלים".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
בוב דילן
|
|
|
|
|
|
|
"חיי האמנים", "המלט"
|
|
|
|
|
|
|
"בנעורי, בגיל 14 או 15, היה ספר אחד שהיה חשוב לי ביותר: 'חיי האמנים' של ג'ורג'יו ואזארי, צייר ואדריכל פלורנטיני מהמאה ה-16. זה היה ספר שקראתי בו פעמים רבות. הציירים והפסלים שאת חייהם תיאר בחיבה, הערצה והאלהה, הפכו לגיבורים שלי. עקבתי במתח אחר מאבקם לאושר בעוני ובדידות. הייתי עד למלחמתם הפנימית כדי להידמות לאמנים הגדולים ביותר, כדי להוציא מתחת לידיהם יצירות בעלות אופי ושלמות. מאותו רגע שאחד מגיבורי ואזארי נכנס לעולם האמנות כשוליה בחנות תכשיטים או בסדנת האמן הגדול הרגשתי שהוא התחיל לחיות בזמן אחר, לנשום אוויר אחר.
"היה לי נוח שעלילות אלה התרחשו בעבר הרחוק. התפאורה שבה התרחשו הייתה ציורית מספיק, כדי לאפשר לי לחלום ולהזדהות. העבר היה כאן חשוב ביותר. העבר היה מולדת נפש, כמו שאמר פעם היינריך היינה. אי זוכר שהתחלתי את גם לאהוב תיאטרון, כשראיתי בפעם הראשונה את המלט מדבר אל הגוגולת. זה היה מרתק ומפתיע שמישהו יכול לדבר אל גולגולת מסוימת, ולא שהיא חפץ אלמוני בין מיליוני גולגולות אחרות".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
לורנס אוליביה כ"המלט"
|
|
|
|
|
|
|
קוהלת, "המלך ליר", ש"י עגנון
|
|
|
|
|
|
|
"בגיל 21 המפגש המרגש ביותר שלי היה עם התנ"ך, בייחוד עם ספר קוהלת. תמיד שנאתי פתגמים. הפתגם נראה לי מאוס בחכמתו, כמשהו סתמי ופשטני.
"מאחורי הפתגם, בעיני, עמד הכשלון של האדם, ששום חכמה לא עזרה לו מול האסון, המקרה, הרשע, המוות. הפתגם נראה לי אפילו מייאש, כמו מצבה המכסה על מה שהיה פעם חיוני ורענן.
"שנאתי פתגמים והעברתי את רתיעתי גם לספרות החכמה ובעצם לחכמה עצמה. עד שקראתי את קוהלת. זה היה מפליא בעיני, מדהים. גאון מוזר הפך את הפתגם, את ספרות החכמה העתיקה לשירה גדולה: כמה נפלא ומענג היה לקרוא את תיאורו הטראגי של חיי אדם! התלהבותי הייתה כה גדולה עד שלמדתי את קוהלת בעל פה. משהו בהפיכה של ספרות חכמה לשירה רמז לי איך לקרוא את איוב ואת המלך ליר. שמתי לב למוזיקליות של העברית. קראתי את 'והיה העקוב למישור' של עגנון וחשבתי שיש בזה משהו – להיות סופר עברי. אילו קראתי ספר אחר שלו או של סופר עברי אחר אולי לא הייתי מגיע לאינטואיציה כזאת".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ש"י עגנון. צילום: לע"מ
|
|
|
|
|
|
|
מוזיקה קלאסית
|
|
|
|
|
|
|
"בזמן לימודי באוניברסיטת תל אביב ובצרפת – בגרנובל ובפריז – בגיל 26-27, קראתי מחדש את הספרות של המאה -19 והמאה ה-20. והייתי שומע שעות מוזיקה קלאסית ותקליטים ברדיו ובקונצרטים.
"אהבתי מוזיקה קלאסית מנעוריי אבל בגלל עיסוקי ברומן ובסיפור התחלתי לשמוע אחרת מוזיקה: את הקנטטות של באך, את האופרות של מוצרט. בפעם הראשונה בחיי שמתי לב לליברטו של האופרה ולא רק לנגינה ולשירה.
"התפלאתי שלא עשיתי זאת קודם. כי הנה, בגלל המילים של האריות, הדואטים, והשלישיות הבליחו התכנים של המוזיקה של מוצרט. אהבה, סקס, גינה, שלטון, מרד, לילה, געגועים, מוות, מסתורין ואירוניה – בגלל הליברטו כמו הוסברה לי לשונו שהכרתי מהקונצ'רטו ומהיצירות הקאמריות. אמנם בצורה לא ברורה, כמו הירוגליף חוזר שלא פוענח יכולתי להבין את הלשונות של מוצרט ודרכן את לשון המוזיקה.
"במוזיקה הייתה שאלה, אחריה באה תשובה, אבל לא תשובה מלאה, ושוב באה שאלה ושוב תשובה לא שלמה. הכרתי את רוב הביצועים של האופרות של מוצרט. כשרק יכולתי, נסעתי לראות הצגות של האופרה, וזאת הייתה המתנה הגדולה ביותר שקיבלתי מהאמנות".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
מוצרט
|
|
|
|
|
|
|
ספר הזוהר
|
|
|
|
|
|
|
"אולי בגלל אופנה אינטלקטואלית, או סתם בגלל סקרנות למצבי תודעה יוצאי דופן, התחלתי לקרוא מיסטיקה, לשמוע הרצאות ואפילו ללמוד בקפידה ספר או שניים.
"כמובן שהייתי מושפע מגרשום שלום והרשימה אותי הדרך שבה הפך את התחום למדעי, על ידי כך שעסק פחות ברגש מאשר בביטויו, פחות בחוויה מאשר בסממניה התאולוגיים.
"קראתי יצירות מיסטיות שתורגמו משפות אחרות. גם כשלא הבנתי את הכתוב הייתי נהנה מההקשרים השיריים המפתיעים שנולדו כהרף עין באקסטזות של הטקסט. שמתי לב שבתרבויות שונות מפיעות חוויות די דומות. את חלקן הכרתי גם אני וגם ידידי שאיתם שוחחתי.
"אותה 'מיסטיקה טבעית' מעורפלת, איזו תחושה של אחדות שלא קל לדבר עליה בלי מליצה וקיטש היא שהייתה חשובה לי.
"ואם כי המיסטיקה היהודית, ובייחוד זו של הזוהר והארי הקדוש, נראו לי יצירות אדירות, נמשכתי להשתקפות המיסטיקה בחסידות. החסידים הגדולים היו בעיני וירטואוזים העובדים כמו אומנים עם החומר המסתורי הזה של האחדות. העיסוק בטקסטים כאלה פסק אצלי לגמרי, אבל אני זוכר את הזמן הזה כמו נוף ומנגינה שנשארו".
|
|
|
|
|
|
|  | | ספר קבלה | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
