 |
 |
|
|
| בואי ואראה לך את הפתן השחור שלי |
|
| בלתי אפשרי לאתר פיסת קומדיה שנוצרה באנגליה בעשרים השנים האחרונות, מבלי לרחרח את עקבותיו של בן אלטון. הספר שלו על תרבות הריאליטי יוצא עכשיו בישראל |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
תמר גלזרמן
9/9/2004 18:33 |
|
|
|
|
|
|
|
האולימפיאדה באה והלכה, אבל הספורט שבאמת תופס הקיץ הוא לירוק לבאר שממנה אתה שותה. בן אלטון - הגולדן בוי של התקשורת הבריטית – מוציא עכשיו (לפחות עד כמה שזה נוגע לקוראי העברית) את "מתים להתפרסם" (ידיעות אחרונות): ספין מתח מצחיק על הנושא הכה-לעוס-אך-עדיין-כה-מושך: תוכניות מציאות.
ואלטון יודע על מה הוא מדבר כשהוא מגיש עמוד אחרי עמוד של מניעים צרים, חמדנות ותאוות רייטינג, רק שהוא יכול לעשות את זה מזווית הטפלון – שום רפש רייטינגי לא ידבוק בבשרו. בן אלטון, יעיד כל אנגלופיל מתחיל, עושה יופי של תרבות המונים איכותית.
כמעט בלתי אפשרי לאתר פיסת קומדיה מקורית שנוצרה
באנגליה בשנות השמונים, מבלי לרחרח את עקבותיו של בן אלטון. מאז שהגיח לתודעה הציבורית בראשית העשור בנה לעצמו אלטון תדמית שמאלנית קולנית, וולגרית אבל מתוחכמת, שהתבססה על צחוקים חברתיים-פוליטיים, לא מעט מהם על חשבון מרגרט תאצ'ר ומהסוג שהצליח גם לפגוע. בהיותו מנחה "סאטרדיי נייט לייב" הבריטי, קולו הגיע ליותר ממיליון וחצי נתינים בכל שבוע, מה שהפך אותו לשם מוכר מאוד ונתן אקסטרה אימפקט לביקורת שהשמיע נגד הממשל, המלוכה והטלוויזיה הבריטית.
בניגוד לנושאים אחרים של קול המרד, אלטון לא רק ביקר את ההומור הרווח, הוא גם הציע אלטרנטיבות. ביניהן אפשר להזכיר את הקומדיה המשטרתית"The Thin Blue Line", בכיכובו של רואן אטקינסון, שהניבה כמה רגעים קלאסיים, על אף שלא היתה המיטב של יצירתו. "הפתן השחור", מאידך, שמציג שיתוף פעולה אחר שלו עם אטקינסון, כבר הכניסה אותו לפנתיאון. אלטון נכנס ככותב לסדרה ששותלת את אטקינסון בסיטואציות ונופים תקופתיים, והפך אותה לקאלט.
סדרות האחרות שכתב באייטיז, למשל "הצעירים" ("Young Ones" המוטרפת שנכתבה בשיתוף עם ריק מאייל), "משפחות מאושרות" ו-"Filthy Rich and Catflap"– מצוטטות גם הן לא מעט וכוללות שיתוף פעולה עם אושיות בריט טי.וי מכובדות כג'ניפר סונדרס ("פשוט נהדרת"). בכל מקרה, יודעי דבר מסכימים שאת הז'יטונים בשאלה מי יעמוד במבחן הזמן רצוי גם רצוי לשים על "הפתן השחור". את הכתיבה ל"מיסטר בין" אפשר להכניס לאותה קטגוריה - משהו בין "מונטי פייתון" ל"ננס אדום".בקיצור, נכס צאן ברזל של טלוויזיה בריטית עם תווית גיקית-איכותית.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"מתים להתפרסם", עטיפת הספר
|
|
|
 |
|
 |
|
פרויקט Y לייק דיס
|
|
|
 |
|
|
|
את פני הניינטיז קיבל אלטון בניסיון למייק אובר: אחרי שנכנס לסלון הבריטי מהדלת הקדמית והאחורית באופן סימולטני כבר בעשור הקודם, ניסה הפלא, בואך מילניום, לרכך את תדמית דני האדום. לשם כך עזב את אשת הברזל במנוחה והתחיל להעלות תוכנית סטנד-אפ בנושא בעיותיו הגדולות של האזרח הקטן.
תוכניות הסטנד אפ שלו, "The Man From Auntie" ו"המופע של בן אלטון", רצו כל שנות התשעים והכניסו אותו לנישה נעבעכית יותר. הוודי אלניזם החדש גרר ביקורות מכיווני המעריצים הוותיקים והרדיקלים. הפופולריות, עם זאת, לא ממש דעכה. לקינוח הלוק, החל איש הרנסנס לחטוא גם בכתיבת פרוזה, לאו דווקא למגירה, יותר לכיוון רשימות רבי המכר.
רומן הבכורה בעל הניחוח הקונספירטיבי, "סטארק", יצא בשנת 93' (וגם עובד לסדרת טלוויזיה בכיכובו של אלטון) ואחריו הגיעו "מלחמת המחלפים”, "The Other Eden” והמחזה "פופקורן", שבדק את הקשר בין אלימות קולנועית לאלימות מציאותית, ואפילו עלה בישראל בבית ליסין, בכיכובו של רמי הויברגר.
עד "Inconceivable" משנת 98', שגולל את חוויותיו מטיפולי מבחנה ועובד לסרט בשם "מייבי בייבי" (אותו אלטון גם ביים), התקיימו הספרים של אלטון במרחב תרבותי מאיים שכלל מזימות תאגידיות ואלימות תקשורתית. ההתרחקות של אלטון מביקורת ספציפית והליכתו לכיוונים מתאימים יותר לכל כיס, בא לידי ביטוי גם בעיסוקיו התיאטרליים: בשנים האחרונות הוא כתב שני מחזות זמר בשת"פ עם יוצרי מיינסטרים בכירים: "The Beautiful Game" עם אנדרו לויד וובר (אייקון בריטי למיטיבי לכת ותיירים כאחד), ואופרת הרוק "We Will Rock you”, המבוססת על שירי קווין (כנ"ל).
"מתים להתפרסם" יצא כבר ב-2001, כשהעיסוק בתוכניות מציאות היה לוהט מכדי מגע. רק שלוש שנים לאחר מכן החליטה הוצאת ידיעות אחרונות לעשות מעשה, ככל הנראה מתוך ניתוח עומק של השוק – אם פעם הריאליטי היה חם כי הוא היה מעניין, היום הוא חם כי אנשים אוהבים להיגעל ולקבל מנות יתר. כך או כך, איחור הרכבת לא הצליח לדפוק כהוא זה את הארומה המעודכנת של אלטון. הספר, במתכונת "מי עשה את זה?", מספר על פרשת רצח שהתרחשה בווילה של "פיפינג טום" – פרוייקט Y הבריטי.
העלילה הסבוכה מובאת מפיו של מנהל החקירה – ג'נטלמן קלאסי, חובב שייקספיר, שבז לצעירים חשופי הישבן שמתרוצצים בווילה ובולעים את פתיונות הרייטינג של ההפקה. החוקר הקפוץ, שמקל מטאטא נעוץ בישבנו, מעביר את הביקורת ההכרחית על הז'אנר באלגנטיות, תוך הקפדה על רגעי טראש מענגים. הרי גם סלידה פוצית מהז'אנר נשמעת קולית כשהיא בוקעת מפי אלטע בריטי עם הומור דק.
אבל לפני ובמקום ההשוואות המתבקשות למציאות, או לתוכניות המציאות, וההיגנבות העצמית מהבלבול בין השתיים, "מתים להתפרסם" הוא ספר כיפי. מסאז' למוח של צרכנים כפייתיים של תרבות המונים, הוא מזור לנפש של הוגי תיאוריות פסאודו חדשניות על האינסטנט סלב והוא מאפשר גם לגבהי מצח נטולי לוויין לכרכם את פרצופם תוך כדי הזדמנות להציץ בפיסת ציץ. דטס אנטרטיינמנט.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
