ראשי > תרבות > נט.ארט





בחזרה לחיים
הבוקר האחרון של אנשי סדום ועמורה הוא נושא העבודות של האמן אלסנדרו באווארי. ואנחנו אנשי סדום ועמורה
  אשר שכטר
9/9/2004  15:45
"DIES irae, dies illa,
solvet saeculum in favilla,
teste David cum Sibylla.
Quantus tremor est futurus,
quando iudex est venturus,
cuncta stricte discussurus!
Tuba mirum spargens sonum
per sepulcra regionum,
coget omnes ante thronum.
Mors stupebit et natura,
cum resurget creatura,
iudicanti responsura…"

מזמור "יום הזעם" הקתולי
...
כבכל בוקר, עסקו אנשי העיר סדום בענייניהם. אובך מטריד התפשט באוויר, עד שלא ניתן היה להבדיל בין היום לבין הלילה שקדם לו, אך הם בחרו להתעלם ולפסול את תחושת הבטן: סתם עוד יום מעונן בשרשרת אינסופית של ימים מעוננים שכאלה, כשכבר אי אפשר לדעת אם יש לצפות למבול - ביטוי לזעם האלוהים, שנשכח - או שמא רק לגשם. לכן, המשיכו בשחיתותם, ומה שביקש הגוף – נענו כפליים; השפע, גם אם מקורו היה בעוולה, היה מפתה מדי מכדי להתעלם שהיה קיים, מנקר עיניים - לאן שלא הביטו... ואז קפא הכל, והתעוררו השמיים, והאדמה הפכה ליצירת אמנות המקושטת בדמם ובפחם עורותיהם. ריח גופרית התפשט במהרה בין הבתים.
 
...
אווירה של דין, של זעם אלוהי קרב, ונמוג אחר מעשה, מאפיינת את עבודותיו של האמן האיטלקי אלסנדרו באווארי. בחלק מיצירותיו, יום הדין נדמה כעומד לפרוץ בכל רגע, האוויר העכור נדמה כרוחש חלקיקים טעונים בחשמל והחיים – התלויים מתוחים על חוט שערה – עומדים על סף אובדן כמעט מוחלט, אך ממשיכים בעיסוקיהם היומיומיים מתוך הרגל, מקווים שזו רק הרגשה רעה שהשתלטה עליהם, ולא דקותיה האחרונות של דממה מתוחה שלפני סוף העולם. בחלקן האחר של העבודות, הדין הולך ונמוג, לאחר שכבר פעל את פעולתו, והסערה שוככת. הערים נותרות מיותמות, המכונות והרכבים ניטלו משימושיהם הישנים משהפכו לערימה חורקנית של גרוטאות פלדה, וחיים חדשים – פראיים – מופחים בהם, כמונומנטים; אנדרטאות זיכרון אילמות לבבל שקרס כשהגזים בגובהו, לסמטאות סדום ועמורה שנצבעו בגופרית ובחימת זעם: למין האנושי, אשר הופשט בהרף עין מבגדיו התרבותיים, הציוויליזציוניים, מכל הגילויים שגילה מאז ימי קדם, ונותר עירום – להתחיל הכל, את כל מסכת חיי התמותה, את מסלול הדינמיקה ההיסטורית, מחדש.
 
בעזרת שימוש מגוון באמצעים – צילום, ציור ועיבוד דיגיטלי – בורא באוורי עולם עשיר של אלים וחיות, של בני אדם הנאלצים לחזור לחיצים ולחניתות, לצוד את ארוחותיהם באותן השדרות ממש בהן נהגו לרכוש אותן. בעין חדה, הוא מוצא ומתעד רסיסים של מיתולוגיות עתיקות בשרידים תעשייתיים, הנשזרים לכדי מחרוזת חיה של פאגאניזם אפוקליפטי, חי ונושם בכרכי סדום ועמורה המודרניות שלנו, המצפות – בכל רגע נתון – לחורבנן. מתחת לבנייני הענק, העשויים זכוכית ומתכת, בין הכבישים המהירים הפקוקים וכבשניה הלוהטים של הרכבת התחתית, בתעלות הביוב ובבתי החרושת, בורא באווארי דימויים עתירי דמיון המסמלים את קצו הקרב של הזמן, את זעמם המתעורר של האלים ובעיקר – את הטראגיות, בה צריך ליפול האדם מגדולתו התרבותית ברגנארוק אקסטרווגנטי רק כדי להשיב לחייו מעט משמעות. העולם התעשייתי שוקע, והטבע משתלט עליו, תובע בעלות על מגדליו ועל מרחצאותיו; האדם הופך חזרה לטורף שהיה, באותה המידה שהוא הופך בעצמו לטרף. הוא חוזר להיאבק מדי יום על הישרדותו האישית במרחב, המכונות – פעם שפחותיו הדוממות – משילות שכבת צבע מתכתי והופכות לאלילים החדשים, האגדתיים שלו. הטבע, פעם עד אילם המוותר לכל גחמותיו של האנוש, הופך לאל נקמות זועם, מאיים תמיד, התובע אותו כקורבן.
...
במידה רבה, כותרתה של סידרת הפוטו-מונטאז'ים הנוכחית (והלא גמורה עדיין) של באווארי חושפת את כוונותיה באופן הטוב ביותר: "סדום ועמורה: דיווח מן הערים האבודות"; סדום המודרנית לאחר חורבנה, עדיין קודרת, עדיין מאויימת, גילויין של הפינות החדשות שנוצרו בעקבות ההתנגשות בין הרס אלוהי לבין בנייה אנושית, ושל החיים – המתגלים שוב כמסוכנים, ומסתוריים; גילויו של האדם – החוזר למימדיו כאחד הבריאה – ושל הטבע, המלמד אותו. האל אינו נוכח בעבודות, האל הוא נעלם, מובא לידי ביטוי רק בקדרות השמיים המאיימת – רק האדם, ויחסיו עם הסביבה, הם במרכז: החומר המקולל, שלשלאות העבדות לחיי תמותה המסתיימים – באופן בלתי נמנע – במוות; החומר הארור, שיש לכוון גבוה ממנו, ולהתעלות מעליו.
...
...ומסדום החדשה נותרו רק אנשים ספורים, וכששככה הסערה הם יצאו – איש אחר איש – ממאורותיהם, וגילו שנותרו עירומים, ולבד, עשרה צעדים אחורה. לאט לאט, הבינו שייאלצו ללמוד להבעיר אש, להאיר את דרכיהם עם רדת החשיכה, ולבנות מקלטים מפני הגשמים, אותם יכנו מעתה "בית". ולאוכל הגס היה טעם שונה, עשיר יותר מזה שיכול היה להכין כל טבח אי פעם, הימים הפכו למוארים יותר מאשר היו מזה מאות שנים; הלילות היו אפלים והחושך הפך מאיים, אך באופן מסויים – גם מנחם יותר. שערו בנפשכם, לחזור אחורה אל ימי הילדות, ולחוות את הריגוש הראשוני ואת הקושי העצום שבביצוע המובן מאליו, את האתגר שבהתפתחות המחודשת מתנאים חדשים-ישנים אלה, מבלי להכשיל את עצמנו באמצע הדרך.
 
הערה
טור זה הוא האחד-עשר בסדרת טורים המתמקדים בסטייה, באכזריות, במין ובמוות באמנות היום, דרך האינטרנט. המדור נט.ארט יעסוק, מדי יום שישי, בקשר שבין אמנות לרשת, בשינוי שעוברים שני המושגים הללו כשהם נתקלים זה בזה, באותם אירועים אמנותיים המתעלים מעל רעש התבן. 
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה    עבור לפורום כתוב לעורך


  
  
  
שמור במזוודה שלח לחבר הדפסה
הוסף תגובה  עבור לפורום כתוב לעורך