 |
/images/archive/gallery/163/010.jpg ועידה רפובליקנית.
צילום: רויטרס  |
|
|
|
|
| כיצד הפכה הוועידה הרפובליקנית בניו יורק לחינגה אחת גדולה של אקטיביסטים, אנרכיסטים, קומוניסטים, אמהות שכולות, לסביות, היפים, פעילי לגליזציה וזונות מלונדון |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
עדו פלוק, ניו יורק
2/9/2004 10:09 |
|
|
|
|
|
|
|
"רק במקרה שתהיתם לאן נעלמתי ב-72 השעות האחרונות, אעדכן אתכם בעובדה שהייתי במעצר...המספר המגוחך הזה שמאכילים אתכם דרך החדשות – 240 מעצרים – הוא שיקרי לחלוטין. רק בהאנגר בו החזיקו אותי – רציף נטוש ומטונף במערב העיר, הוחזקו יותר מ-240 עצורים ואני יודע על לפחות עוד 10 האנגרים כאלה שחולקו לכלובים של שלושה מטר על חמישה מטרים, כל כלוב כזה ל-35 מפגינים עם צלעות שבורות ודם על הפנים" – קולין באימייל ראשון לחבר'ה.
קשה לעשות סדר בסדרת האירועים של סוף השבוע האחרון בניו יורק, אירועים הסובבים את פתיחת הוועידה הרפובליקנית שבפעם הראשונה מזה שנים מתארחת בעיר הכי ליברלית בארה"ב. אולי אפשר להתחיל מהניסיון הבסיסי להבין מדוע לעזאזל קמים מנהיגי המפלגה שמרכז כוחה במרכז ובדרום ארה"ב, ומחליטים להגיע לכאן, למעוז הדמוקרטי השמור שהיא העיר ניו יורק.
יש כמה תשובות אפשריות, רובן עוסקות בתפקידה של ניו יורק בדברי ימי אמריקה כעיר העיקרית שסבלה מהטרור של אל-קאעידה. רבים מצביעים על העובדה שהוועידה הרפובליקנית נערכת בתזמון מאוחר מאוד יחסית (לבחירות בנובמבר) וטוענים כי המארגנים ניסו להתקרב ככל שיותר לתאריך ה-11 בספטמבר ולהתחלת
הבנייה של "בניין החופש" החדש שייבנה במקומם של התאומים.
הרפובליקנים, מצידם, טוענים כי התאריך והמיקום נקבעו עוד ב-2001, מיד אחרי הטרגדיה. כמו שזה נראה, מטרת הכינוס שלהם, מלבד הפגנת כוח אלקטורלי גם בעיר "קשה", היא לאחד את השורות ולהציב את המלחמה בטרור של הממשל (אג'נדה שרוב הציבור מאשר ותומך) במקשה אחת עם המלחמה בעיראק (הגזרה הכי כושלת של ממשל בוש, לפי סקרי דעת קהל). בינתיים, נהנים הרפובליקנים שהגיעו לעיר (אפשר לזהות אותם מקצה הרחוב, בשורטס ונעלי עור) ממבצע אבטחה הכולל רבבות שוטרים, מסוקים, צלפים, כלבי הרחה, נוכחות צבאית באופן שלא נראה אי פעם בעיר, גם בימים שאחרי ה-11.
הם גם נהנים משורה של מסיבות שנערכות עבורם על ידי תאגידים גדולים (לפתוח מחברות ולזכור את השמות) כטיים וורנר דיסני, האיגוד האמריקאי לגז, ורייזון, ג'יי פי מורגן צ'ייס, גולדמן זאקס, קרדיט סוויס ועוד. במקביל, יש שמועות על קבוצות גדולות של זונות שהגיעו לעיר במיוחד עבור הכינוס. מאדאם אחת אמרה לכלי התקשורת בשבוע שעבר: "יש לנו בנות שבאות מלונדון, סיאטל, קליפורניה, כולן רק עבור השבוע הזה... זה השבוע שכולן רוצות לעבוד בו".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מעבירים לשפת סימנים את נאומו של בוש במדיסון סקוור גארדן. צילום: רויטרס
|
|
|
 |
|
 |
|
ההפגנה הגדולה ביותר שנערכה אי פעם בניו יורק
|
|
|
 |
|
|
|
אבל הסיפור האמיתי של השבוע הוא כמובן סיפורן של ההפגנות ההמוניות ששטפו את העיר, הפגנות שאמנם לא הגיעו לרמות המרי האזרחי שהוצגו בעבר בסיאטל (בכינוס הג'י-8) ושות', אבל בהחלט מעניקות ברק חדש ללחיי השמאל האמריקני המובס. זה התחיל בשבועות שלפני הוועידה, בסדרת מסיבות ארגוניות בשם "RNC Not Welcome" (אר.אן.סי הן ראשי התיבות של הכינוס הרפובליקני הארצי) בהן נפגשו פעילים עם עורכי דין המתמחים בהפגנות, צפו בלהיטים כמו "Outfoxed" (סרט דוקומנטרי על רשת החדשות המגמתית של רופרט מרדוק) ובהופעות של "להקות נגד בוש", ארגון המאחד שלל רב של להקות רוק ניו יורקיות.
במסיבות הללו התחיל גם התכנון המדוקדק של ההפגנות, ובעיקר גם מבצע מרשים למציאת מקומות לינה לאלפי המפגינים שהגיעו לעיר ממקומות אחרים בארה"ב, שזכה לשם הכינוי "Got Floor space?". לאט לאט, הם גם התחילו להגיע ולהתארגן. פסטיבל האמנות "Imagine Festival", המקבץ יותר מ-200 הופעות ותערוכות עם אופי פוליטי נפתח. יוניון סקוור החלה מתמלאת בפעילים מדי ערב, הפגנות ספונטניות קטנות צמחו פה ושם, ולצד הרפובליקנים התמלאה העיר גם בהיפים זקנים, נוער מיוזע והמון תרמילאים שבאו להפגין.
האירוע המרכזי היה הפגנת הפתיחה שנערכה ביום ראשון וכללה עשרות רבות של ארגוני שמאל שהתאחדו וצעדו יחדיו: היו שם פעילים דמוקרטים, קבוצות איכות סביבה, זכויות אדם, אנרכיסטים, קומוניסטים, אמהות שכולות, לסביות, היפים, פעילי ליגליזציה, קבוצות פרו-צ'ויס (בעד זכותה של האם להחליט על הפלה), אנטי-גלובליזטורים, אנשי צבא לשעבר, אמנים למען שלום ועוד ועוד, בסך הכל חצי מיליון איש – ההפגנה הגדולה ביותר שנערכה אי פעם בניו יורק, הפגנה שהזכירה את התמונות המפורסמות של המרי האזרחי נגד המלחמה בווייטנאם.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דון קינג בוועידה. צילום: רויטרס
|
|
|
|
|
|
|
שקט יחסי, מלבד כמה אנרכיסטים
|
|
|
|
|
|
|
אחת אחר השניה עברו הקבוצות האלה במצעד: אלה עם שלטים שעל כל אחד מהם מופיע "שקר" של הממשל הנוכחי, אלה עם ארונות קבורה מכוסים בדגלים אמריקניים, כדי לייצג את החללים במלחמה בעיראק. היו גם את ה"ביליונרים לטובת בוש" קבוצה סאטירית המתלבשת בחליפות טוקסידו וצועדת כשהיא מפזרת כספים דמיוניים סביב וצועקת סיסמאות סאטיריות בעד הנשיא האמריקאי.
התהלוכה עברה בשקט יחסי: מלבד קבוצה אחת של אנרכיסטים שהתחילה לזרוק בקבוקים על שוטרים, לא נרשמו תקריות אלימות במיוחד, והמעצרים הקטנוניים של המשטרה נערכו בעיקר כשמפגינים ניסו לחסום כבישים שלא בתוך מסלול ההפגנה וכו'.
מאז נערכות בכל שעות היום הפגנות קטנות יותר ובעת שבמדיסון סקוור גארדן זועקים אלפים בוז במשך דקות מספר למשמע השם מייקל מור (בנאום המפתיע בשמרניותו של הסנטור מקיין), אישה עיראקית מדקלמת מהטלפרומפטר נאום המודה לממשל האמריקאי על "הצלת עיראק", וכולם מוחאים כף בכל פעם שמוזכר הפטריוט אקט, האקטיביסטים המיוזעים פושטים על הרחובות, עובדים ביחד, בתצוגה תקדימית בהחלט.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
