 |
 |
|
|
|
|
|
|
| מרב מנוח חושבת שעמליה רוזנבלום הוכיחה ב"ונדמה שהכל אפשרי" שהיא כותבת מוכשרת ורגישה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נורה, גיבורת הרומן הראשון פרי עטה של עמליה רוזנבלום "ונדמה שהכול אפשרי" (כתר) היא גיבורה טיפוסית נוספת בגל הסיפורת הנשית שהתנחשל בראשית שנות השמונים, ושטף את הארץ עשור מאוחר יותר. אפילו שמה, המתכתב עם שמה של גיבורת "בית-בובות" של איבסן ומאוחר יותר עם לאה גולדברג, מאותת למסורת פמיניסטית בה נדרשות הגיבורות להכרעות מכוננות זהות.
נדמה כי די במבט מרפרף על רשימת כותרים אקראיים - "חיי אהבה", "בעל ואישה", "ואל אישך תשוקתך" - במטרה לחלץ את קווי המתאר הכלליים ולעתים המחטיאים, של אותו ז'אנר. אלה תוחמים פואטיקה נשית המובחנת בעזרת העיסוק בתמות נשיות מסורתיות כזוגיות ואהבה, דחיקת המצב הפוליטי העכשווי אל השוליים וכמו כן, כינונה של זהות נשית במסגרת הרצף הנשי-אימהי.
תוך ציות כמעט עיוור לשרטוטו של מהלך ידוע מראש הכולל עיצוב וחניכה של גיבורות בדרכן אל השגת אוטונומיה פסיכולוגית וחברתית, שבה נורה אל בית אמה, התפאורה ההולמת ביותר לעשיית
חשבון נפש נוקב. בגיל 29 היא נפרדת מבן זוגה מיכאל אחרי הצעת נישואין שעוררה כמה ספקות לגבי הקשר היציב, היא מפוטרת ממשרד פרסום יוקרתי ונאלצת לעבוד, רחמנא ליצלן, כמורה מחליפה בבית ספר יסודי. את הדרדור המעמדי המהיר, מזוגיות מתפקדת לשיבה לאם, מקופירייטרית לשכירה במשרד החינוך, אמורה לפצות אהבת נעורים מוחמצת השבה ומפציעה בחייה בדמות אביה של אחת מתלמידותיה.
השהייה במחוז ילדותה מתפקדת ככר פורה במיוחד להצתת מכניזם של היזכרות. את נטיית הלב של כותבות הז'אנר האמור היטיבה לתאר הסופרת מיכל זמיר: "יותר משהפרטים משחזרים, ויותר משהם מייגעים, הם מעידים על כוח זיכרונן המדהים של הכותבות. זיכרון הנמסר במשפטים בעלי מקצב שבתאי מעורר תוגה. זיכרון שיש בו הצהרה על אודות הפרספקטיבה הנשית, המתמקדת באותם פרטים קטנים ונעדרי חשיבות במונחים של העולם הגברי. ואותו ליטוף מחמיא המוענק לכל פריט מפקיע אותו מיומיומיותו ומעניק לו מעמד חדש מאגי ממש".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
עמליה רוזנבלום
|
|
|
 |
|
 |
|
"כמו בסקס, גם כדי לחיות לא מספיק לעשות את כל התנועות הנכונות"
|
|
|
 |
|
|
|
ואכן, רוזנבלום מסרבת אפוא להיפרע מהסתמיות והלאות האורבת לפתחה של פרוזה המוקדשת כולה להתרפקות נוסטלגית. וכשאין על מה להתרפק, היא מתפתה לתקן. כנציגה של דגם נשי נחשק-מודע, אחת שפוקדת את חדר הכושר אבל אינה פוצחת באיזו דיאטה סגפנית, זו שהחבר שלה שוטף כלים אפילו בארוחות משפחתיות אצל ההורים הבוהמיינים, גם זיכרונות עבר מתסכלים יהפכו במהרה לעתיד ורוד.
רוזנבלום היא כותבת מוכשרת ורגישה כך שלאורך הספר מבליחות אמירות המסגירות מודעות בדבר הבעייתיות הגלומה באופי התבוננות שכזה: "אל תעשי ממני זיכרונות. אני יודע למה ציפית ממני, אבל את איכשהו ציפית שאני אעשה את זה לבד... אבל זה לא עובד ככה, נורה. זוג לא נהיה מזיכרונות". אך כשם שאמירה זו סופה להתבדות, כך יתפוגגו רגעי החסד של אותה רפלקסיה. לא בכדי, מערכת היחסים המעניינת בספר היא זו הנרקמת עם לילך הנוהגת לחרוז את שמה עם "יצור לא מוצלח". לילך מוצגת כתשליל מדויק של נורה, דגם נשיות "נחשל" יותר שאל מולו מתכוננת זהותה של הגיבורה.
בהצגה זו, למרות נגיעות שבלוניות מסוימות, יש משום כנות נדירה. רחמים עצמיים וקורבניות מצויה, מנת חלקן של דמויות ספרותיות לא מעטות, אינם זוכים להתמסרות מצדה של נורה שאינה מפנה עורף לידיעה שהעולם בסך הכול מחייך אליה: "אני התלוננתי על הנסיעה לחיפה, ועל זה שאני חייבת לבקר את אבא שלי, ובתגובה סיפרה לי לילך שבעלה מחזיק בסלון תמונות של החברות שלו לשעבר. ידעתי שבתחרות הסבל היא תמיד תנצח אותי". וכך נפקד מקומה של נורה מהילולת חג הקורבן.
ברגע מהורהר אחד היא מגיעה להכרה: "הבנתי פתאום בחדות שכמו בסקס, גם כדי לחיות לא מספיק לעשות את כל התנועות הנכונות". התנועות נכונות ואולי הפעם נסתפק בזה.
|
|
|
|
|
|
|  | | "ונדמה שהכל אפשרי". צילום: עטיפת הספר | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
