 |
/images/archive/gallery/160/779.jpg בוריס קרלוף ב''פרנקנשטיין'', 1931
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| האנתולוגיה "999" היא תירוץ טוב בשביל עודד וולקשטיין להסביר לכם את כל מה שרציתם לדעת על ספרות אימה ופחדתם לשאול |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
עודד וולקשטיין
30/8/2004 13:35 |
|
|
|
|
|
|
|
"בהדרגה התבהרה לעיניי תגלית חשובה אף יותר. התברר לי כי הייתה לשכניי דרך למסור זה לזה את רשמיהם ואת רגשותיהם על ידי השמעת צלילים ברורים. קלטתי שהמילים שאמרו עוררו מדי פעם הנאה או כאב, חיוכים או עצב בנפשם ובפניהם של השומעים. היה זה ידע כמו-אלוהי, והשתוקקתי בלהט להתוודע אליו. אבל כל נסיונותיי עלו בתוהו. היגויים היה מהיר, ולמילים שאמרו לא היה קשר גלוי לעצמים הנראים לעין, כך שלא הצלחתי בשום אופן לפתור את תעלומת נושאי התייחסותן… למדתי ושיננתי את המלים 'אש', 'חלב', 'לחם' ו'עץ'. למדתי גם את שמות יושבי הבקתה עצמם. לצעיר ולצעירה היו כמה שמות, אבל לאיש המבוגר היה רק אחד, 'אבא'." (מרי שלי, "פרנקנשטיין", 1818)
יצור חסר-שם מוצא מקלט בצריף הנסמך לבקתה מוארת, ומציץ ממחבואו אל הפלא הנבצר של השמות. הסצינה הזאת מספקת מפתח אפשרי לרומאן הגוֹתִי המפורסם ביותר שיצא מן הספרות האנגלית של המאה השמונה-עשרה, ואולי גם לז'אנר כולו. המפלצת נטפלת ללשונם של דרי הבקתה, מעתיקה את שיחתם למאורתה. ואמנם, המספר הגוֹתִי הוקע על ידי הביקורת של תקופתו כטפיל, המתארח במבניהם של ז'אנרים ראויים יותר (בראש-ובראשונה, הרומאן), בוזז את משאביהם ומסלף את צורתם; היצירה הגוֹתִית הצטיירה כשטן הלובש את צורתו של קורבנו, מתנכל לו בחיקוי פארודי,
מרוֹקן. רבות מן היצירות המרכזיות בז'אנר הפנימו את הדימוי המרשיע הזה, עד כדי הזדהותו המפורשת של המספר הגותי עם השטן, אמן החיקוי והמסיכה. אין זה מקרה, אם כך, שהסצינה הזאת נמסרת מפיו של היצור עצמו, בשעה שפרקיו הקודמים של הספר מוגשים בקולו של יוצרו. הצריף הגובל בבקתה הוא אתר היעשותו של ה"דבר" לדובר, הקבר שהמספר הגותי נחלץ מתוכו בכוחו של המבט אל במת הפולחן של הלשון (היצור משנן, כמו לשם ריטואל, מילים שקשה להחמיץ את טעינותן ה"בראשיתית": אש, חלב, לחם, עץ). אבל איזה מן מבט הוא זה, ומה הוא מעולל ללשון עד שהיא נהפכת לסיפור אימה?
אולי אפשר ללמוד משהו על טבעו של המבט הזה מן המבט-הנגדי שהחזירו לו דורות של קוראים. כל מי שמכיר את סיפור פרנקנשטיין באחד ממאות גלגוליו (בספרות, בתיאטרון, בקולנוע ועוד), לא יהסס לנקוב בשמה של המפלצת: פרנקנשטיין. אך מצד הטקסט כפשוטו, לפחות, זוהי טעות: ויקטור פרנקנשטיין הוא שמו של המדען, שהתקין את היצור. המפלצת עצמה נשארת חסרת שם לכל אורכו של הרומאן. אבל טעות נחושה ועקבית כל כך ראויה ליותר ממחווה מלומדת של תיקון. מהי ה"אמת" האצורה בשגיאה הזו, המאיימת להאריך ימים אף מעבר לרומאן עצמו? על מה ביקשו דורות של קוראים וצופים לגונן, כאשר העתיקו אל היצור את שמו של אביו?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
"פרנקנשטיין"
|
|
|
 |
|
 |
|
ושֶקֶט בבקתה. אנחנו מדברים
|
|
|
 |
|
|
|
אנחנו קוראים סיפורים מִרְווחת הבקתה המוארת. אחיזתנו בלשון – או מוטב, אחיזתה של הלשון בנו – מוחשת לנו כטבעית במידה כזו, שאיננו "רואים" אותה. אבל הבן הדחוי, שמעולם לא ניתן לו שם, הבן המוקצה, שאביו לא הכניסו בסודו של הדיבור – איזו ברירה נותרה לו מלבד לראות את מנגנוניה של הלשון, לשמוע את שאון פעולתם בשעה שאנחנו, המסובים בבקתה, פשוט מדברים? היצור הלא-מדבר לוקה בעודפוּת חושית, הופך למציצן שהלשון עצמה היא מושא התשוקה שלו ("היה זה באמת ידע כמו-אלוהי, והשתוקקתי בלהט להתוודע אליו"). במקום להיות נתינה של הלשון, הוא נעשה למחזרה הנלהב. אֵין-שְמוֹ הוא הלשון שבה הוא שר את אהבתו האסורה לשפה.
ובאהבה כמו באהבה. היצור ממתיק סוד עם צידה הפרוץ של השפה, קורץ לשרירות הגמורה הניצבת ביסוד מבניה: "למילים שאמרו לא היה קשר גלוי לעצמים הנראים לעין…" מול ריבוי השמות של הבנים, האב – הנקודה הארכימדית שכל המערך המשפחתי-לשוני מתנודד עליה – עדיין מקנא למעמדו כצומת שבו הלשון והעולם מצטלבים בהלימה "הכרחית" באמצעות השם האחד, הבלתי-חלופי ("לצעיר ולצעירה היו כמה שמות, אבל לאיש הזקן היה רק אחד, 'אבא'."). אך כמה זמן יעמוד לו כוחו תחת מבטה של המפלצת? היצור כבר "ראה" שההתגוררות בתוך הלשון אינה אלא תנועה מתמדת בין פונקציות מתחלפות, מוּתנות: "לנערה קראו 'אחותי', או 'אגתה', ולצעיר 'פליקס', 'אחי', או 'בני'." הוא כבר יודע, ש"אבא" אינו אלא הד קולו של הבן הנכון לקרוא לו "אבי" (ממש כמו "אחותי" או "אחי" או "בני"). אבל הבן המגורש, שמעודו לא זכה לשם, לא יידע לומר "אבי" לעולם.
בהלה בבקתה. בן שאין לו שֵם צָר על מעגל האור שבתוכו אנחנו מדברים. הוא מביט בפניו של אבינו, ואינו קורא בשמו. עוד מעט יטביע את "אבא" בהמון מילים זרות, יקבור את השם היחיד תחת תל חלופותיו. בַּאֵין-לו-שֵם שלו הוא מכסה את פני האב. טוב, הוא לא משאיר לנו ברירה. ניתֵן לו שם, ולא רק זאת אלא שנאלץ אותו לשאת את שם אביו. נקרא לו פרנקנשטיין, וכך בעל כורחו, בעצם שמו יִקְרָא אבי, אבי. ושֶקֶט בבקתה. אנחנו מדברים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
סטיבן קינג
|
|
|
|
|
|
|
אנחנו רחוצים ומבושמים, אבל המספר הגותי מזיע בעודו מדבר
|
|
|
|
|
|
|
וגם הורגים. ביסודה של כל פעילות לשונית מונח אקט של הקרבה. כדי להקים את השם היחיד "אבא" יש להגלות מן הזירה את אמא, להשכיח את התענוגות והכאבים שבשרה חקק פעם באילמוּתנו. אבל היצור שאין לו שם אוהב את הלשון, ומי שאוהב מכוון תמיד אל הבשר, להנאה ולכאב: "קלטתי שהמילים שאמרו עוררו מדי פעם הנאה או כאב…". דיירי הבקתה מיטָהרים בלשונם, ואילו מקלטו של היצור גובל בדיר חזירים, כמעונם של כל האוהבים. הוא מתקרב למעגל האור של טקס העולָה, אבל טועה במילותיו של הלחש. במקום לבער את זיכרה של האמהות הקדומה, הוא מטמא את המזבח בשמותיה: הוא אומר "אש". הוא אומר "חלב" (מסמנים ארכיטיפיים של נשיות ואימהות).
הוא ניגש אל המקום שבו אנחנו מדברים, אבל בדרך החלב. במקום לבוא אל הלשון במחי שכחתה של הלידה – "אבא" – הוא מיילד את עצמו לתוכה. אנחנו רחוצים ומבושמים, אבל המספר הגותי מזיע בעודו מדבר – כמו באהבה, כמו בלידה.
המספרים הגותיים הניחו לסופרי האימה המודרניים – יורשיהם במידה זו או אחרת - את תשוקתם ללשון, שהייתה לְצוֹפֶן שְמַם החסר: לשון בארוקית-מדי, שבה התאבלו על יתמותם ובה-בעת קִנְאוּ לה. פו, ג'קסון, לאבקראפט, קינג, בארקר ורבים אחרים ביקרו בצריף הגובל בבקתה, קראו בשפתיה של המפלצת בשעה שזו חילצה מגרונה הברות בעמל השמור למי שלא למדו לומר "אבי".
כמעט מאתיים שנה לאחר הולדתו של היצור חסר השם בספרה של מרי שלי, מספר גותי אחר הולך וּמְיילד את עצמו אל הלשון, בזיעה ובייסורים גדולים: "הוא רכן על הספרים הקטנים כאילו חייו תלויים ביכולתו ללמוד לקרוא. פניו הקטנים היו מתוחים וחיוורים… תמונה של תפוח ואגס, והמילה 'תפוח' רשומה תחתיה בכתב ידו הגדול והמוקפד של ג'ק. בנם העביר את מבטו מן המילה אל התמונה, שפתיו נעות, מחלצות את הצלילים, מזיעות אותם אל העולם." (סטיבן קינג, "הניצוץ", 1977)
האנתולוגיה"999 - סיפורי אימה ומתח שטרם פורסמו", יצאה בשבוע שעבר (ספרית מעריב), עודד וולקשטיין ערך את הגרסה העברית. | | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
