 |
/images/archive/gallery/129/658.jpg דפנה לוסטיג
צילום: נעם וינד  |
|
|
| אחרי כל השנים הללו, עדיין פותחת את הרגליים |
|
|
|
| דפנה לוסטיג נכחה בתחילת השבוע בהופעה של מדונה בלונדון והיא מדווחת שהזקנה נמצאת בכושר טוב ואפילו חותמת את השואו שלה בדגלי ישראל ופלסטין, זה לצד זה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תיירים מציפים את לונדון, אבל השמש ממאנת לצאת לכבודם. ההיי-סטריטס עמוסים, החנויות מפוצצות, ג'ו ויילי היא עדיין שדרנית הרדיו המובילה בבריטניה (ובעולם) אבל Choice, תחנת רדיו מסחרית חצי מתחנפת שמשדרת אך ורק מוזיקה שחורה וגראז', בעצם כמעט ולא משאירה מקום לאף אחד אחר. רטרוספקטיבות מעולות מוצגות בכל הגלריות, רק השבוע הופיעו פה קליס וביורק, ובנגזרת חיי הלילה השפע מבלבל עוד יותר. יקרה בטרוף אבל תמיד מאופקת, רחבת ידיים ואופנתית מבלי להתאמץ, ביקור בלונדון מזכיר שהיא היתה ונשארה הבירה השווה ביותר באירופה. ייתכן שבעולם כולו. לא כולל בגדד.
אפשר להבין מדוע מדונה ומסע ההופעות שלה (הנושא את השם "Re-Invention"), שנחת בלונדון בשבוע האחרון, אינם מרגשים במיוחד את המקומיים. בתוך המולת העיר, אפילו מדונה לא מצליחה להיות סולד אאוט. ייתכן שהאנגלים האלה כבר התרגלו לנוכחותה, וייתכן שהעובדה שהיא אינה נכנסת לפלייליסט
של Choice הופכת אותה ללא מעניינת בעיניהם. אם אי אפשר לנגן את זה ממשאית בנוטינג היל קרניבל, אז בבקשה אל תשמיעו להם את זה. לחראות האלה אין כבוד.
אווירת הציפייה לסופ"ש האחרון של אוגוסט, הסופ"ש הקרחניסטי ביותר של אומה שחיה על בירה, קטאמין וצ'יפס, חדרה אפילו את קירותיו העבים של אצטדיון וומבלי בערב ראשון האחרון. מצד שני, זאת כנראה רק אני. מדונה מאחורי הקלעים, מתכננת לתת את אחת ההופעות האחרונות בחייה, והקהל שקט. יושבים ולוגמים בירה, מחכים שמשהו טוב יותר יקרה. סקירה קצרה של הקהל באצטדיון מבארת את הסיבה למחסור באנזים ההיסטריה. אין בו טין-אייג'רז. היא מהאייטיז מדונה, ומבחינת בני ה-20 ומטה, היא וגולדה מאיר נולדו באותו עשור. אפילו ההומואים שבקהל נראו מעל לגיל 25. כבר אין להם עניין בצרחות, זה עושה קמטים ליד הפה. רק תנו להם את "Like A Virgin", והם ילכו הביתה משועשעים ומרוצים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
מדונה בהופעה במנצ'סטר, החודש. צילום: רויטרס
|
|
|
 |
|
 |
|
חברות פריג'ידיות, ירכיים של כוכבת פורנו
|
|
|
 |
|
|
|
דווקא את "Like A Virgin" מדונה לא שרה. מפתיע, לאור העובדה שלאורך השעתיים בהן היתה על הבמה, בלי פאסון ובלי מניירות מיותרות, היא ביצעה כמעט כל להיט ענק שהיא אי פעם שיחררה. הזדקנותה של מדונה, וזה לא סוד, לא היתה קייטנה. בחמש השנים האחרונות, בהן התבגרה מגיל 40 לגיל 45, היא התחתנה, עשתה ילד שני באופן הקונסרבטיבי ביותר שניתן להעלות על הדעת, זנחה את חיי הלילה של מנהטן לטובת חיי הסקונס והריבות באנגליה, ובהתאמה זנחה חברות תוססות כמו סנדרה ברנרד לטובת חברות פריג'ידיות כמו סטלה מקרטני. בעוד שאלבומה הלפני אחרון, "Music", היה בינוני ומעלה, אלבומה האחרון, "American Life", הציג אג'נדה משעממת של אישה משעממת. ומשועממת.
למרבה המזל, ורגע לפני שהיא צוללת לתהום, בסיבוב ההופעות הנוכחי מוכיחה מדונה כי היא נשארה אחת ויחידה, בלתי מעורערת, אייקון שהוא הרבה מעבר לפופ. הפרפקציוניזם שלה מספק הופעה שהיא אורגיה של צבעים ודימויים. הרקדנים, שבעבר היו העיקר בהופעותיה, עדיין שם, מסוקסים כהרגלם. אבל מרכז ההתרחשות נמצא דווקא מעל שני מסכים ענקיים שלא מפסיקים לסחרר עם עבודות וידאו מטמטמות, שגם הגדול שבפלצנים לא היה יכול לזלזל בהם.
מדונה חכמה מדי בשביל להתחכם בסיבוב הפרישה שלה. את המהפכה שלה היא כבר עשתה, עכשיו כל שנותר לה הוא להעצים את המיתוס. היא מבצעת, ללא פלייבק ובלי הפסקה של דקה, את להיטי הפופ הטובים ביותר של עשרים השנים האחרונות. מכל אלבום היא עושה לפחות שיר אחד. התלבושות שלה, חלקן סולידיות מאד (חליפת מכנסיים שחורה או סתם חצאית סקוטית עם גופיית סבא לבנה) וחלקן קברטיות וזוהרות (מחוכים נוצצים, גרביוני רשת, מגפי עור יפהפיות שנמתחות בעזרת שרוכים עד אחרי הירכיים), נפלאות כולן. הזיקנה אמנם נותנת את אותותיה בפניה של מדונה, אבל הגוף שלה, אלוהים ישמור. אני רוצה כאלה ירכיים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עוד מדונה בהופעה. צילום: רויטרס
|
|
|
|
|
|
|
דו קיום לייק אה וירג'ין
|
|
|
|
|
|
|
ההפתעה האמיתית בהופעה מגיעה כשמדונה, ששירתה השתפרה מאד, בוחרת לבצע מהאלבום הראשון שלה דווקא את "Burning Up", חצי להיט אבל שיר בן זונה. פנינים נוספות מתגלות בדמות מאש-אפ לייב של "Don't Tell Me" ו"Bitter Sweet Symphony", הופעת אורח של מיסי אליוט על המסכים במסגרת "Into the Groove" (כנראה השיר הטוב ביותר של מדונה) וביצוע סוחף לסלואו מספר 1 בהיסטוריה, "Crazy for You".
האלילה מפשלת רק במקום אחד. "זה שיר שלא אני כתבתי", היא אומרת לפתע לקהל, שהספיק בינתיים להניח את כל הבירות בצד ולהישאב אל תוך מופע שנות השמונים של מדונה. "אבל הלוואי שהייתי כותבת אותו". המסכים מתמלאים באימג'ים של ילדים רעבים ומוזנחים מרחבי העולם, ומדונה פוצחת ב-"Imagine" של ג'ון לנון. אני מעט מובכת, אבל נדמה שהקהל, ששכח לרגע שמדונה גבתה לא פחות מ 150 פאונד לכרטיס, ועוד 25 פאונד לתוכנייה, קונה את זה. המניפולציה זולה, והופכת למבאסת עוד יותר כשפניו של לנון נשקפים מהמסכים בשיאו של השיר. האימג' שמלווה את התו האחרון מציג ילד פלסטיני וילד יהודי פוסעים יד ביד בשדות ההתנחלויות. מה שנקרא, ליבינג לייף אז וואן.
מדונה מתאוששת בעזרת סידרה נוספת של להיטי כל הזמנים ("Hanky Panky", למשל) ומודיעה לקהל שהמסיבה רק התחילה. הבי.פי.אם מזנק מעלה, כל השירים זוכים לעיבודי האוס-אלקטרו, הביצוע הדיסקו-אסידי ל"Music" מטיס את המקום לאווירה של אפטר באומן 17, וומבלי בשמיים. כשהיא מבצעת את "Papa Don't Preach" היא לובשת את אותה חולצה מפורסמת מהקליפ, אלא שהפעם נכתב עליה "בריטס דו איט בטר". כמובן שהיא זורקת אותה לקהל בסוף.
היא מסיימת, כהרגלה, עם "Holiday", באותה כוריאוגרפיה מוכרת שמלווה את השיר הזה בכל הופעותיה לאורך השנים, אבל בלי חליפת הנקודות המפורסמת מפעם. על המסכים מתחלפים במהירות שיא כל דגלי העולם. אין הדרן, ומדונה יורדת מהבמה רק כשמופיעים שני הדגלים האחרונים, הישראלי והפלסטיני, זה לצד זה. נכון שבבגרותה מדונה נוהגת לרדד נושאים עמוקים לעובי של בצק עלים. אבל אין מה להגיד, מהמחווה הסחטנית האחרונה, התרגש אפילו אחרון הציניקנים באיצטדיון. מדונה מבקשת מהקהל שלא לקרוא לה בשמה העברי, ובכל זאת, אי אפשר להתאפק: מירי אלוני, שימי לב. המלכה אסתר מאחורייך. שרה שיר מהאייטיז לשלום.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
זקנה, אבל בכושר. צילום: רויטרס
|
| |  | | ממשיכה להתנענע. צילום: רויטרס | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
