 |
/images/archive/gallery/147/856.jpg פיש.
צילום: ארכיון  |
|
|
|
|
| אחרי 20 שנות פעילות ורגע לפני שהם מתפרקים, הגיע הזמן שגם אתם תכירו את פיש – מלהקות הקאלט הגדולות של ימינו והלהקה הטובה ביותר באמריקה
|
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אורי לוטן
3/8/2004 18:07 |
|
|
|
|
|
|
|
החדשות הטובות של הקיץ המדכדך הזה הן
שאחרי עשרים שנות פעילות מתחילה Phish , הלהקה הטובה ביותר באמריקה, לחלחל באיטיות לתודעת הקהל הישראלי. יש כבר אגודת נאמני Phishישראלית, קטנה אבל נאמנה, שאפשר לקבל ממנה את כל האינפורמציה הדרושה ועוד קצת, ופה ושם מסתנן שיר שלהם לגלי האתר הממלכתיים.
החדשות הרעות הן שאחרי 20 שנה בדרכים, 1500 קונצרטים שכל אחד מהם הוא חוויה מולטי-מדיאלית של שלוש שעות, עשרה אלבומי אולפן, עשרים אלבומי הופעות, ואפילו לא להיט אחד לרפואה, החליטו טריי אנסטסיו, ג'ים פישמן, מייק גורדון ופייג' מק'קונל שהגיע הזמן להחזיר ציוד ולהצטרף לקבוצה נכבדת ביותר: מי שהיו הלהקות הגדולות של אמריקה.
לעבוד בלהקה מצליחה המופיעה כמעט בלי הרף בפני קהלים של עשרות אלפי אנשים נשמע כמו חלום מתוק של הרבה מוזיקאים מוכשרים הנאלצים להסתפק בהופעה חודשית בבארבי ובעוד כמה קומבינות של אמנות לעם, אבל האמת היא שזו עבודה קשה מאוד. סכסוכים אישיים, עודף סמים או סתם שביזות שברו כמעט את כל הלהקות הגדולות אחרי עשר שנים בממוצע, פרט ליוצאי גרייטפול דד המופיעים בהצלחה זו השנה השלושים ותשע. הביטלס לא הגיעו אפילו לעשר וכשג'ורג' הריסון זצ"ל יצא בשנות התשעים לסיבוב עם חברו הטוב אריק קלפטון, הוא נשבר אחרי שבועיים. פיש הכפילו את הממוצע, אבל כמו כל הדברים הטובים, גם המופעים הבלתי נשכחים שלהם יהיו בעתיד הקרוב מאוד - בחמישה עשר באוגוסט ליתר דיוק - נחלת העבר.
העובדה שפיש, כמו להקות מצוינות אחרות, לא העירו את מובילי תרבות הפנאי הישראלית משנתם העמוקה היא לאו דווקא הפתעה בהתחשב בהבדלים העצומים שבין סצנת הרוק האמריקנית ומה שנותר מאחותה הישראלית, ואולי גם בהבדלים התהומיים שבין האופי הישראלי והאופי האמריקני. משום מה אנחנו מאמצים במהירות הבזק את כל מה שתפל או מגוחך באמריקה - ג'אנק פוד, קניונים וולגריים, התעסקות אובססיבית בסקס כמקדם מכירות, פוליטיקה טלוויזיונית - אבל כשמדובר בקליטת השפעות תרבותיות קצת יותר עמוקות, בעיקר בתחום המוזיקה, אנחנו איטיים כמו צב על וָליום.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
פיש, הלוגו
|
|
|
 |
|
 |
|
אסיד
|
|
|
 |
|
|
|
גם העובדה שהרוק הישראלי הולך ומתאדה אל תוך השיכחה יחד עם המיתון שנגמר והקריירה של ג'ודי ניר-מוזס-שלום-ולהתראות כאשת שר החוץ היא תוצאה של אותן סיבות. התרבות בדמוקטטורה היחידה במזרח התיכון נתונה ללחץ בלתי פוסק "להיות ישראלית" בכל מחיר. כאילו מי שמעדיף את גרייטפול דד על פני משינה הוא לא ישראלי אמיתי. למה הדבר דומה? זה מזכיר לי עוד שתי שאלות שכבר שנים מטרידות אותי: האם אדם שמעולם לא שתה תה בחמש אחרי הצהריים אינו יכול להיות אנגלי אמיתי או להיות יפני טהור אם אין במשפחתו לפחות אדם אחד שהתאבד? סיבה נוספת יכולה להיות תחום הסבלנות של הישראלי הממוצע הידוע באורכו התת-ממוצע, מה שמאפשר לו להאזין בלי בעיות לסטוץ מוזיקלי חפוז וקל לקליטה, רצוי על רקע ציצים מתנפנפים לכל עבר, אבל מונע ממנו להקדיש את זמנו היקר למוזיקה קצת יותר מורכבת, או כפי שהגדיר זאת באוזניי אחד ממנהלי תחנות הרדיו המקומיות: "מוזיקה לא ידידותית".
לומר על המוזיקה של פיש שהם לא ידידותיים זה בערך כמו לומר על הגשש החיוור שהם לא מצחיקים. הקונצרטים של פיש הם האירועים הידידותיים, שלא לומר אוהבים, ביותר מכאן ועד ארץ עוץ, אבל האשמה לקונספט הלקוי הזה היא לא רק במעצבי הטעם המוזיקלי שלנו, שהרגילו אותנו לרדידות משוכפלת, אלא גם במידה מסוימת אשמת הלהקה עצמה. ממש כאבותיהם הרוחניים, גרייטפול דד, פיש מתקשים להוציא את המיטב שבהם כשהם סגורים באולפן הקלטה ונתונים ללחצה של חברת תקליטים להוציא עוד אלבום. בשני המקרים מדובר בתופעות שהן יותר מסתם להקות שהוכיחו שאין צורך במצעדי פזמונים ופוזות אלק-סקסיות כדי להפוך למגה-סטארים. כמו הדֶד, גם פיש הם בעצמם ז'אנר ייחודי המגיע לביטויו המקסימלי רק כאשר החבר הנוסף (השביעי במקרה של גרייטפול דד והחמישי במקרה של פיש) משתתף בחוויה. החבר הנוסף הזה הוא הקהל. זה לא שאין לשתי הלהקות שירים מצוינים שהיו יכולים להפוך ללהיטים של ממש, אבל כדי למצוא אותם צריך לנבור בארכיון האמיתי, ההופעות המוקלטות. שם נמצאות הפנינים האמיתיות.
בשנים האחרונות הוציאו פיש בלייבל הפרטי שלהם, עשרים קונצרטים מוקלטים שאינן משווקים בחנויות אלא רק באופן ישיר דרך אתר האינטרנט שלהם. פרט לכך קיימות מאות הופעות באינטרנט המותרות, בהסכמת הלהקה, להורדה. באופן כללי אפשר לומר שאי שם קיימת תיבת קסמים וירטואלית המכילה אלפי שעות מוזיקה מגניבה המצריכה, מלבד משכורת של רשות השידור או צבא הגנה לישראל, משהו שקסמו הולך ומתפוגג עם חלוף השנים בחייהם של פקידים מוזיקליים. ממש כמו שוקולד לבן או סקס אחרי הצהריים. חבל, כי מדובר, כאמור, בלהקה מרתקת, ובגיטריסט נפלא, טריי אָנָסטסיוֹ, הממשיך הטבעי בשושלת גרסייה-זאפא-הנדריקס. סגנון הנגינה הייחודי של טריי הוא למעשה שילוב של שלושת הגיטריסטים האלה, כאשר הטאץ' הייחודי שלו הוא שימוש באמצעים אלקטרוניים לצורך סימפול ספונטני של קטע מסוים, ונגינה חיה על בסיס הקטע הזה.
הקונצרט האחרון יתקיים, כאמור, בעוד פחות משבועיים בוורמונט, המדינה הקסומה והפסטורלית בצפון מזרח ארצות הברית, שם נפגשו הארבעה באוניברסיטת ברלינגטון בשנות השמונים. טריי אנסטסיו, אז סטודנט לפילוסופיה, פרסם מודעה למציאת נגנים, וכבר בפגישה הראשונה זה עבד. וזה המשיך לעבוד כל כך טוב שבמשך השנים הם בנו לעצמם קהל נאמן, עדת מעריצים שרופים, המחכים בכיליון עיניים להפתעות של הקונצרט הבא, ואף נוסעים בעקבות הלהקה ממקום למקום כדי לראות מה הם יעשו הפעם. פיש הם בעצם מדורת השבט של הפריקים האמריקניים, בדיוק כפי שגרייטפול דד היו עד מותו של ג'רי גרסייה. אחד השיאים שלהם היה בליל המילניום, בפלורידה, כאשר ניגנו כל הלילה, משהו שלא קרה באמריקה מאז מסיבות האסיד המקוריות של קן קיזי בשנות השישים.
|
|
|
|
|
|
|  | | טריי אנסטסיו | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
