תרבות NRG - "אלמה מאהלר - אשת האמן", מאקס פיליפס

ראשי > תרבות > פרקים נבחרים

אלמה מאהלר.
צילום: עטיפת הספר ''אלמה מאהלר - אשת האמן''

"אלמה מאהלר - אשת האמן", מאקס פיליפס

טעימת שטרודל ראשונה מתוך הטראש הרומנטי הכיפי, המבוסס על סיפור חייה של הפאם הפאתאל הווינאית

דפדף בתרבות

NRG מעריב
19/7/2004 11:13

גם המוות הוא אכזבה, כפי שמתברר לי. אין קמרונות של ענן ואין מנהרות של אש. במקום זה יש דעת. מלוא הכוס הקטנה שלָך מתרוקן לאוקיינוס הכללי, את נעלמת כמו טיפת דם הנעלמת בים הצונן, ואחר כך את שוחה דרך כל המאורעות שקרו אי פעם, כמו מים שוחים דרך מים. בעלך השני מטפל בביצה שלו בסכין לחמאה, וחושב בלבו, זונה, הרוח מרימה את פינת הדף שלך ואת מחליקה אותה למקומה ביד שמנה של ילדה, האצבעות מבריקות פה ושם מעסיס יבש של אגס, ואת שואפת את נשימתך האלף לפני האחרונה. נעלייך לוחצות. ככה זה בגיל שמונים וארבע, כל הנעליים צרות מדי, וחוץ מזה, את לא נועלת נעליים. את חושבת: לעולם לא אתחתן. את הולכת אל הדרך ברגליים נפוחות מהיריון, עוצמת עין אחת, מרימה אגודל כדי למחוק מראש הגבעה את ביתך הכתום, אבל את מעולם לא גרת בבית חומר כתום – אתם מבינים, עכשיו שוחים לא רק דרך המאורעות הפרטיים אלא דרך הכול. וכך, באמת, המתים יודעים הכול. עגיל עין-החתול שלך המשובץ ספיר עם הקפיץ שהתרופף החליק דרך החור שבכיסך. הוא תקוע בַּבטנה של מעיל הפרווה האפור שלך. את מפתחות המכונית שלך העפת החוצה מעל אדן החלון, מעבר לכיור המטבח שלך, לתוך ארגז החלון, שעל תחתיתו הכחולה והדהויה ערוכות גוויות של זבובים כמו על לוח שחמט נטוש.

למעשה, אין קץ לשאלות – החיים הם שאינם נותנים לנו מנוח. בנקישות, במלמולים, בהבערת קטורת, בלחישת מילות חיבה

שואלים הדבקים במסתורי, האבלים, המדוכאים המקצועיים: ידוע לך משהו על דודתי בטי? האם אמצא אהבה, או כסף? וגם: זאת את? אה, שמעתי עלייך. ספרי לי, איזה מין חיים היו לך?

מפליא שאתם להוטים כל כך, מתעניינים כל כך. בזמן שהייתי בחיים התעניינתי מאוד בעצמי. אבל עכשיו מי שהייתי לשעבר, בעלי לשעבר, אויבַי לשעבר, ילדַי לשעבר, כולם נראים קצת שקופים, כמו רוחות רפאים, או מופשטים, כמו עובדות ומִספרים. והם מרעישים כל כך – תמיד עשינו מהומה איומה. אבל עלי לומר שיכולנו להיות משעשעים לצופים בנו.

אולי זה כל מה שאתם רוצים, להשתעשע.

על כל פנים, לא אכפת לי לספר את הסיפור. כאן, לכולנו שום דבר לא אכפת.

נכון להתחיל כמובן באבי. קרה מה שקרה ונסיך הרג אותו. הוא היה ידידו הוותיק, יורש העצר לוּאיטפּוֹלד מבַּוַוריה, שאהב מאוד בדיחות. בקיץ 1892, בשעה שכל אורחיו של הוד מעלתו ישבו לארוחה על מרפסת הטירה שלו, הוא פתח שסתום נסתר וזרם מים אדיר פרץ והפיל את כולם על רצפת האבן. הנסיך דשדש הלוך ושוב וצחק צחוק פרוע. כמויות עצומות של מים נזלו מראשו של הקוף הקטן התוקפני של הנסיך. במחיאות כפיים קרא הנסיך למשרתים שיביאו בריצה מגבות ושנאפס, אבל פאפי שכב דוֹמֵם בשלולית. כאב עצום תקף את גופו של אבי, ברור כמו משפט בגרמנית פשוטה, אף על פי שאחר כך הוא לא יכול להיזכר מה היה הכאב הזה.


	"כל חיי אהבתי לדבר על אהבה"


	בבית בפּלַנקֶנבֶּרג אמר לנו הרופא שזאת תשישות עצבים. הוא צחצח את משקפי המצבט שלו ודיבר בהתלהבות על אוויר ים. ב1892- השתחררה סוף סוף משפחתנו מהחובות, ויכולנו לצאת לחופשה בפעם הראשונה. החלטנו לנסוע לסילט בים הצפוני, לשכור בית קטן על החוף ולצעוד למען הבריאות. אבל כשהיינו בסילט שכב אבי במיטה מכוסה בשמיכה עד החזה, ואצבעו הייתה תחובה בין דפי כרך מיצירות שילר. הוא הקשיב לגלים ולקולות של בנותיו. היה לו במעיים שסתום סודי משלו, סתימה שתגרום למותו כעבור זמן קצר. כשאבי התחזק קצת, פתח את הספר וקרא: פסָגות רועמות, הגשר השברירי להולכי רגל מתנדנד.\ הקַשָת המהלך בדרכים הרעועות איננו פוחד. אני לא התלהבתי כל כך מסילט. פאפי היה חולה, ולא היה לי עם מי לדבר. מלבדו היו שם רק מאמי וגרֶטל וקארל מוֹל, התלמיד של אבי, ענק עגול וגדול בְּהיר זקן, שהצטרף אל המורה שלו לכל מקום וטיפל בסדרי משק הבית. הדבר היחיד שאהבתי היו ארגזי המסע, מפני שאחדים מהם היו ענקיים ממש, ואני התגאיתי על שיש ברשותנו חפצים גדולים כאלה. בוקר אחד התעוררתי קצרת רוח ומשועממת במיוחד. בחוץ היה בהיר אבל לא חם מדי. שכבתי והשענתי את רגלי על הקיר הקריר והחזקתי את הספר שלי, סיפור על דג רוסי גדול שהיה לו כתר והעניק אוצרות. הייתי כמעט בת שלוש עשרה, וגופי הטריד אותי. אם הסתכלתי פנימה מצווארון כתונת הלילה שלי כלפי מטה, ראיתי שתי גבעות קטנות תפוחות במין אור דמדומים ענוג, ובאופק יער קטן מואר. ניפחתי את הבטן כדי שתיראה שמנה, ואחר כך התפתלתי הצידה כדי שתיראה רזה, ואחרי כן כפתרתי את הצווארון מעל אפי והתהלכתי כך, בלי פרצוף ובעיניים פראיות. התלבשתי והלכתי דרך המסדרון לראות את פאפי. הוא שכב במיטה מטופח וקטן, והחזיק את הספר שלו. לחייו היו צהובות ואפורות, כמו תרנגולת מרוטה. הוא ראה אותי דרך הסדק בדלת וניסה להערים עלי, כאילו רק העמיד פנים שהוא חולה כדי שיוכל להתעצל. הוא אמר: "את חייבת להיות שקטה לגמרי, נמרה. מפני שאני ישן." אמרתי: "אבל אתה מדבר אתי." "אולי אני רק חולם עלייך," אמר. "אני לא חלום," אמרתי. נעלבתי מאוד, ירדתי לקומה התחתונה ויצאתי מהבית. שתי דרכים הוליכו אל הים. דרך אחת מרוצפת אבנים ומשעממת, השנייה הייתה שביל תלול שהתחיל באוכף קטן של אדמה בצבע הדבש. התיישבתי על האוכף והשקפתי אל הגלים הנקיים והכהים. מראה הגלים היה חדש לגמרי בשמש הבוקר, אבל רֵיחם היה ישן. המחשבה על עור התרנגולת בלחיים של פאפי ניקרה במוחי, ובגלל זה אספתי את החצאיות שלי ברתיעה להרחיק אותן מהעשבים השוטים. על החוף למטה בדקה אחותי את השלוליות של שעת השפל. יכולתי לראות את בהונותיה הארוכות עוקרות את האבנים. היא עסקה בשלה ולא חשבה עלי. צעקתי: "גרֶטֶה! גרטה!" כמו שתי אבנים שמטיחים אותן זו בזו – הייתי ילדה רעשנית כל כך – חיכיתי שתביט בי ואחר כך התחלתי לרדת. גרטה הייתה צעירה ממני בשנה. גרנו רחוק מהעיר ולא היו לנו חברות אחרות. אני הייתי ילדה גדולה בלונדינית, ואילו היא הייתה כהה וגמישה וכשרצתה יכלה להיות זריזה. אילו שאלתם אותי הייתי אומרת לכם שאהבתי אותה, וברצון הייתי אומרת לכם למה. כל חיי אהבתי לדבר על אהבה. גרטל החזיקה מין סרט חום רטוב בקצה קנה סוּף קטן. "מצאתי את זה בשלוליות," אמרה לי. "התכוונתי ללכת לים ולראות אם זה שוחה במים." "זאת בסך הכול חתיכת אצה," אמרתי. "אה. חשבתי שאולי זה צלופח." "לא. בסך הכול צמח ים." היא שמטה אותו אל החול וניגבה את אצבעותיה על רגליה. "את רוצה להשתכשך קצת במים?" אמרה גרטל. "לא." היא בעטה בכפות רגליה בחול כדי לייבש אותן. "את רוצה לשחק ב'אסירה'?" למשחק הזה השתמשנו בארגז מסע ישן או חרטנו ריבוע על האדמה. גרטל הייתה האסירה ואני צבטתי אותה בכל הגוף עד שהודתה באשמה. אחר כך הוצאתי אותה להורג, אבל לפני מותה מותר היה לה לשאת נאום. כשהייתה ילדה טובה הרשיתי לה לחזור בדמות מלאך, והיא הייתה מתהלכת ועושה דברים שעושים מלאכים, ואני העמדתי פנים שאני לא רואה וקראתי: "מה קורה כאן? מי מתהלך כאן?" לפעמים הייתי אני האסירה, אבל כיוון שגרטל פחדה לצבוט אותי חזק מדי ופני היו שלוות תמיד, היא הייתה פורצת בבכי מרוב תסכול ואני הייתי בורחת. לכן הבנו שתינו שמוטב שהיא תהיה האסירה. "לא," אמרתי. "את מכירה משחק אחר?" אמרה. "לא." "בבקשה!"


	"נגני, נגני לפתות את האלים"


	לא עניתי. הוא נגע באוזנִי ונראה עצוב מאוד. "כבר מאוחר בלילה?" "מאוחר מאוד." "מצבי השתפר?" "השתפר מאוד." "אתה לא יודע," האשמתי אותו, והוא הניח את כף ידו על מצחי. היד הייתה גדולה וקרירה. נדמה כאילו היא מתעקלת סביב ראשי כמו עננים שמתעקלים סביב כדור הארץ. ונדמה כאילו ראשי חלול. הרגשתי שאני גדלה, וזה לא נעם לי כלל. לרגלַי לא היה סוף מתחת לשמיכה. הייתי הר בקצה העולם, ופאפי היה הר שכן, ומאמי הייתה הר רחוק בַּשקט המחריד. "את רואה?" אמר, "מצבך השתפר מאוד." "לא," אמרתי, "אל תוריד את היד שלך עכשיו. כי היא קרירה. לפני רגע חשבתי שגרטכן עלתה לשמים, ואולי זה היה מתוך שינה? ופאוסט אמר שהוא מצטער, וכולם שרו לכבודה." "אה, אבל את ילדה קטנה ולך יש יותר מזל משֶיֵש לגרטכן, מפני שאנחנו נשיר לכבודך כאן על הארץ. אני אשיר לך על בית קטן שיש לו כנפיים, ואת תוכלי לטייל בו ברחבי העולם." "כן." "יהיה לו גג של בדולח, וכך תוכלי להסתכל מהמיטה למעלה ולראות את כל הכוכבים בזמן שאת מתעופפת. והכוכבים יהיו קרירים כמו שלגוני אפרסק. הכוכבים האלה ישירו אתנו, ושירתם תביא לנו קרירואוּאוּת. ומתיקות." "היד שלךָ מתחממת." הוא הרחיק אותה. "אני לא רוצה לעלות לשמים…" "איזה מין נמרה טיפשה את! האם לא אמרתי שאנחנו נשיר לכבודך כאן?" על כל פנים, חשבתי שהוא שר יפה יותר מהמלאכים. השתגעתי אחריו. זמן קצר אחרי שהחלמתי הזמין יורש העצר רוּדוֹלף, בנו של פרנץ יוזף, אצל אבי רישומים בדיו של כל הערים שעל שפת הים האדריאטי לספרו Die österreichische-ungarische Monarchie in Wort und Bild .* עמדה לרשותנו ספינת קיטור שחיכתה בכל נמל עד שפאפי סיים את עבודתו, ואנחנו לקחנו אתנו את מול שתפקד כאומנת. בסוף ההפלגה שכרנו וילה קטנה בנויה אבן על גבעה בקוֹרפוּ, כדי שפאפי יוכל לנוח ולצייר את התמונות. מהעיר נשלח אלינו פסנתר זקוף, ובעיני זה היה העיקר במסע. השתגעתי אחרי הפסנתר הזה. הוא היה בגודל המתאים בדיוק. אם סגרת את המכסה מעל לקלידים, הפסנתר נראה מוצק וגרם לי סיפוק, כמו תיבת כלי הכסף. אם הרמת את החלק העליון ושרת לתוכו, המיתרים ענו לך בשירה מבפנים. החצבת פגעה באוזני, ועד סוף חיי הייתה שמיעתי פגומה, אבל כשהקשתי על קליד שמעתי צליל ברור ומלא משמעות. התחלתי לחבר מוזיקה מיד אחרי שהתחרשתי חלקית. נהניתי לנגן בזרועות פרושות לצדדים, כך נעשתה המוזיקה דרמטית יותר. זימרתי עם היד הימנית ונהמתי עם השמאלית, והתנדנדתי בעקשנות הלוך ושוב על הישבן הקטן שלי בהבעה מתנשאת, כאילו אין לי עניין רב בזה. אבל הייתי ברקיע השביעי. מפני שהבנתי איך אפשר למצוא הכול בשורת הקלידים הזאת: את זהב הכיפה שצורתה כבצל, את העצים הכהים [הפוסעים?? המתפרשים??], את הצעקות של הורי, את שריקת השטן, את הנחמה העצובה של מגע קטיפה על לחיי כשהייתי משועממת. והיו גם דברים אחרים, שאיש לא שמע עליהם מעולם אלא אם כן ניגן אותם, ורק בשעת הנגינה. חשבתי: פאפי עסוק בעבודתו בחדר הפינתי, ואני כאן למטה בחדר המגורים עסוקה בעבודתי. עכשיו אני תלמידתו, לא מול. פאפי ילמד אותי הכול. ביום שבאנו לסילט הוא טייל אתי על החוף ואמר: "נגני, נגני לפתות את האלים."


	"שידות הזכוכית היו מלאות מעדנים, ומלצר קשיש פרש עלינו את המפיות"


	וקד קידה, בזהירות, בגלל השסתום הקטן שבתוכו שכבר התחיל להיסגר. התברר שבית הקפה שלי נחמד מאוד. שידות הזכוכית היו מלאות מעדנים, ומלצר קשיש פרש עלינו את המפיות, פליק פלאק על גרטל, פליק פלאק על אלמה, מפיות בד עבות רקומות בדגמים של שמש לבנה אטומה. הזמנו שֶרבֶּט, גמרנו אותו והזמנו עוד מנה. גרטל אכלה לאט, לקחה כמויות קטנות בכף או במזלג, וכל לקיחה הייתה חשובה כשלעצמה. אבל לבסוף התרוקנו הצלחות, המפיות הנחמדות היו מונחות בערֵמה על השולחן ועליהן סימני הפיות הדביקים שלנו. בחוץ היו עננים אפורים שטוחים, והם גלשו במהירות לקראתנו. כעת היה הרגע האיום הזה שבא אחרי זלילת כל המתיקות שבעולם, וכלום לא נשאר מלבד בחילה וחרטה. יצאנו משם בלי דיבורים והתחלנו לחזור הביתה דרך הדיונות. עד יומי האחרון זכרתי את ההליכה ההיא. בחול היה מעבר עשוי קרשים עבים. הגדר משני צדיו הייתה של כלונסאות עץ מחוזקות קצה אל קצה בתיל מפותל. הרוח הניחה על פָּנַי כף יד קרה ודחפה אותי לאחור. רעם התגלגל, ואני הרגשתי טעם משונה בפה. "אני מרגישה לא טוב," אמרה גרטל. "ממש לא טוב." אמרתי לה: "נתחיל לרוץ." הגענו אל הבית ומצאנו את הדלת הקדמית מתנדנדת פתוחה. איש לא היה במסדרון ולא בחדר המגורים. שעטנו אל הקומה השנייה. רעש נשמע מבעד לקיר. ברגע שפנינו הופיע פתאום רופא ודחף אותנו הצידה בתקיפות. הוא רץ לתוך החדר של פאפי ואנחנו הספקנו לראות בחטף, רק בחטף, משהו אדום ונפוח במיטה, בלי עיניים, כמו גור שזה עתה נולד, לבוש בפיג'מה של אבי. נדמה כאילו הדבר הזה נולד מהקמטים החמים של מצעי מיטת הורינו. הוא התגלגל תחת ידיו של מוֹל והיו לו לסתות אדומות ומהודקות. מוֹל הענק רץ לקראתנו וקרא: "ילדות! אבא שלכן – עסוק!" הוא הדף אותנו מהפתח וזירז אותנו ללכת אל החדר שלנו. מבעד לקיר נשמעו תחנוניה של מאמי. אני התביישתי בגלל הטעם שהרגשתי בפי. מול עמד בדלת כמו סוהר, עיניו הגדולות ננעצו בנו. "מה," לחשתי, "מה עשית – איפה הוא. לאן הוא הולך." שפתיו הגדולות של מול נעו. "אני לא יכולה לשמוע אותך," אמרתי, והתחלתי לבכות. "אלמה מאהלר - אשת האמן", מאקס פיליפס, תרגום מאנגלית: אופירה רהט, כתר