 |
/images/archive/gallery/136/563.jpg ארי דה לוקה.
צילום: ארכיון  |
|
|
| "שלושה סוסים", ארי דה לוקה |
|
| פרק ראשון ארוך במיוחד מהרומן החדש בעברית של הסופר האיטלקי האהוב. הפעם: סיפור על אהבה מאוחרת בין גנן לאישה מסתורית |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
NRG מעריב
12/7/2004 9:34 |
|
|
|
|
|
|
|
אני קורא רק ספרים משומשים.
משעין אותם על סלסילת הלחם, מסובב דף אצבע, והוא נח לו על מקומו. ככה אני לועס וקורא. ספרים חדשים הם חצופים, הדפים לא יושבים בשקט כך שיהיה אפשר להפוך אותם, הם מתנגדים וצריך ללחוץ כדי שלא יחזרו ויתרוממו. לספרים משומשים יש גב מאומן, הדפים שנקראו עוברים ונשארים למטה.
ככה אני מתיישב לי בטרטורייה של הצהריים, על אותו כיסא, מבקש מרק ויין, וקורא. אלה רומאנים של ים, הרפתקאות בהרים, שום סיפורי עיר, כי את אלה כבר יש לי מסביב. אני נושא את עיני בגלל מעט שמש המשתקפת בזגוגית של דלת הכניסה, שנכנסים בה שניים, היא בהבעה של הרוח הנושבת מעליה, הוא בהבעה של אפר. אני חוזר לספר על הים: יש איזו סערה לא-נוראה, עוצמה שמונה, הצעיר אוכל בהנאה בזמן שהאחרים מקיאים. אחר-כך הוא יוצא אל הסיפון כדי להחזיק מעמד יפה, כי הוא צעיר, לבד, ועולץ בסערה. אני מסיר את עיני מן הספר כדי למעוך שום טרי מעל למרק. בולע לגימה קטנה מהאדום החמצמץ, העצי. סיבוב של עמודים כנועים, גמיעות איטיות, אחר-כך אני מנתק את הראש מלובנם של הנייר ושל מפת-השולחן ועוקב אחר הקו של אריחי הציפוי הסובב את החדר ועובר מאחורי שני האישונים השחורים של אשה, אשר מונחים על הקו הזה כמו שני תווי "מי" שבקעו מן השורה התחתונה של החמה. הם ניצבים זקופים מעלי.
באותה שנייה אני מרים את הכוס ומשאיר אותה תלויה-ועומדת באוויר בטרם
שתייה. ההסתדרות-בשורה מדרבנת אותי להתחלה של חיוך בעצמות-הלחיים. הגיאומטריה של הדברים שמסביב מביאה לצירופי-מקרים, למפגשים. האשה מחייכת חזיתית.
הגבר שגבו אלי קולט את הרמת-הכוס ומפתל את פלג גופו העליון עם זכות-קדימה למרפק, אשר בעל-המסעדה חומק ממנו בסיבוב המותן שעה שהוא נושא אלי צלחת. לפני שהנמרץ הזה מסיים את חצי הסיבוב שלו, אני מכחכח בגרוני שלום לאשה, כאילו היא מכרה. היא עונה באופן דומה, בעוד הגבר משפד אותי במבטו. בינתיים אני שותה, מחזיר את האף לצלחת, בין קריאה לבליעה. המסעדה מתרוקנת מפועלים, אני נשאר עוד, איני צריך לחזור בשעה מדויקת. היום אני צריך לסיים את הגיזום ואת איסוף הענפים בערמה. מחר אבעיר אותם. האשה קמה, מתקדמת ומתקרבת למקומי בזריזות ובישירות. אני מאחד את העיניים להביט ישר אל אפה, שם נושפים הנחיריים מעט אוויר מאחורי המלים שלה: "המספר שלי הוחלף, תתקשר אלי למספר הזה", והיא משאירה לי על המפה שם ומספר.
אני מניח את היד על הפתק. היד כמעט נקייה, אני לא טורח להתקרצף בשביל הפסקת הצהריים. אני מסתכל עליה עומדת, אני קם, וכדי להתאזן עם האלתר שלה אני אומר: "תמיד נעים לי לראות אותך". היא מניחה שתי ידיים סביב ידי, "דרישת-שלום בבית", "תודהאמסור", ההוא עומד ליד היציאה, היא נפנית ואני חוזר ומתיישב. מה תקף אותי, לכל הרוחות, תודהאמסור, כאילו חנטו אותי בחיים: למי? אין לי אף-אחד.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"יש קצת חוף ים, שמגיע ונותן ריח. הבית חורק בשעה הזאת, אבן, עץ, פיהוקים"
|
|
|
 |
|
|
|
מה רוצה אשה עם סרטים מגנן בן חמישים שיושב בירכתי בית-אוכל? מעולם לא נפגשנו קודם, היא צעירה ואני בא מעשרים שנות אמריקה הדרומית. נמצא פה בשל עבודה בגן של וילה בפסגת העלייה, ויורד לכאן בצהריים כדי לנוח וכדי להימצא במחיצתו של מישהו, והיא עוברת כאן לראשונה. מיד מוסחת דעתי, בעל-המסעדה בא עם כד של רבע ליטר כדי שנשתה אותו בצוותא: "אתה איש אדיב", אני אומר לו, היין הלא-מבוקבק שלך טוב, ופועל יכול להיות שקט שהוא לא יצרוב לו בתוך הגוף בחצי השני של המשמרת שלו. "גם אני פועל", הוא אומר.
"וחוץ מזה, אתה נותן מרק גם לזרים, ויש גם איזה אפריקאי שיושב כאן ואוכל את הדברים שהביא אתו, ואתה מרשה לו להישאר". "זה לא עולה לי, והאשה לא באה בטענות".
אני מהנהן בראשי.
"ואתה?" הוא שואל; "מוצא חן בעיני גבר שקורא". "כך אני אורח עם עצמי לחברה".
הוא מביט בפני, שזו דרך טובה לשאול. "אני חי לבד, אני בא משנים רבות שעברו עלי בדרום-אמריקה, ועכשיו אני שוב כאן. אני מכיר רק אנשים מעטים. אני גר בפרוור הישן".
כסימן לכך שאין עוד מה להגיד, הוא מרים את הכוס. "תודה ולחיי." הוא מחזיק אותי אצלו כבר חודש, במוקדם או במאוחר מגיע לו לדעת משהו. דומה שזה מספיק לו, הוא מחייך, נוגע בזכוכית עם זו שלו, אנחנו שותים.
הוא בן גילי, ונראה יותר טוב.
בפעם הראשונה שאני נכנס אליו, אני מבקש לטעום את היין. הוא נותן לי כוס ומוסיף צלחת עם זיתים שחורים, "אם הוא לא ימצא חן בעיניך, לא תשלם", הוא אומר. אני משכשך אותו בפה, הודף אותו לגרון: הוא מתאים ומתרגלים אליו. אני בא יום-יום, והוא נותן לי מה שיש, רק מנה ראשונה ואת היין הזה שלו. "יש לי מרווה בעציץ שמריחה כמו אגוז טרי, מחר אני אביא אותה", אני אומר. "יש לך דרך ארוכה מהפרוור הישן". כן, אני קם בחמש, אבל ברצון. יש קצת חוף ים, שמגיע ונותן ריח. הבית חורק בשעה הזאת, אבן, עץ, פיהוקים. ואחר-כך הוא משתתק בשל ניחוח הקפה. כדי למלא חדר מספיק מכשיר קפה על האש. אני מבחין בפתק שנשאר ביד, מניח אותו בעמוד של הספר. בעל-המקום קם, בשבילי זו השעה ללכת.
עלי לחפור בור בשביל אלון אדר שיגיע מחר. אני עובד אצל מישהו שהוא במאי של סרטים דוקומנטריים. אני מכיר אותו מלפני שנותי באמריקה, הוא בנו של חייט מקלברייה, שעלה לצפון כדי לעבוד כפועל, החליף את הדיוק של המחט בנפץ של המלחץ על הפח.
סנדלרים, עגלונים, חייטים, מסגרים, יצרני-אוכפים, נגרים, אנשים בעלי אומנות וידיים גדושות ידע שנשכרו ונמכרו, נלחצו בין ארבע תנועות של עמל. הוא מפקיד בידי את הגן, אינו רוצה לא גן-ירק ולא בעלי-חיים, אפילו שיש מספיק אדמה לכל דבר. הוא היה אז סטודנט צעיר, אני פועל, ושנינו היינו קומוניסטים, מלה תלויה על קולב של הדור שעבר. אני מסמפת את הפנים שלו: בין כל הפנים שהפכו חמורות-סבר הוא שומר על ארשת טובה ועל אף יציב כמו חרטום של אונייה. אלה שנושאים חיץ חשוב כל-כך באמצע הפרצוף הם ככל הנראה אנשים טובים. שמו מימו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"איני יודע כלום על דברים רבים מכדי שאהיה מודע להם"
|
|
|
|
|
|
|
אני מנסח זאת כך: מה שיש לעשות הוא לא-כלום, בדיוק בשביל המשכורת. לעומת זאת חשוב להיות עם ראש בין הרגליים, עם פרצוף כלפי מטה כדי להשגיח על מה שקורה שם. חשוב לכופף את העורף אל האדמה, לדאוג לה יותר מאשר לבני-האדם. וכך, בזמן שנותר, יפה להתעסק באחרים, להבין זה את זה לפי הפנים, להתגלח בשביל אשה, להיזרק נגד מעשה עריצות, עליו. יש לי יותר חיים שנתונים להסתכלות על אדמה, מים, עננים, קירות, כלי-עבודה, מאשר להסתכלות על פנים. והם מוצאים חן בעיני.
עכשיו אני מתבדר מפניה של לילה, עצמות-לחיים מבריקות כנחושת, הבעת זעף של שפה, חלקים שלא מסתדרים יחד. כשאני חושב עליהם, אני לא מצליח לזכור פנים שלמים של אשה.
אני יורד מן הרכבת אחרון, הרגל-מגונה עצוב של מי שבודק במסלולו אם מישהו עוקב אחריו. אחרי שהנוסעים הנכנסים יוצאים בחבורות, נותר הרציף ריק עד לקצהו, ואפשר לבחון אותו. נשארים בי הרגלים מחיים אחרים.
בגן אני לובש את הסרבל מעל לבגדים. דוד חורף אוחז באוויר ואינו מרפה, גורם לאדמה להתנפצץ מתחת לנעליים. מתחת לגזעי הדפנה נח תפוז בכתום חיוור של אדום-החזה. ניתק מן הענף ונפל עם עלה מתוח בגלל הכפור. אל הפנים הוא מגיע חריף מן הצפון, מספיק לא להתגלח בבוקר אלא רק בערב. התער אתי, אחרי העבודה אני הולך לביתה של לילה.
אני מכין לי מקום שינה במחסן של כלי-העבודה, כי אחרי ארוחת-הערב כבר אין רכבות. אני עודר מתחת לעצי הדפנה. הם מגוננים על אנקורים מתחת לעלים הצפופים, ירוקי-העד. בערב מתקוטטים האנקורים על המקום הכי חם, ליד הגזע. מתקוטטים כדי לחיות. אחר-כך הם משמיעים לחשוש ארוך של התארגנות, אני חושב שהם מתפללים. אני גוזם את עצי הדפנה רק באביב, כשאינם משמשים סככה לאנקורים. אני אוהב להבעיר את שרידי העלווה שלהם. יוצא מהם עשן שמקהה את החושים ומעלה בזיכרון את הנפטרים. בצהריים אני מתיישב בעשן הזה עם זיתים שחורים. באותם ימים אני רואה בבהירות את הגיאומטריה. האנשים החיים אינם ניצבים בזווית של תשעים מעלות מעל למתים השרועים, אלא מתהלכים מקבילים להם. החרמש אינו מעוקל כמו הלבנה אלא כמו ביצה. הלחם התופח חוזר על הצורה של כף היד של האופה. להביא אותו לפה זה כמו ללחוץ לאופה את היד.
כששותקים בזמן שהגוף עובד, באות והולכות מחשבות משוטטות על שחייה ועל מעוף. מאפריל של לפני שנים רבות אני חוזר ורואה את שמי יריחו מולבנים מחסידות שמהגרות מאפריקה, בדרכן אל גגות אירופה.
מול המרק של בעל-המסעדה אני מסיים לקרוא סיפור שמתאר את העיר אודסה. מעולם לא ראיתי את הים השחור: איני יודע כלום על הים הטירני אם איני מכיר את שפך הנהרות חוצי הגבולות ששומרים מתחתיתה של רוסיה על איזון מימיו של הים-התיכון.
איני יודע כלום על דברים רבים מכדי שאהיה מודע להם, אבל לפעמים צפה ועולה בורות שמעוררת בי געגועים. אני מדפדף בעמודי עיר של תאנים, של ליסטים, של יורדי-ים, של יהודים. בינתיים מתמלא חדרו של בעל-המסעדה בגברים כהים, קפואים. אני מזמין אותם אל שולחני, שישבו בשלושת המקומות הריקים, מזמין ליטר יין לחלוק איתם, מבקש סליחה שאני קורא. הם בני שלושה גילים ובאים מעמים שונים. אוכלים משהו ששלפו מן הכיס, הידיים שלנו ממלאות את השולחן. אני קורא על אודסה ומקשיב לנשימתם, רעש של גלים נשברים. הקור בחוץ מכווץ את הריאות, ולעומת זאת, במקום-מחסה מתרחבות הריאות לחמם דם. הם ניאותים לקבל ספל קפה, אחר-כך הם הולכים יחד, אחרי לחיצת יד.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"ואני מבחין איך מתרחב פיה בצדדים והלשון מנצנצת בין השיניים, והאף שלי נצבט כשאני משקיף על הצחוק שלה"
|
|
|
|
|
|
|
אחר-הצהריים מגיע אלון האדר. אני מסדר את השורשים בבור, מחזק אותו בשלושה כלנסאות, מזבל ומשקה. הוא כבר גזע נאה, עולה לו במאמץ ובסכנה להישתל לאחר שצמח כך. לפעמים הם מתנוונים ואינם רוצים לחיות עוד. אני מפזם מסביבו לברכת-הבא, קושר אותו כדי לתת לו כוח. מחשיך מהר, אני שוטף את פני, מעביר את התער. איני מסבן, די לי להשאיר את המים לדקה כדי להרטיב את הזיפים, והגילוח חלק. אני משפשף חזק את הידיים להסיר את צילה של האדמה, אחר-כך אני תולה לצווארי עניבה ישנה והולך. אני נכנס, מושיט לה את היד ונפנה להניח את המעיל. כשאני עומד בגבי אני חש באצבעותיה החולפות על צווארי מאוזן אל אוזן. איני מבין את התנועה ואני מסתובב לאט, היא אומרת שיש לי שני קמטים מקבילים, כמו אצל אביה, שני חתכים, היא אומרת. אני שואל אם אני דומה לו גם מקדימה, זה לא, אחר-כך צצה במוחה מחשבה אחרת, היא לוקחת את ידי, מסובבת אותן, אומרת שכף היד דומה, גב היד לא. בקיצור, יש צד הפוך שמזכיר, וצד ישר שלא. היא לובשת שמלה צרה, שנוגעת בגוף בכל המקומות, וסוודר מצמר לבן כמו פריחת שקדייה. בינתיים אנחנו עוד עומדים בכניסה. היא מכניסה אותי לחדר מרווח, אני רואה מטבח, שולחן ערוך, כיסאות, ספה, תמונות גדולות, ואני לא שם לב לשום דבר אחר.
אני מבין משהו בנוגע לעצמי: אני מתיישב בלי מבוכה ומסדר יפה את המכנסיים על הברך ושואל מאין היא באה. רוסיה וסקוטלנד מצד האם, סיציליה וליגוריה מצד האב.
את נסיכה, נושאת את הגיאוגרפיה בדם.
שמ בא לה מהסבתא הרוסייה, שנולדה על הגדה הימנית של הנבה. "נבו נה נבוי", שמיים על הנבה, זה שיר, רק שורה אחת שהושארה בשולי שנת הילדה שלה, היכן שננעצים שירי-הערש וקולה של סבתא מתמוטט אל תוך החלומות. היא שואלת אם גם אני נסיך של תערובות.
לא, הורי באים ממקום אחד בלבד, וכך גם הסבים. אבל אני ממציא לי המולה של קדמונים: בלילה אני חש געגועים יווניים בגלל הכוכבים הנערמים בשמות מן הספרים ללימוד הקריאה, בגלל החישובים של כוכבי הלכת, בגלל חוק כוכבי השביט. לילה יושבת על המסעד, וככה אני מסתכל בה מלמטה והיא מוצאת חן בעיני. אני ממשיך: באוויר הפתוח של הלילה אני מבין שאת המדע הניע היופי, הניעה התשוקה להבין את היופי הזה. מול אשה אני מרגיש בתוכי את הנפוליטני שרוצה לגרום לה לצחוק. בלי הרבה צחוקים קודם, הנשיקות תפלות. את זה אני לא אומר לה. בעבודה אני אחד מאותו ים שיש לו סערות פתאומיות, שאינו ידוע וצפוי כמו האוקיינוס האטלנטי, לפיכך אני לוקח כל מזג-אוויר שבא. מול המראה, בשעה שאני מתגלח מתחת לרקות, אני חש רעד יהודי, ומול הגבינה אני חש שיש לי אף צרפתי, ועם יין בכוס אני חש בכף היד את דגדוגו של איזה סבא שעודר באדמת הטיט נשולת-העור של גבעות פימונט.
לילה מזיזה את עיניה במהירות על פני, סוקרת אותי. אני נותן לה זמן ומתעקש: מול הים אני חש את הזהירות של איכר על אי, שיש לו סירה שמסייעת לו בדיג בחורף, כשצריכים להניח לאדמה ויורדים לים לנסות להשיג משהו. אתה מכיר את עצמך טוב, או אתה ממציא, היא שואלת. קצת אני מרמה, קצת אני מלקט מהחושים, וקצת אני צמא. היא מבקשת סליחה, קמה, היא קמה והיא נראית הרבה יותר גבוהה ואני שקוע בתוך הכיסא והיא במרחק זרוע מן התקרה. יין? כן. גבינה? כן.
גם אני קם, מוציא מן הכיס חבילונת עטופה בנייר כסף, פותח על השולחן את עלי המרווה שלי. אני מפורר אחד מהם על פרוסה.
כמה חזק הריח, היא אומרת.
זאת קטורת שמבריחה את השדים, אני אומר.
היא מתיישבת קרוב, מבקשת שאקרע לה עלה על פרוסה שנייה. צריך את הידיים שלך כדי לעשות מהמרווה קטורת, היא אומרת, מרחרחת, קו האף יוצר זווית צרה עם לוח השולחן.
בשבילי עניין הזוויות הוא כזה: אם הן חדות הן טובות, אם הן קהות הן רעות, ואם הן של תשעים מעלות יש תיקו. היא מסמנת להקשת שתי הכוסות, אני מסובב את גב היד כדי לגעת במפרקי האצבעות שלה עם אלה שלי: 'לחיים' של האצבעות, אחר-כך של הזכוכית. איפה למדתי את זה: בעולם אחר, בזמנים שבהם היה מוזר לחיות ולמצוא את עצמך ער ביום המחרת כדי להמשיך להיות קיים. אחר-כך תספר לי, היא אומרת. אני עושה 'לא' מזערי עם הראש. היא לא מבחינה ב'לא'.
אתה נראה כמו מישהו שיודע המון דברים, היא אומרת. אני שולל: אני אפילו לא יודע על איזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה. היא צוחקת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"אני מניח את ידי על מה שלפני, שהוא טוב מן האחר"
|
|
|
|
|
|
|
וצחוק אחד, אני מהרהר ואני מבחין איך מתרחב פיה בצדדים והלשון מנצנצת בין השיניים, והאף שלי נצבט כשאני משקיף על הצחוק שלה. היא שואלת אותי באיזו עבודה אני עובד. אני פועל של גנים, לעתים קרובות אני על הברכיים, מבלה את המכנסיים שלי. אני חוזר ומסדר אותם עכשיו על פיקות הברכיים. אז איך היא האדמה, היא שואלת, מצפה לתשובה מתבדחת, נמוכה, יותר מדי למטה. לא, אני מרצין ואומר משהו אחר. יש שני סוגים של אדמה, אני אומר ונפנה אליה, היושבת לצדי. לסוג אחד יש מים מתחת, עושים חור והם מגיחים. זו אדמה קלה. הסוג האחר תלוי בשמיים, יש לו רק המקור הזה. זאת אדמה רזה, גנבת, היא מסוגלת לגזול מים מן הרוח ומן הלילה, וברגע שיש לה קצת, היא מיד מבזבזת הכל בצבעים שאצורים בלשד האבנים, ונותנת בפירות כוח של סוכרים, ומעיפה ניחוח בחוצפה. זאת אדמה של שמיים יבשים, אני מעדיף אותה. המרווה הזאת היא שלה.
היא מקשיבה לי בשפתיים הדוקות, שואלת אם אני כותב את הדברים האלה. לא, אני לא כותב כלום, קורא כן, ברצון.
ומכתבים? כן, מכתבים. מכתבי אהבה?
לשמע השאלה בא לי סיפור במקום תשובה. אני מספר אותו, אבל אני גם רעב, אני אומר. ואנחנו מתיישבים אל הצלחות, והיא יוצקת מרק טוב מעדשים ופולים. אני בולע שתי כפות, אחר-כך אני מדבר. באה לבקר אותי לפני זמן-מה אשה.
אני פותח לה את הדלת, היא כלל לא השתנתה, היא באה ישר מלפני עשרים שנה, מרחק שנראה עליה כמו זמן של נסיעה בחשמלית. היא רוצה לדעת עלי, רוצה לראות אם שני חלקי זמן יכולים להצטרף בתאם. היא שולפת את המכתבים שלי.
אני מרפרף עליהם בפעם הראשונה. כן, כשאני כותב מכתבים אני לא חוזר וקורא אותם, אני סוגר ושולח, עכשיו וגם אז. מתחת לנייר הוותיק אני חש בפנים שלי מפעם, מלפני שהתחלף העולם, ואני חש שהבצק עדיין טוב לכל דבר. אני אומר לה שאת החיבוק שנשמר בחיקה עליה להביא לבחור של אז. שהיא עדיין שלמה, והיא עוד יכולה לשוב ולמצוא אחד כזה. בקיצור, אני אומר לה: זה לא אני. אם זה לא אתה, היא אומרת, אז אף-פעם לא היית אתה. היא קמה מן השולחן, לובשת את המעיל, יוצאת, שלווה, נהדרת, שום מלה. עד עכשיו איני יודע אם היא צודקת. זה הסיפור, ולילה שואלת למה.
אני רואה משוררים זקנים שמקבלים פרסים בגלל שירים שכתבו בצעירותם. איש מהם אינו אומר: זה לא אני. אני לא יודע לנהוג כמותם. אני חייב להגיד: סיניורינה מתמידה מלפני עשרים שנה, קחי לך בחזרה את הפרס של הביקור שלך אצל דודי. אני הדוד חסר-החן של ההוא מהמכתבים. אני מצליח לומר רק: זה לא אני, ולשתות את היין שנשאר בכוס שלה.
אני מניח את ידי על מה שלפני, שהוא טוב מן האחר.
והמכתבים? היא שואלת. היא משאירה אותם אצלי. הם עוד אצלך? אני מחייך, לא. לילה מלטפת במפרקי אצבעותיה את גב ידי. לא יוצאת ממני מחווה בתמורה. אני נשאר שקט. מוצא חן בעיני איך שאתה עשוי, היא אומרת, אבן נהר.
אני מסתכל בנקודה כלשהי בפניה, יש לי דחף לקום, להזיז את השולחן, להגיע אליה במותני. אני נשאר ללא-ניע.
ואני מוצאת חן בעיניך, היא אומרת, בלי שאלה. מה יש לך לעשות עם תשובה. אז זה כן, היא אומרת. אלא מה, אפילו בגיל עשרים אני לא זוכר שהייתי קרוב לכל-כך הרבה יופי מזמין צרות. אבל אלו רק מלים מוקפצות בחזרה. זה לא נכון, אבל זה מצלצל טוב, היא אומרת. והיא קמה ומדליקה מוסיקה ומקימה אותי, אנחנו באותו גובה.. אני זוכר את הריקודים בנשפים הציבוריים, אני אומר, חסרה לי ההמולה השמחה ההיא, שטובה לרקיעת רגליים סביב נערה. אני מניח את זרועי קלת מאחוריה, ובכל-זאת אני מרגיש את חגורת הצלעות. ידה בשמאלי היא לחם טרי, אני מקרב אותה אל אפי. אני מתנודד כמו ענף בסתיו, נושרים לי עלים. פניה הקרובות גונחות, הן לא מבלבלות, אבל הן מסלקות מחשבות. אתה חושב על מה, היא שואלת.
אני מביט בשיער, מזהה את תנועת פרק היד שמסדרת אותו לגלים, אני חושב שהעץ של המברשת שלך הוא כמו רוח האוקיינוס האטלנטי שרה גלים ארוכים.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ארי דה לוקה. צילום: ארכיון
|
|
|
|
|
|
|
"יש לי פנים מלאות בזה, היא אומרת ונוגעת בהן בגב האצבע ומריצה אותה עליהן"
|
|
|
|
|
|
|
אנחנו שרועים, היא מסתכלת באפי, אני תולה את מבטי בתקרה. אני זוכר לילות אפילו בלי עלה בין גולגולתי לבין השמיים. אני זוכר ימים ותנועות שהיו כמו תוואי של קיע, שמהמרים בהם על כל מה שמזדמן כדי להמציא איזו דרך להחזיק מעמד. מי שבורח, אין לו לפניו שטח פנוי אלא הרבה דרכים חסומות. אני מתעקש בזעם פניות, בסטיות, בלילה אני מחפש מקום פתוח, המסע שלי הוא ברגל, ני דרומה. העולם נמצא מעלי, גם הכוכבים הם כלבים מאחורי צעדי. עכשיו, איתך, אני מחכה לשינה וחושב על שמי הדרום ההם.
איזה דרום, היא שואלת. זה של העולם, אני אומר: הקשת, הזאב, הקנטאר, המפר, הצלב.
האם אני מכיר את הכוכבים? אני קורא להם בשם, תופס לי קרבה איתם, אבל לא מכיר אותם, זאת רק התוודעות מרחוק. היא מחייכת: ולמה ם?
מלחמה. איזו? אחת, תמיד יש אחת.
נדמה לי שהמצחים מתקרבים, עכשיו אני מקשיב לה כשהיא מתארת אותי. היא אומרת שאני לא מתפשר, ושאנשים כאלה מותירים חופש לזולתם. אף-אחד לא הולך בעקבותיהם, ולפיכך הם עושים את שלהם בלי לפנות לאחור. אני ממשיך להיטלטל לאטי במוסיקה, קולה הנלחש לאט מניע אצלי דם. לא יופיה, ואף לא ההזדמנות, אלא המלים שהיא אומרת: ואפי מתרחב כשהגופים נוגעים זה בזה במרכזם. אתה מרחרח, היא שואלת. כן, מרחרח את המלים שלך. אתה כן או לא בלתי-מתפשר? פחות, פחות מזה: אם את חושבת עלי משהו, תורידי ממנו קצת, תפחיתי מעלה אחת ואני אענה לך 'הנני'. הנני, אומרת לילה.
היא מקדמת את המצח, איטיות רותחת, משעינה על מצחי, שיער רפוי שלה עם זיפי שיער קצרים שלי על רקותי, והבל נשימתה העולה בנחירי, ונשימתי שאיני מצליח לחוש בה, ואנחנו כה קרובים עד שנשארים ללא-ניע. עכשיו היא דוחפת בידה את עורפי כדי למעוך את פנינו להידבקות של היות.
עכשיו נושמים רק האפים.
אחר-כך מגיע לידיים להתנועע כדי למצוא מרגוע. בגלל המבוכה של האחיזה זה בזה איננו אומרים דבר. אני עושה הכל לאט כדי לא להפעיל עליה כוח, וכך גדל כוחה שלה.
היא מעלי, חובטת בחזי במהלומות עמומות. ככה כורתים עצים, מה כדי לבקע, ועיקום כדי לשחרר את הברזל מן הנעיצה. לילה מנגנת את הצלילים האלה על החזה שלי, אני גאה להחזיק מעמד זמן רב, זמנ של עץ הנושך בחמיצות את הברזל שרת אותו. ככה אני מתמוטט, וגם היא.
אני מבחין ליטוף שלה שמנגב אותי. אני נרדם למשך כמה נשימות. אחר-כך אני מחפש את הבגדים, אני גר רחוק. תישאר, היא אומרת.
אם את רוצה חברה, כן, אם לא, עדיף לי לא לעשות בלגן. אני רוצה שתעשה אצלי בלגן סדינים, היא אומרת. אחר-כך היא שואלת אם מתחשק לי לדבר קצת. קצת. אני שואל איך זה שהיא לבד.
בגלל עבודה.
את מרוויחה מהבדידות? לא, מהגברים, אני הולכת עם גברים בשביל כסף. לא ברחוב, אני הולכת לפגישות. אני שותק, היא בוודאי לא מגישה לי עכשיו את החשבון. היא שואלת אם זה מגעיל אותי. לא.
אז עכשיו אתה יודע.
לא, אני אומר, עכשיו אני יודע על הכוונה שלך להגיד לי, וזה דבר גדול מעצם הידיעה. לילה, אין לי שום דבר לתת שיוכל להשתוות לזה. אתה לא רוצה, היא אומרת.
גם זה, אני אומר.
לא חשוב, כבר מספיק שאני לא מגעילה אותך. אנחנו נשארים לשכב באמצע חיבוק. היא אומרת "תחזיק אותי", ואני תופס אותה גם בזרוע האחרת ופור אותה מעלי. ואני מאמץ אותה קצת: זה בסדר "תחזיק אותי" כזה? היא מחייכת 'כן' ישר לתוך אוזן. ככה אני מתאהב בך, אני אומר. זה שקר, אבל בכל-זאת אני אומר אותו. הגברים לא מתאהבים באחת שעוסקת במקצוע, היא אומרת. לא הלקוחות, אני אומר, אבל זה יכול לקרות לגנן שזוכה על חשבונם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"קולה הופך מחוספס, נייר זכוכית שמשפשף עץ"
|
|
|
|
|
|
|
החיילים מסתדרים עם הנשים מהמקצוע, היא אומרת. אני לא יודע לספר על זה, אני אומר.
יש לי פנים מלאות בזה, היא אומרת ונוגעת בהן בגב האצבע ומריצה אותה עליהן. הפנים כתבת.
גם הידיים הן כתיבה, אני אומר, והעננים, ואדרת הנמרים, והקליפה של השעועית, וגם הזינוק של דגי הטונה על פני המים. אנחנו לומדים אלפיתים ולא יודעים לקרוא את העצים. האלונים הם רומאנים, האורנים הם ספרי דקדוק, הגפנים הן מזמורי תהילים, המטפסים הם פתגמים, האשוחים נאומי-הגנה, הברושים כתבי-אשמה, הרוזמרין הוא שיר-זמר, הדפנה היא נבואה. לי מספיק לקרוא את הפנים של, היא אומרת.
איזה עמוד את מעדיפה?
את האחרון, העורף עם הקמטים המקבילים של אבא שלי. יש גברים, היא אומרת, שמספרים דברים אינטימיים אחרי ששתו. אתה, לעומת זאת, אחד מאלה שמשחררים משהו כשהם על שפת השינה. קולה הופך מחוספס, נייר זכוכית שמשפשף עץ, נדמה לי שאני רדום, אלא שאני מתחיל לדבר ומבחין שאני הולך אחרי המלים ללא כלל שיוכל לעצור אותן. אני מקשיב לעצמי אומר: "יש בי מה שמוצאים אצל גברים רבים בעולם, אהבות, יריות, איזה משפט מלא קוצים, שום רצון לדבר על זה. אנחנו סוג ירוד, הגברים. מיוחד הוא רק לחיות, להתבונן בכף יד בערב ולדעת שמחר היא תחזור להיות רעננה, שחייט הלילה תופר עור, מטליא יבלות, מתקן איכשהו את הקרעים ומוריד את הנפיחות שגרם העמל". אני מקשיב למלים שלי שבאו אל הקול בלעדי. עכשיו היא מבקשת ממני סליחה. הקול שוב בהיר והוא כמו מים בפני. היא מחבקת אותי, חוזרת ומבקשת סליחה, אני לא מבין על מה, אני לא שואל, אני מחזיק אותה על החזה עד שאני נרדם.
"שלושה סוסים", ארי דה לוקה, תרגום מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו, (הספריה החדשה)
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
