 |
/images/archive/gallery/128/978.jpg אלכסנדר מק'קול סמית.
צילום: גראהם קלארק  |
|
|
| "סוכנות הבלשיות מספר 1", אלכסנדר מק'קול סמית |
|
| טעימה ראשונה מתוך הספר שעוסק בעלילותיה של הבלשית הכי קולית באפריקה |
|
|
|
 | דפדף בתרבות |  | |
אלכסנדר מק'קול סמית
28/6/2004 9:13 |
|
|
|
|
|
|
|
משרד החקירות של מא רָאמוֹצְוֶוה שכן למרגלות קְגאלֶה היל באפריקה, ונכסיו כללו טנדר לבן קטן, שני שולחנות כתיבה, שני כסאות, טלפון ומכונת כתיבה ישנה. וכמובן קומקום תה, ששימש את מא ראמוצווה – החוקרת הפרטית היחידה בכל בוצוואנה – לחליטת תה צמחים. והיו גם שלושה ספלים גדולים – אחד בשבילה, אחד בשביל המזכירה ואחד בשביל הלקוח. מה עוד צריך במשרד חקירות? משרדי חקירות מסתמכים על האינטואיציה והאינטליגנציה האנושית, ובאלה התברכה מא ראמוצווה בשפע. אבל מובן שדברים מעין אלה לעולם לא יהיו כלולים בשום רשימת מלאי.
והיה שם הנוף, שגם הוא כמובן אינו יכול להופיע בשום רשימת מלאי. כיצד יכולה רשימה שכזו לתאר את מה שנשקף לעיני המתבונן מפתח משרדה של מא ראמוצווה? בחזית צומחת שיטה, העץ הקוצני שמנמר את שולי הקלהארי רחב הידיים, עם הקוצים הלבנים הגדולים, המתריעים, והעלים האפרפרים דמויי עלי זית, שעדינותם עמדה בניגוד כה גדול לקוצים. בשעות בין הערביים או בטרם שחר קריר אפשר לפעמים לראות בין ענפיו ציפור טוּרָאקוֹ, או בעצם לשמוע אותה. ומאחורי השיטה, מעבר לדרך המאובקת, מבצבצים גגות העיר מתחת למעטה העצים וסבך השיחים, ומעבר להם, באופק, בתוך אד כחלחל של חוֹם, מבליחות הגבעות, כמו תלי טרמיטים ענקיים, מופרכים.
כולם קראו לה מא ראמוצווה, אבל מי שרצה להיות רשמי פנה אליה בתואר גברת מא ראמוצווה. כך ראוי לפנות לאדם במעמדה, אבל היא מעולם לא השתמשה בתואר הזה ביחס לעצמה. לכן קראו לה תמיד מא ראמוצווה, וכמעט אף פעם לא פרשס, יקרה, ראמוצווה, שמה הפרטי; רק קומץ אנשים השתמש בו.
היא היתה בלשית טובה, ואישה טובה. אפשר לומר גם שהיתה אישה טובה בארץ טובה. היא אהבה את הארץ שלה, את בוצוואנה, שהיתה מקום של שלווה, והיא אהבה את אפריקה, על כל מצוקותיה. אני לא מתביישת שיקראו לי פטריוטית אפריקנית, אמרה מא ראמוצווה. אני אוהבת את כל האנשים שאלוהים ברא, אבל בעיקר אני יודעת איך לאהוב את האנשים שחיים במקום הזה. הם בני העם שלי, האחים והאחיות שלי. חובתי לעזור להם לפתור את התעלומות בחיים שלהם. זה היעוד שלי.
ברגעי בטלה, כשלא היו עניינים בוערים שדורשים טיפול, וכשהחום הפיל על כולם לאות מנומנמת, היא נהגה לשבת מתחת לעץ השיטה שלה. זה היה מקום ישיבה מאובק ולפעמים
הסתובבו שם תרנגולות וניקרו באדמה סביב רגליה, אבל זה היה מקום טוב לשקוע בהרהורים. במקום הזה נהגה מא ראמוצווה לשבת ולהרהר באותם דברים שבמהלך שגרת היומיום נדחקים הצדה בקלות רבה כל-כך.
כל דבר, חשבה מא ראמוצווה, כבר היה קודם משהו. הנה אני, החוקרת הפרטית היחידה בכל בוצוואנה, יושבת לי ליד משרד החקירות שלי. אבל רק לפני כמה שנים לא היה כאן שום משרד חקירות, ולפני כן, לפני שבכלל היו כאן בתים, היו כאן רק עצי שיטה והנהר הרחוק והקלהארי הקרוב כל-כך.
בימים ההם בוצוואנה אפילו לא היתה קיימת, אלא רק מדינת חסות שנקראה בצ'ואנלנד, ולפני כן זו היתה רק ארצו של קאמה, עם אריות שרוח צחיחה נושבת ברעמתם. אבל תראו מה קורה כאן היום: משרד חקירות, ממש כאן בגאבורון, ואני, הבלשית השמנה, יושבת לי בחוץ וחושבת את המחשבות האלה, על איך דברים שהיום הם משהו מסוים הופכים מחר למשהו אחר לגמרי.
מא ראמוצווה הקימה את סוכנות הבלשיות מספר 1 בכספי מכירת הבקר של אביה. היה לו עדר גדול ולא היו לו ילדים נוספים, ולכן כל בהמות העדר, עד האחרונה שבהן, כל המאה ושמונים, כולל הפרים הלבנים מהזן ההודי (שאת אבות אבותיהם הוא הרביע בעצמו) עברו לרשותה. העדר הובל מחוות הבקר למוֹצ'וּדי, ושם המתין באבק תחת עינם הפקוחה של רועי הבקר הפטפטנים עד שהגיע סוחר הבקר.
העדר נמכר במחיר טוב כיוון שהיתה זו שנה גשומה מאוד והעשב צמח בשפע. אם זה היה קורה שנה קודם לכן, כשהבצורת פגעה במרבית חלקה הדרומי של אפריקה, זה כבר היה סיפור אחר לגמרי. אנשים חששו אז והעדיפו להשאיר אצלם את עדרי הבקר שלהם, מפני שאדם ללא הבקר שלו הוא אדם חסר מגן; הנואשים יותר מכרו, שכן שהגשמים בוששו להגיע שנה אחר שנה והם ראו כיצד הבהמות מרזות והולכות. מא ראמוצווה שמחה שמחלתו של אביה מנעה אותו מלהחליט החלטה כזו או אחרת, מפני שכעת המחיר עלה ואלה שהחזיקו מעמד הרוויחו יפה.
"אני רוצה שיהיה לך עסק משלך," הוא אמר לה כששכב על ערש דווי. "עכשיו תקבלי מחיר טוב על הבקר. תמכרי אותו ותקני איזה עסק. אולי אטליז. או חנות משקאות. מה שאת רוצה."
היא אחזה בידו של אביה והביטה לתוך עיני האיש שאהבה יותר מכל, אבא שלה, האבא החכם שלה, שריאותיו ספגו את אבק המכרות, האבא שהצטמצם וחסך כדי להעניק לה חיים טובים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
"סוכנות הבלשיות מספר 1. לטיפול בכל סוגי החקירות בעניינים רגישים"
|
|
|
 |
|
|
|
היה לה קשה לדבר מבעד לדמעות, אבל היא הצליחה להגיד: "אני הולכת לפתוח משרד חקירות בגאבורון. זה יהיה המשרד הטוב ביותר בבוצוואנה, המשרד הכי טוב שיש."
לרגע אחד נפקחו עיני אביה לרווחה ונראה היה שהוא מנסה לומר משהו.
"אבל...אבל..."
אבל הוא מת לפני שהצליח לסיים את דבריו, ומא ראמוצווה נפלה על צווארו ובכתה בגלל כל האצילות, האהבה והסבל שמתו יחד עמו.
היא הזמינה שלט שנצבע בצבעים עליזים והוצב אחר כך לא רחוק מרחוב לוֹבָּאצֶה, בקצה העיר, כשהוא מצביע על המבנה הקטן שרכשה:
סוכנות הבלשיות מספר 1.
לטיפול בכל סוגי החקירות בעניינים רגישים.
שביעות רצון מובטחת לכל הצדדים.
בניהול אישי.
הקמת הסוכנות עוררה התעניינות תקשורתית לא קטנה. ברדיו בוצוואנה שודר ראיון שבמהלכו הופעל עליה לחץ בלתי מנומס בעליל, לדעתה, כדי שתחשוף את כישוריה, וב"בוצוואנה ניוז" הופיעה כתבה קצת יותר מניחה את הדעת, שהסבה את תשומת לב הציבור לעובדה שהיא הגברת היחידה בכל המדינה הנושאת בתואר חוקרת פרטית. הכתבה הזאת נגזרה, צולמה ונתלתה בהבלטה על לוח קטן ליד דלת הכניסה של משרד החקירות.
לאחר התחלה איטית במקצת היא הופתעה למדי לגלות שיש ביקוש אמיתי לשירותיה. באו להתייעץ איתה לגבי בעלים נעדרים, אודות איתנות פיננסית של שותפים עסקיים אפשריים או בדבר חשדות למעשי מרמה של עובדים שכירים. כמעט בכל המקרים היא הצליחה להשיג עבור לקוחותיה לפחות חלק מהמידע, וכשלא הצליחה ויתרה על שכרה, וזה אומר שבעצם כל מי שנועץ בה היה מרוצה. היא גילתה שאנשים בבוצוואנה אהבו לדבר ועצם אזכור העובדה שהיא חוקרת פרטית שיחררה שטף של מידע שימושי במגוון נושאים. היא הגיעה למסקנה שפנייה של חוקר פרטי מחמיאה לאנשים ולכן מתירה ביעילות רבה את חרצובות לשונם. כך היה במקרה של הֶפִּי (מאושרת) בָּאפֶּצִי, אחת הלקוחות הראשונות שלה. הפי המסכנה! לאבד ככה אבא ואחר כך למצוא אותו, ואז לאבד אותו שוב...
"היו לי פעם חיים מאוד מאושרים," אמרה הפי באפצי. "חיים מאוד מאושרים. ואז קרה מה שקרה ואני כבר לא יכולה להגיד את זה."
מא ראמוצווה בחנה את הלקוחה שלה בעודה לוגמת תה צמחים. היא האמינה שכל מה שרוצים לדעת על אדם רשום על פניו. זה לא אומר שהיא האמינה שצורת הגולגולת קובעת – גם אם היו הרבה אנשים שעדיין נאחזו באמונה הזאת; זה היה יותר עניין של להקדיש קצת זמן לסקירה מדוקדקת של תווי הפנים והמראה הכללי. ושל העיניים, כמובן; לעיניים יש חשיבות גדולה. העיניים מאפשרות להציץ ממש פנימה לתוך נפש האדם, לחדור לעצם המהות שלו, ולכן אנשים שהיה להם מה להסתיר הרכיבו משקפי שמש גם כשהיו בתוך חדר. אותם היה צריך לבחון ביתר קפדנות.
ובכן, הפי באפצי הזאת היתה אינטליגנטית; את זה ראו מיד. גם לא היו לה הרבה דאגות – זה היה ברור לאור העובדה שלא היו לה קמטים על הפנים, חוץ מקמטי חיוך כמובן. אז מדובר בבעיה של גבר, חשבה מא ראמוצווה. איזשהו גבר הגיע וקלקל את הכול, הרס לה את האושר עם ההתנהגות הגרועה שלו.
"קודם כל אני אספר לך קצת על עצמי," אמרה הפי באפצי. "תראי, במקור אני ממאון, ממש ליד נהר האוקוואנגו. לאמא שלי היתה חנות קטנה ואני גרתי איתה בבית שמאחורי החנות. היו לנו המון תרנגולות והיינו נורא מאושרות.
"אמא שלי סיפרה לי שאבא שלי עזב מזמן, כשעוד הייתי תינוקת. הוא נסע לעבוד בבולאוואיו שבזימבבווה ולא חזר משם. מישהו שחי שם – גם הוא מוֹצוואנה – כתב לנו שהוא חושב שאבא שלי מת, אבל הוא לא לגמרי בטוח. הוא סיפר שיום אחד הוא הלך לבקר מישהו בבית החולים מְפִּילוֹ, וכשעבר שם במסדרון ראה שמגלגלים מישהו החוצה על אלונקה, והאיש המת על האלונקה נראה בדיוק כמו אבא שלי. אבל הוא לא היה לגמרי בטוח.
"אז החלטנו שבטח הוא מת, וממילא לאמא שלי לא היה אכפת יותר מדי מפני שהיא אף פעם לא ממש אהבה אותו. וכמובן שאני בכלל לא יכולתי לזכור אותו, אז גם לי זה לא שינה הרבה.
"למדתי במאון בבית ספר של המיסיונרים הקתולים. אחד מהם גילה שהייתי ממש טובה בחשבון והקדיש הרבה זמן כדי לעזור לי. הוא אמר שאף פעם הוא לא פגש ילדה שיודעת לספור כל-כך טוב.
"כנראה שזה באמת היה משהו מיוחד. יכולתי לראות קבוצה של מספרים ופשוט לזכור אותם. אחר כך הסתבר לי שחיברתי את המספרים בראש, אפילו בלי לחשוב על זה. זה פשוט בא לי בקלות – לא הייתי צריכה להתאמץ בכלל".
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
