 |
/images/archive/gallery/106/073.jpg רז יובן
צילום: נועם וינד  |
|
|
|
|
|
|
| רז יובן עושה שבת: "הברית" של נעמי רגן הוא טקסט מסיונרי עד גועל ואילו ""שמחה גדולה בשמים" של אמונה אלון דווקא מציג את המתנחלים באור אחר לגמרי |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אין דרך עדינה לומר זאת: ספרה החדש של נעמי רגן "הברית" (כתר) הוא אחת היצירות הספרותיות הכי פחות נעימות שנחזו בטבלת רבי המכר בעת האחרונה. רגן, ספציאליסטית ספרי טיסה עם אג'נדה דתית-חרמנית, הצליחה להמציא תחת ידה טקסט פוליטי רדוד אך אלים (בגישה, לא בפרקטיקה) ולשווק אותו להמונים כמוצר פרוזאי למהדרין. במרכז היצירה, פרשת חטיפתם, על רקע לאומני, של רופא ובתו שהיו בדרכם לבית המשפחה הנאה בהתנחלות מעלה שרה.
העלילה מתמקדת ביסורי האם ההריונית, בהתמודדות התקשורתית עם האירוע ובמבצע ההצלה והחילוץ. אולם רגן אינה חפצה להתמודד עם סיפור האובדן והשבר כחוויה אנושית, אלא להציע אותו כמעשייה אקטואלית בעלת נפך קיומי-אידיאולוגי של ממש - ולשכנע. אי לכך היא נוסכת לתוך הבלילה הרוחשת ממילא, את השואה, האנטישמיות המודרנית והמצוקה של מי
שחפצים למלא בגופם את מצוות אכלוס הארץ, אך משלמים בו בעדה.
הצרימה נוצרת כאשר מתברר כי רגן משתמשת בטראומות הלאומיות הללו לא לשם פירוק והתמודדות מחדש, אלא בכדי לנכס אותן כיסודות מלודרמטיים בטלנובלה מניפולטיבית שטוחה כפלקט. כחלק מהמפעל הדמגוגי שלה, רגן מביעה תרעומת על השימוש בשפה ככלי אידיאולוגי מעצב מציאות, ביחס לסכסוך הישראלי-פלשתיני. שכן לדבריה "כמו ההומוסקסואליות, גם הטרור כבר קנה לו מעמד של כבוד מסוים... לפחות בקרב אותם אנשי תקשורת שלהוטים לאמץ את הדימוי של הטרוריסטים כגיבורים וקדושים מעונים". קרב המילים הזה, שמייצר טרמינולוגיה כפולה בשביל אותה מסומן (פעולה אלימה - התקוממות – מבצע צבאי), נוכח גם בטקסט, כאשר רגן מהצד האחד מנפנפת באצבע מאשימה כלפיו, ומהצד השני עושה בו שימוש עצמאי בוטה לטובתה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
נעמי רגן. צילום: פלאש 90
|
|
|
 |
|
 |
|
הכיפה כאופציה דו כיוונית
|
|
|
 |
|
|
|
כקונטרה לרגן, באה אמונה אלון, פובליציסטית וסופרת, אף היא דתייה ומתנחלת, עם "שמחה גדולה בשמים" (כתר), ובמסגרת של רומן פופולרי מגישה הצעת קריאה מורכבת יותר, הנשענת על יסודות דומים.
אלון מציגה את הנושא הדתי והאידיאולגי מהזווית האישית של נערה-אישה שחזרה בשאלה בעקבות התרסקות סיפור אהבתה למי שהפך להיות ראש ישיבה בהתנחלות. את תענוגות האהבה (הרומנטית אך אפלטונית) שוזרת אילון בתחושת המלאות שמעניקה האמונה באל ובלהט הכמיהה לארץ ישראל השלמה, אך אינה נמנעת מלהציג גם את המבט הביקורתי על אלה.
אילון אינה מציעה התדיינות שכלתנית מפולפלת, אולם הופכת לקונפליקט אינטימי את שאלת האמונה ואת הגזרות והמותרות הכרוכות בה. אי לכך אם נאמר שאצל רגן הכיפה מתפקדת כסמל סטטוס מוסרי, אזי אצל אילון היא מוצגת כאופציה מרובת פנים. ואם אצל רגן התנחלות משמעה שכונת וילות לזוגות צעירים (בשיא הרצינות), הרי שעבור אלון מדובר בשאלה עקרונית שיש לראותה משתי זוויות אידיאולוגיות לגיטימיות.
בסופו של דבר אלון מציגה את הדרמה של האדם הפרטי שנקרע בין רגשותיו ואמונותיו הלא מצונזרים לבין הפסיקות הרבניות עקרוניות, ללא ניסיון עיקש ווולגרי לשכנע. אצל רגן, מאידך, יוצא כי הנרטיב החף ממורכבות, עמוס הסטריאוטיפים ודל השפה, יותר משהוא מתממש כיצירה ספרותית, הוא מתקיים כמעשה מיסיונרי.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
