להישאר ביחד בשביל הילדים? אלי קרסניץ מסביר

"אני בזוגיות ולא טוב לי, אבל יש לי ילדים ואני פוחד לעזוב" אלי קרסניץ (Ph.D) - מטפל רגשי ומלווה בתהליכי ריפוי וצמיחה אישית, אומר שהדילמה הלא פשוטה הזו שכיחה מאוד בקרב אלו שמגיעים ליעוץ אישי עם קשיים רגשיים על רקע זוגי

לדברי קרסניץ: “את הסיפור הכואב הזה שמעתי הרבה פעמים מאנשים שבאו אלי למפגשים אישיים וזה לא חייב להיות כך, אנחנו לא חייבים להתפשר על עצמנו וגם עבור הילדים הישארות ביחד במצב של פשרה רגשית היא בחירה עם השלכות קשות. הפתרון למצב הוא לא בהכרח בבחירה בין להשאר ללעזוב, אלא בהבנה עמוקה של המצב הרגשי הקיים וחיבור מחודש לעצמנו”.

זה עצוב וכואב כשבני זוג אוהבים, או שלפחות הרגישו אהבה בשלב כלשהו וחלמו על בית, על משפחה וחיים בתחושה של אהבה וחברות, מוצאים את עצמם מתוסכלים, חיים בתחושה שאין מקום למי שהם באמת, שאין מקום לרגשות, לצרכים ולתשוקות שלהם.

כשהשתיקות הופכות להיות ארוכות, הפיוזים קצרים, הבטן מכווצת והנשימה עצורה, משהו מבפנים מתחיל להתיאש ולחפש דרך אחרת, מקום אחר וטוב יותר להיות בו וזה רק טבעי, אנחנו רוצים להינות מהחיים. אבל כשיש ילדים, זה לא כל כך פשוט לקום ולעזוב, לפרק ולהתחיל מחדש.

זה יכול להרגיש כמו להיות לכודים (לפעמים במשך שנים) בין הצורך הכל כך טבעי ללכת עם הלב, להרגיש חופשיים ולחיות ביחסים נעימים ומספקים לבין תחושת הנאמנות, האהבה והאחריות לילדים.

לרוב, זו לא הדילמה היחידה כשמתלבטים אם להשאר ביחד בשביל הילדים. יש למשל גם את הפחד מלהשאר לבד אחרי זוגיות ארוכה, יש את הפחד לעשות “טעות” שעליה נתחרט מאוחר יותר וספקות שמכרסמים מבפנים, יש את הפחד מלהיתפס כ”אנוכיים וחסרי אחראיות” בעיניי אחרים ויש את הפחד מאובדן היציבות (גם אם המועטה) שמספקת מערכת היחסים הנוכחית.

בנוסף לכל אלה, לא פעם יש גם לחץ מההורים או מהסביבה הקרובה לנסות לשמר את הקשר בכל מחיר.
הרבה פחד ולא מעט עצב, חוסר סיפוק ותסכול.

אבל האם זה חייב להיות כך?
האם יש דרך להבין את עצמנו לעומק ולהרגיש שלמים עם הבחירה שלנו?
כדי להבין את זה, כדאי לבדוק מה קורה בפנים, בעולם הרגשות והמחשבות שלנו.

מתחת לפני השטח, אנחנו מונעים על ידי צרכים רגשיים כמו הצורך באהבה, הצורך בבטחון, הצורך בקרבה וחום אנושי, הצורך במימוש עצמי וכמובן הצורך לתת ולהעניק את האהבה שלנו לאחרים ובראש ובראשונה לילדים שלנו.

הדרך שבה אנחנו מנסים לתת מענה לצרכים הרגשיים שלנו, עוברת דרך התפיסות או האמונות הבסיסיות שלנו לגבי עצמנו, החיים, יחסים ואהבה. תפיסות ואמונות שגיבשנו בילדות ושמלוות ומפעילות אותנו כיום בחיים הבוגרים ולעיתים קרובות, אנחנו לא מודעים לכך.

כחלק מההתפתחות שלנו כילדים, אנחנו לומדים ומעצבים את התפיסות שלנו לגבי עצמנו, לגבי היחס שמגיע לנו לקבל, לגבי הערך העצמי שלנו, לגבי אהבה והיבטים שונים של החיים.
את התפיסות האלה אנו לומדים בעיקר מההורים שלנו ומהדרך בה הם מתייחסים אלינו ומתוך התבוננות בדרך שבה הם מתייחסים לעצמם ואחד לשניה.

יש כמה תפיסות או אמונות נפוצות שנוצרות בילדות שלנו ומשפיעות מאוד על ההתנהלות והבחירות שלנו ביחס לזוגיות וילדים. התפיסות האלה הן כמו רשימה של תנאים שאמורים לספק לנו בטחון ולאפשר לנו להשיג את מה שנתפס כחיוני וחשוב עבורנו בחיים.

תפיסות כמו “בשביל ילדים חייבים להתפשר”, “אין אהבה בלי הקרבה”, “אי אפשר לאהוב את מי שאני” נפוצות מאוד ונמצאות בבסיס הדילמה “האם להשאר ביחד בשביל הילדים?”.

התפיסות האלה לא תמיד גלויות לנו על פני השטח (למרות שלפעמים הן מופעיות בצורת מחשבות מפורשות עם ניסוח דומה מאוד), אבל הן מפעילות אותנו ומעצבות את צורת החשיבה שלנו והאופן שבו אנחנו מתייחסים לעצמנו ולאחרים.

ולמה חשוב להבין את זה?
כי כשאחנו לומדים לראות את המניעים שלנו, את ה”מנוע” הרגשי העמוק שלנו, אנחנו מגלים אפשרויות חדשות ומדוייקות יותר לפעול ובחירות חדשות שלא ראינו קודם מתגלות לנו.

התפיסה הזו היא תוצר של מסרים שקיבלנו בילדות. מסרים כמו “בשבילך אני מתפשר” או “למענך אני מקריב את הנחת שלי” שנאמרו לעיתים באופן ישיר, ביקורתי, מאשים ואפילו אלים ולפעמים באופן עקיף ומרומז.

יש הרבה גרסאות של מסרים כאלה, הנה כמה דוגמאות נפוצות:

“בגללך לא טוב לי”

“אני עובד קשה בשבילך ואת לא מעריכה את זה”

“בגללך אין לי שקט”

“כשיהיו לך ילדים משלך, אתה תבין”

“רק צרות אתה עושה הלי”

“אני מפרנס ומאכיל אותך ואתה לא תתחצף אלי”

התפיסה שחייבים להתפשר בשביל הילדים, היא גם תוצר של מצבים שבהם ראינו שוב ושוב איך ההורים שלנו חיים בתחושה של הקרבה, פשרה ותסכול, לא מצליחים לתקשר בינהם באמת, לא מגלים חיבה ואהבה ולא באמת נהנים מהיחסים שלהם אבל נשארים וסוחבים את הנטל בחוסר סיפוק.

כך למדנו, הרבה לפני שהייתה לנו את היכולת הבוגרת להבין בעצמנו, שבשביל ילדים צריכים להתפשר, שילדים זו פשרה כואבת על האושר, החופש וההנאה שלנו בחיים. שבשביל ילדים נשארים גם במקום שלא טוב בו, ביחסים שאין בהם תקשורת, קרבה והנאה, במקום חנוק ולא מאושר.

גם התפיסה הכל כך נפוצה שבשביל אהבה צריך להקריב ולהתפשר על עצמנו, שכדי להיות בזוגיות חייבים להתפשר על הרגשות והצרכים שלנו, מגיעה מאותם מקומות בילדות.
זו גם הסיבה שאנו לפעמים מוצאים את עצמנו שוב ושוב ביחסים שבהם אנחנו מרגישים לכודים, כבולים ולחוצים ופוחדים מאוד לדבר ולהראות את מה שאנחנו מרגישים באמת ועם הזמן, מתיאשים, מתאכזבים, נסגרים ומתרחקים.

חלק משמעותי מטיפול רגשי הוא הקשבה למנגנונים הפנימיים שמפעילים ומעצבים את החשיבה וההתנהגות שלנו ולרוב הקשבה כזו מגלה שהפשרה שלנו היא לא בהכרח עצם ההישארות ביחסים הנוכחיים. מוזר ככל שזה יכול להשמע, אבל את הפשרה שלנו אנחנו מביאים איתנו עוד לפני שנכנסו ליחסים הנוכחיים.

כל עוד אנחנו לא מודעים לתפיסות שמפעילות אותנו ומעצבות את החשיבה והבחירות שלנו, אנחנו בעצם יוצרים את חוויית הפשרה ביחסים שלנו שוב ושוב וזו הופכת להיות המציאות שבה אנחנו חיים והכותרת של היחסים שלנו.

במילים אחרות: אנחנו לא בהכרח מרגישים תקועים בגלל היחסים הנוכחיים אלא שהיחסים שבהם אנחנו נמצאים מרגישים תקועים בגלל שאנחנו מתפשרים על עצמנו ועם השנים, הפשרה הזו הופכת להיות מציאות מכאיבה ומתסכלת.

ואגב, הפשרה המשמעותית היא לא על דברים טכניים כמו מי יעשה משהו, מי ישמור הפעם, מי יבוא ומי יטפל. כשיש תקשורת טובה בין בני זוג, אפשר לגשר על פערים וקשיים “טכניים”.

הפשרה המשמעותית שלנו היא על יחס. היחס שאנחנו צריכים ומגיע לנו לקבל. על האפשרות לבטא את עצנמו בכנות, על ההקשבה ותשומת הלב שאנחנו זקוקים לה, על מקום לכל מה שאנחנו מרגישים, על החופש להיות מי שאנחנו ועל הצורך הטבעי לכבד את הגבולות שלנו, לכבד את עצמנו ואת הרגישות שלנו.

כמובן שהפחד שלנו מספר לנו שאם לא נתפשר ונוותר על עצמנו, לא נוכל להיות ביחד (בהתאם לתפיסות שלמדנו בילדות). הפחד שלנו מגובה לרוב בקולות ביקורתיים ומאשימים (בעיקר שלנו כלפי עצמנו) שמספרים שאנחנו מאוד “אנוכיים”, “לא מוסריים” וממש לא בסדר אם אנחנו לא מקריבים ומתפשרים על הרגשות שלנו.
אבל מה זה באמת אומר “לא להתפשר על עצמנו”?

לא להתפשר על עצמנו זה אומר בפשטות לבטא את מה שאנחנו באמת מרגישים וצריכים. לבטא כשמשהו נעים לנו וכשמשהו לא נעים. לשתף כשמשהו מפחיד או מלחיץ אותנו ולהבין שזה בסדר, שמותר לנו להרגיש ושאנחנו לא אשמים ברגשות שלנו (וכמובן לתת את היחס הזה גם לצד השני).
זה אומר ליצור תקשורת כנה שבתורה גם מאפשרת לנו לקבל ולאהוב את עצמנו. זה אומר לא להתפשר על הגבולות שלנו ואת מה שנעים לנו, להפסיק לוותר על כנות ביחסים ועל היחס רגיש והנעים שאנחנו זקוקים לו מתוקף היותנו בני אדם.

הנסיון מראה שדווקא כשמפסיקים להתפשר ומתחילים לתקשר באופן פתוח ואותנטי, היחסים מתחילים להשתנות וגם אם בסופו של דבר מחליטים להפרד, הפרידה הופכת להיות הרבה יותר נעימה, חברית ולא טראומטית גם עבור הילדים.

כשאנחנו נמצאים בדילמה, החשיבה שלנו הופכת להיות דואלית – כן או לא, שחור או לבן, ללכת או לעזוב ולרוב אף אחת מהאפשרויות לא מרגישה לנו טובה באמת ואנחנו מוצאים את עצמנו תקועים לפעמים במשך שנים במצב לא נעים ומתסכל שבו אנחנו מבקרים, מגנים ומאשימים את עצמנו.

הקשבה והבנה של העולם הרגשי שמפעיל אותנו, מגלה לנו שיש לנו יותר משתי אפשרויות.
האפשרות הנוספת היא ללמוד איך לא להתפשר על עצמנו, איך לא להתפשר על לומר כשמשהו לא נעים לנו, איך לא להאשים את עצמנו ואת האחר אלא פשוט לשתף שככה זה כואב, ככה זה נעים, זה מה שאני אוהב ואת זה פחות.

הרי מהתחלה היחסים נועדו להיות יחסי חברות ואהבה ואם שכחנו ונסחפנו ופעלנו מתוך אותן תפיסות ילדיות שמספרות שחייבים להתפשר על עצמנו כדי להיות ביחד או “למען הילדים” אז אף פעם לא מאוחר להתעורר ולנסות משהו אחר, משהו שבאמת מרגיש כמו אהבה וחברות.

למרות שרוב המקרים אין שיח גלוי לגבי הנושא הזה, זה מאוד לא טריוויאלי ולא מובן מאליו שנדע להבין אחד את השניה, שנדע איך לגעת, שנדע איך לדבר או לגעת באופן שנעים לנו ולצד השני, איך לתקשר כדי ליצור הבנה, כדי לראות ולהראות את עצמנו כפי שאנחנו באמת.

זה עצוב, אבל רובנו לא קמדנו את הכישורים האלה בילדות ולא באשמת ההורים שלנו, הרי גם להם היו הורים וכך הלאה, זה הכאב שלנו כאנושות – הקושי להבין ולבטא את הרגשות שלנו באופן מדוייק וברור.

אפשר לחשוב על זה גם כך: כל אחד מאתנו מדבר בשפה קצת שונה וייחודית עבורו.
הזוגיות והקירבה שנוצרת בין שני אנשים מגלה לנו את הפערים בתקשורת, את הפחדים והקשיים שמובילים אותנו להשתיק ולדכא חלק גדול מהעולם הרגשי שלנו. הפערים שנוצרים, המקומות המושתקים והמדוכאים בנו זקוקים לביטוי, לערוצי תקשורת אמיתיים שיאפשרו לנו להבין, לקבל ולאהוב את עצמנו ואחד את השניה ולשחרר את המתח הפנימי העצום שנצבר בתוכנו במשך שנים של חוסר תקשורת.

בהרבה מקרים, כשמפסיקים להתפשר על רגשות וצרכים ומתחילים לבטא בכנות את הרגשות והצרכים הרגשיים, היחסים הזוגיים משתנים ונתפתחת אפשרות חדשה לריפוי וצמיחה.

אבל גם אם זה לא קורה והחיבור לרגשות והביטוי האותנטי שלהם מוביל להבנה שעדיף באמת להפרד, אז פרידה מתוך הבנה בוגרת ונטולת האשמות, עם מינימום כעסים ותסכול, עושה חסד גם עם ההורים וגם עם הילדים.

על ידי פרידה בוגרת, מודעת ואוהבת אפשר להעניק לילדים שלנו מתנה חשובה מאוד, שיעור משמעותי וחשוב בנאמנות לעצמנו, בזכות שלנו להיות מאושרים ולא להתפשר על עצמנו. פרידה כזו יכולה להעניק לילדים את ההבנה שלא חייבים להתפשר ושהם לא פשרה ולא מקור של כאב וסבל עבורנו כהורים. פרידה כזו יכולה ללמד את הילדים שמותר להינות בחיים ושמותר ללכת עם הלב ולהעניק לעצמנו את הטוב ביותר.

ובסופו של דבר, כשאנחנו לא מוותרים על עצמנו, גם הילדים שלנו מרוויחים מזה.  מבחינת ילד, עדיף הורה שנהנה מהחיים, הורה קשוב לעצמו שמשדר ומשרה תחושה של בטחון והנאה גם אם הוא בוחר לא להשאר עם ההורה השני, על פני הורה כבוי, ממורמר, מוטש ומדוכא שנשאר ביחסים קשים ולא נעימים, יחסים של בדידות ופשרה.

השיקול של הישארות ביחד בשביל הילדים מבוסס כמובן על המחשבה שזה טוב יותר, עדיף יותר לילדים שהתא המשפחתי לא יתפרק גם במחיר של חיי פשרה ומרמור.באופן טבעי אנחנו דואגים מה יקרה לילדים אם נפרד, איך הם ירגישו ואיך זה ישפיע עליהם ועל החיים שלהם בעתיד.

דילמה קשה וכואבת.

אבל יש השלכות משמעותיות שלפעמים קל לא לשים לב אליהן בהתחלה כשההורים מושכים את המצב הלא נעים של פשרה והקרבה עצמית למען הילדים

כילדים, אנחנו לומדים ומטמיעים את ההתנהגות והגישה של ההורים שלנו לחיים, לא רק על ידי היחס שלהם אלינו, אלא גם על ידי למידת ההתנהגות שלהם, תשומת לב לדיבור שלהם, לשפת הגוף שלהם ומה שהם משדרים.

ילדים רגישים מאוד למצב הנפשי והרגשי של ההורים שלהם וכשילד מביט בהורים שלו, באופן לא מודע הוא שם לב ולומד: מה הם עושים? איך הם מדברים? איך הם מגיבים למצבים שונים? מה הם משדרים? על מה הם מקפידים ועל מה לא? ועוד.

עצם האווירה הרגשית בבית, הבעות הפנים ושפת הגוף של ההורים, משפיעות מאוד על המצב הרגשי של הילדים וכשההורים משדרים תחושות של פשרה, הקרבה, תסכול וחוסר סיפוק, זה גורם לילדים לחוש חרדה, מצוקה וחוסר בטחון.

ויותר מזה – כל ילד או ילדה שרואים את אמא או אבא כשהם מתפשרים על השמחה שלהם, כשהם מתוסכלים, מוטשיםף לא מביעים אהבה, לא מעיזים לבקש את האושר שמגיע להם, הם לומדים את זה ולומדים להיות כאלה, הם לומדים שככה זה לחיות, שככה זה לאהוב, שככה זה להיות ביחד - להתפשר על עצמנו.

גם אם הם לא יודעים לבטא את זה עכשיו, זה כואב להם וזה מלמד אותם את אותה האמונה ש”חייבים להתפשר בשביל הילדים” וכך הכאב מתגלגל ועובר מדור לדור וממשיך להכאיב.

 בלי שנתכוון לזה כלל ודווקא מתוך כוונות טובות, אנחנו מלמדים את הילדים שלנו שהם עצמם סוג של פשרה כואבת על החופש וההנאה שלנו כשאנחנו מתפשרים על עצמנו לאורך זמן.

להשאר ביחד בשביל הילדים – זו לא בהכרח הדרך להבטיח את הבטחון והאושר הרגשי שלהם. זה לא בהכרח נותן לילדים את מה שהם צריכים באמת.

זכרו: פשרה שנמשכת לאורך זמן היא מכאיבה מאוד והפשרה האמיתית שלנו היא על עצמנו, על הרגשות שלנו, הצרכים והגבולות שלנו והביטוי שלהם ואפשר להתחיל להפסיק להתפשר במקום שבו אנחנו נמצאים כבר עכשיו.

וכך יוצא שבכל מקרה אין מה להפסיד, רק ללמוד להקשיב לעצמנו, לבטא את הרגשות והצרכים שלנו. לעיתים כמובן זה עוזר לקבל תמיכה והכוונה ממטפל או מלווה מתחום הטיפול הרגשי ששם דגש על קבלה ואהבה עצמית ויכול לעזור לנו להתחבר לעצמנו, להבין את הרגשות והצרכים שלנו ולבטא אותם באופן מדוייק ואותנטי קודם כל בפני עצמנו ואז בפני כל מי שיקר וחשוב לנו.

המאמר באדיבות אלי קרסניץ (Ph.D) – טיפול רגשי לשחרור מחרדות ומצבי תקיעות ומשבר ביחסים.