שפה אדריכלית: הקשר בין אקלים, גיאוגרפיה ותרבות

שלושה סגנונות בניה מאפיינים את האדריכלות בישראל - הכפרי, המודרני והקלאסי - ואף אחד מהם לא דומה לסגנון הבניה במדינות השכנות. סרג' בן דוד, אדריכל ומעצב, סוקר את שלושת סגנונות הבניה העיקריים בישראל מזווית מקורית ומעניינת

אחד הגורמים המשפיעים ביותר על השפה האדריכלית – מה שנקרא “סגנון” – זה האזור הגיאוגרפי והאקלים השורר בו. לא במקרה בסקנדינביה בונים אחרת מאשר באפריקה. בנוסף לאקלים, שהוא מרכיב מרכזי בבחירת השפה האדריכלית, מוכתב הסגנון גם בהתאם לחומרי הבניה המצויים באזור. משחר האנושות השתמש האדם לבניה בחומרים שהיו זמינים בסביבה – קש, עץ, אבן, במבוק. מרכיב נוסף בשפה האדריכלית הוא המסורת. ביפן מעדיפים בניה מעץ, כמו שבירושלים מעדיפים את האבן הירושלמית.

ישראל, בהיותה מדינה צעירה, לא הספיקה לגבש לעצמה סגנון אדריכלי יחודי כמו במדינות השכנות, והיא מושפעת מכמה סגנונות. תייר שיחצה את הגבול מירדן או ממצרים לישראל, יבחין מיד בסגנון הבניה השונה. תורם לכך גם המצב הגיאופוליטי שלנו כמדינה, כאשר אנחנו חשים זרים לשכנינו ולכן אין אנחנו משתלבים בסגנון הבניה האופייני לאזור. במובן הזה, לבנון מעט שונה משאר השכנים ואנחנו קרובים אליהם יותר בסגנון, בין השאר גם משום היותם נוצרים. לא לחינם כונתה ביירות “שווייץ של המזרח התיכון”. חוויה אחרת לגמרי צפויה למי שמבקר במדינות סקנדינביה השונות, או חוצה את הגבול בין איטליה, צרפת וספרד, שם סגנונות הבניה דומים והם מאפיינים מדינות רבות בצפון הים התיכון. כמו גם את המדינות שבדרומו – מצרים, לוב, אלג’יר, טוניס ומרוקו.

השפה האדריכלית מורכבת משלושה זרמים עיקריים – הכפרי, המודרני והקלאסי ואת שלשתם ניתן למצוא בישראל.  סרג’ בן דוד, אדריכל ומעצב פנים ותיק, בוגר הטכניון שבחיפה ובעל משרד אדריכלים (“סרג’ בן דוד אדריכלים”), סוקר את כל שלושת הסגנונות הללו ומסביר מדוע הבתים בישראל מעוצבים ומתוכננים כפי שהם.

– הסגנון הכפרי: מקורו של הסגנון הזה, אומר בן דוד, מגיע מהעם. הוא נקרא כפרי כי בכל מקום הוא מאפיין את השכבות הנמוכות והחלשות, שגרו בכפרים שבמדינות אירופה. בארץ יש מעט מאוד כפר והסגנון הכפרי שלנו מיובא ישירות מהעולם הישן של מדינות הים התיכון הצפוני. מכיוון שהמודל המקומי שלנו מגיע בעיקר ממדינות שקרות מאיתנו, הוא מכיל אלמנטים השייכים למדינות אלה – רעפים, עץ, אבן וברזל.

סגנון כפרי. צילום: יח"צ

– הסגנון המודרני: הסגנון הזה הוא כמעט ההיפך הגמור מהכפרי, אומר בן דוד. תחילתו בשנות ה-30 של המאה הקודמת והוא מתאפיין באפשרויות לגשר על מפתחים גדולים, בקונסטרוקציות של ברזל ופלדה ששינו את כל הטכנולוגיה של שיטות הבניה. אלה בתים שנבנו בין השאר על עמודים, הם ארוכים, גבוהים, ולמעשה מייצגים קו שאין בו זהות גיאוגרפית או אקלימית. ניתן למצוא בניינים בסגנון הזה מיפן ועד ארצות הברית. גם הבאוהאוס התל אביבי הוא חלק מהסגנון המודרני, עם הפתחים הגדולים שלו, כמו בשדרות רוטשילד, שלא כמו בסגנון האקלקטי המאפיין את רחוב נחלת בנימין. לדעתי, האדריכלים הצעירים התחברו יותר לסגנון המודרני כי הוא פחות מחייב מבחינת מסורת מקומית והוא מאפשר חופש גם בתכנית הבניה וגם בחוסר ההקשר התרבותי.

סגנון מודרני. צילום: יח"צ

– הסגנון הקלאסי: מעצם הגדרתו, זהו סגנון העומד במבחן הזמן, אומר בן דוד, והוא מאפיין את מה שנקרא “העולם הישן”. יש בו סימטריה, משמעת, קצב, קווים אופקיים וכרכובים. זה בניין שיכול לעמוד חמישים או מאה שנה, ועדיין להיות רלוונטי. המבנה לא עורך נסיונות הנדסיים, לא מתגרה בכוח המשיכה, ומייצג את העולם הישן של אירופה הקלאסית. הוא נמצא גם בארצות הברית, בסגנון הניאו-קלאסי שלו, המבטא את הקשר של אמריקה לעולם הישן, ומזכיר את הסגנון שמקורו באנגליה, בצרפת ובאיטליה. האמפייר סטייט בלידינג הוא המייצג האולטימטיבי שלו. הוא בנוי כמו אדם – יש לו רגליים, גוף וראש ואי אפשר להוסיף לו קומה. בניגוד למגדלי התאומים, למשל, שעוד כמה קומות לא היו עושות הבדל, והמקבילה שלהם בארץ הם מגדלי עזריאלי. הסגנון הקלאסי זה מוזיאון הלובר בפאריס, שכולו קצב ומשמעת ואתה מרגיש שהוא מכיל כמעט את כל התרבות האירופית הישנה,  גם במוזיקה ואפילו באוכל.

סגנון קלאסי. צילום: יח"צ

כשאדריכל משתמש בסגנון מסויים הוא למעשה קורץ לתרבות שממנה הוא שואב את הסגנון, הוא מביע הזדהות איתה ואולי אפילו לערכים שאותם היא מייצגת. ישראל, כמדינה עשירה, יכולה להרשות לעצמה להשתמש בסגנונות הבניה הללו, למרות שהם אינם חלק ממסורת מקומית, בעיקר משום שביכולתה לייבא את החומרים הדרושים לסגנונות אלה מרחבי העולם.

לפרטים נוספים- http://www.sergebendavid.co.il/