הוצאו מהקשרם
מוזיאון ישראל בירושלים פותח ארבע תערוכות חדשות, המציגות נקודות מבט שונות על הגוף, החלל והזמן
עיניים, ידיים, רגליים, טורסו – אברי גוף אלה ואחרים מופיעים משחר ההיסטוריה ביצירות עצמאיות של אמנים. על פני ציר הזמן, יצירות אלו ביטאו לא רק את תפיסות הגוף ואבריו בתקופה שבה נוצרו, אלא גם תפיסות של תרבות, דת, פולחן ואידיאולוגיות שונות. בעת המודרנית, על רקע זוועות המלחמה מחד ותפיסות אסתטיות חדשות מצד שני, הפך העיסוק בנושא זה רלוונטי מתמיד.
מוזיאון ישראל בירושלים פותח ארבע תערוכות חדשות, למשך ארבעה חודשים בלבד, המציגות נקודות מבט שונות על הגוף, החלל והזמן. תערוכת "הוצאו מהקשרם" מציגה כ-200 יצירות מכל רחבי העולם, העוסקות בחלקים מהגוף האנושי כאובייקטים עצמאיים העומדים בפני עצמם - במנותק מהגוף הכולל. ככזו, התערוכה מעניקה מבט רענן על ההתייחסות אל אברי הגוף בתרבויות שונות - מהתקופה הפרה היסטורית ועד ימינו, וממזרח ועד מערב. היא כוללת, בין היתר, קמעות מצריים, מנחות אטרוסקית, תשמישי קדושה יהודיים, יצירות אמנות מודרניות ועוד.
אוצרת התערוכה מסבירה כי בעת העתיקה, למשל, חפצים פרהיסטוריים בצורת אברי מין זכריים או נקביים מסמלים און ופריון, כוח מטפורי ופיזי. כמו כן, קמעות ממצרים העתיקה בצורת ידיים, רגליים ולבבות זעירים – נועדו להאציל על העונד אותם מתכונותיהם בחיים שלאחר המוות.
"בתרבות הנוצרית המזרחית והמערבית כאחד נהגו להניח לאות זיכרון, כחלק מבקשה או לאות תודה מנחות בכנסיות, במקדשים ובאתרי עלייה לרגל - מסורת עתיקה שנשמרת עד היום בכמה מדינות. המאמינים יכולים לרכוש מנחות קטנות ולהשאירן במקום קדוש או לקחת אותן עמם - עדות לעלייתם לרגל המלמדת על דבקותם הרוחנית גם זמן רב לאחר שובם. היו מנחות שצוירו, אך לעתים קרובות הן היו תלת–ממדיות, ובהן כאלה שעוצבו בדמות חלקי גוף".
"אמנות המאה העשרים מתאפיינת בקיטוע מכוון של גוף האדם, המלווה במודעות מתמדת לחולשתו ולפגיעותו. עוד קודם ציירו האימפרסיוניסטים דמויות חלקיות או חצי-נמוגות במטרה לתאר את הדינמיות ואת הקצב המהיר של החיים המודרניים בעיר. בקוביזם ובפוטוריזם נעשה צעד נוסף אל עבר הפירוק של דמות האדם.
בין היצירות והאמנים שיוצגו בתערוכה נמצא את אוגוסטוס רודן – "הרעיון של רודן להציג דמויות לא שלמות היה פריצת דרך של ממש באמנות. הסגנון האקדמי משל עדיין בכיפה, ובעבודותיו המקוטעות ראו הפרה בוטה של המוסכמות: הן נדמו לבני זמנו - חולניות, משחיתות, מכוערות ולא שלמות. פסליו החלקיים של רודן לא שירתו מטרה דתית ולא היה בהם אזכור ישיר לעולם הקלאסי. את חותמו על אמנות המאה העשרים הוא טבע בהפנותו את הזרקור אל השלמות הנפרדת של כל רכיב מרכיבי הגוף, ובכך שנתן לכל אבר תוקף של יצירת אמנות שלמה. הפסל 'איריס, שליחת האלים' שמשקף את העניין של רודן בריקוד, לוכד תנועה ומשדר עוצמה. הקיטוע (הוא נטול ראש וחסר זרוע) אינו מפחית מעוצמתו כהוא זה, כך שבכוחו לשמש תחליף לגוף השלם".
יצירה אחרת היא תבליט הספוג “נא לגעת“ מאת מרסל דושאן, שעוצב לכריכת הקטלוג שליווה את התערוכה “הסוראליזם בשנת 1947“. "נוסף על שמו המתגרה, המפר את הריחוק המקובל במוזיאון בין המוצג לצופה, עיצוב הכריכה מחייב את הקורא לגעת בשד המלאכותי החשוף לפני שיוכל לפתוח את הספר. בשנינות השובבית הטיפוסית לזרם הדאדא, ניצל דושאן עד תום את המתח המיני העולה מהחפץ רווי הארוטיקה שיצר".
גם הסרט "ישבנים" של יוקו אונו ממשיך את מסורת הדאדא ומדגים את נכונותם של אמני זרם הפלוקסוס לזעזע את הקהל שלהם בדרך משעשעת. אונו מתמקדת בישבנים, אבר גוף שנוהגים להצניע ומחשיבים נחות, מביש והולם לכל היותר בדיחות גסות. היא מציגה אותם הצגה נייטרלית, מבלי לייפותם, ובכך מסירה מגבלות חברתיות, דעות קדומות ומוסכמות. פנים וחלקי גוף אחרים לא צולמו.
ב“ונוס משוחזרת“, מהחפצים הסוריאליסטיים המוכרים ביותר של מאן ריי, מוצג טורסו יצוק גבס של אלת האהבה ונוס כבולה בחבלים. "מאן ריי חזר והשתמש ביציקות מן המוכן - טורסו וראש - של ונוס בצילום וגם בחפצים תלת-ממדיים. כאן הוא “שחזר“ את דמותה באמצעות כריכת חבל על גופה לכעין מחוך לא שגרתי הלוכד את הדמיון הארוטי של הצופה ומעצים את המודעות למיניותה. במקום להשלים את הגפיים או את הראש, הביא אותה האמן לשלמות מטפורית".
בתערוכות יוצגו כאמור אמנות פרהיסטורית לצד יצירות של פיקאסו, רנה מגריט, סיגלית לנדאו, דגנית ברסט, סשה סרבר ועוד רבים אחרים. התערוכה תינעל ב-5 באפריל.
באתר המוזיאון (www.imjnet.org.il) ניתן למצוא פרטים נוספים.
נא להמתין לטעינת התגובות