הפרויקט של רביבו: הז'אנר היהודי החדש
בין החאפלה והעיטוזים של שירי כרם התימנים, לבין "לכה דודי", "מסע בזמן", אלבום האוסף החדש של "הפרויקט של רביבו", גורם למאזין להעמיס על הצלחת יותר מדי. מצד שני, אפשר להבין למה הוא לא רוצה לפספס כלום
בדיונים הרבים שמתנהלים בשנים האחרונות על התחדשות המוזיקה היהודית ופריחתה, כמעט ונפקד מקומה של המוזיקה הים־תיכונית. כמו בשיח המקרו המיתולוגי על המוזיקה המזרחית / ים־תיכונית אל מול המערבית - שנוער היטב רק כתוצאה מהופעת כוכבי פופ כמו אייל גולן ושרית חדד - השיח על פריחת המוזיקה היהודית כמעט ואינו עוסק בגוון הים־תיכוני, שבפועל הכין את הקרקע עבור אמנים כמו הרזאלים ואפילו ישי ריבו.
כל ההוויה של ההרכב נשענת על מסורת וגעגוע. הפרויקט של רביבו
צילום: כפיר זיו
מספיקה סריקה קלה אחורה אל הרפרטואר ההיסטורי של המוזיקה הים תיכונית משנות החמישים ועד היום, כדי לראות ש"הבשורה" שהביאו איתם אמנים שמזוהים עם הז'אנר היהודי החדש, צברה כבר קילומטראז' אצל הזמרים הים־תיכוניים. אביהו מדינה, למשל, לקח פסוקים והלחין אותם כבר לפני עשרות שנים.
זה קרה גם כשבתוך אולפן ההקלטות, המעטפת המוזיקלית הלכה קדימה ונעה בין סגנונות שונים שלא ממש קשורים לעולם התוכן היהודי, סגנונות ששאבו השראה ממקורות מעבר לים. ועדיין - המקום והכבוד שניתן שם לארון הספרים היהודי הוא כל כך מוחלט, שאין כמעט אלבום בז'אנר שאין בו לפחות שיר אחד שהולחן מספר קודש כלשהו, כשהדגש הוא כמובן על התפילה ועל השבת, שמהווים חלק מהשגרה של המאזינים הקלאסיים של המוזיקה הזאת - להלן הציבור מסורתי.
לאור כל זה, ודאי לא מפתיע שכאשר "הפרויקט של רביבו" מגיעים בהופעה שלהם למחרוזת שירי השבת, הם מוציאים כיפות לבנות מהסוג שנהוג לחלק בבתי מלון ובבר־מצוות, שמים על הראש ומתחילים לנגן במוזיקה שהיא בעצם תפילה מבחינתם. בטבעיות רבה, החבורה הזו יכולה לנוע בין החאפלה והעיטוזים של שירי כרם התימנים, לבין "לכה דודי".
במקרה של "הפרויקט" זו לא רק סקירה היסטורית יבשה - כל ההוויה של ההרכב נשענת על מסורת וגעגוע, עניין שטומן בתוכו גם פרדוקס קל. הם מביאים איתם כמיהה למשהו שלכאורה כבר לא קיים בחומרים שהזמרים הים תיכוניים מוציאים היום, תוך כדי שהם פוזלים לממדים של פופ מערבי ופחות אל השראות מזרחיות.
האירוניה היא כמובן שהגלגל הסתובב לו כך שאת ההצלחה המטאורית של "הפרויקט" - שממלאים כל אולם אפשרי ומוזמנים כל יומיים וחצי להופיע לפני קהילה יהודית כזו או אחרת מעבר לים - הם חייבים דווקא לאותו "פופ". הם אמנם מייצגים את מי שמביאים בחזרה לקדמת הבמה את הסגנון האותנטי יותר של המוזיקה הים־תיכונית, זה שמזוהה עם אמנים כמו דקלון, אביהו מדינה, חיים משה, ציון גולן ועוד, אבל בפועל פריצת הדרך של דור הפופ המרודד יותר היא שהכשירה את הלבבות להצלחה כזו.
אם לא המפץ הגדול של אמנים כמו חדד וגולן שהזכרנו קודם ונוספים כמו משה פרץ ודודו אהרון, אין לדעת אם הם היו מצליחים למלא חדשות לבקרים האנגרים בתל־אביב ולמצוא אוזן קשבת גם בקרב מי שלא גדל על המוזיקה הזאת בבית הוריו.
בתוך עולם המוזיקה יש כמובן נטייה להרים גבה אל מול מי שמדלג על שלב היצירה המקורית ומבצע רק קאברים כמו "הפרויקט". יש כמובן מידה רבה של צדק בזה, אבל בימים שבהם תרבות האינסטנט מגדירה לא פעם את אופי העבודה על אלבומים, המקום של "הפרויקט" וסוג המוזיקה שהם עושים חשב מאוד, גם בצל הכוכבית הזו. וכל זאת מבלי שהזכרנו את סיפור התלאות של רביב (רביבו) בן מנחם שהקים את כל האופרציה הזו אחרי שאכל לא מעט מרורים בניסיון של שנים לשים רגל בדלת של המוזיקה הישראלית.
חמש שנים הם לא ממש פרק זמן שבו הרכב סטנדרטי היה מספיק לאסוף חומרים בשביל אוסף. אבל במקרה של הפרויקט זה אך טבעי. ברזומה של ההרכב כבר שמונה אלבומים עם מחרוזות שונות, אלבום הופעה, אלבום קריוקי ואין לי ספק שמתישהו יגיע גם אלבום הילדים.
האוסף הנוכחי מביא איתו באופן מזוקק יותר את חווית ההכל־כלול שההרכב מייצר. בהאזנה אחת אתה מדלג בין "מחרוזת שבת", "תן לזמן ללכת" ו"מסיבה". כמו בבופה ישראלי, כמות החומר המוגשת עלולה לגרום לך להעמיס על הצלחת יותר מדי ולסיים את האזנה עם תחושה שחייבים קצת אוויר, אבל מצד שני ההיצע הגדול באמת של "הפרויקט" והעובדה שהם יודעים לעשות את העבודה כמו שצריך, גורמים לך לרצות לקחת מכל סגנון שמוצע בפניך. העיקר לא להפסיד כלום.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם