ברהמס במרוקאית: האביטלים מרחיבים את גבולות היצירה
"יותר קל להגיד מה היא לא, המוזיקה הזאת", עונים אבי ועומר אביטל, שאמנם אין להם קשר דם, אך הם מאותה משפחה של מוזיקאים ישראלים שממלאים אולמות נחשבים בחו''ל. כעת, לאחר שחרשו את אירופה בהופעות לקידום אלבומם המשותף, מגיעים נגן המנדולינה הקלאסית ובסיסט הג'אז האוריינטלי לנסות להסביר גם לישראלים איך נשמעת מוזיקה מזרח תיכונית אינסטרומנטלית חדשה
עומר ואבי הם שני מוזיקאים מחוננים עם קריירה בינלאומית, כל אחד בז'אנר המוזיקלי שלו. לשניהם אותו שם משפחה, אך הם אינם קרובים, לא קרובי דם, בכל אופן. עומר אביטל, 46, הוא נגן בס ועוד בתחום הג'אז שחי בין ישראל לארה"ב, ואבי אביטל, 38, הוא נגן מנדולינה ווירטואוז מוזיקה קלאסית מוערך.הלו"ז שלהם צפוף מאד והם נעים בין ארצות ויבשות, מופיעים באולמות ובפסטיבלים ומקליטים ללא הרף. הם נפגשו לראשונה בראשית שנות האלפיים באקדמיה למוזיקה בירושלים. משם, כל אחד, פרח אל קריירה מוזיקלית משגשגת בעולם הגדול. עומר חי ופועל בניו יורק. אבי החל באיטליה, ובשנים האחרונות גר בברלין.
למרות שהם משתייכים לעולמות מוזיקליים שונים, תמיד חיפשו זמן ומקום כדי להדק את השיח המוזיקלי, ולחבר בין ג'אז, קלאסי ואתני. "יש לנו הרבה במשותף. לשנינו יש כמיהה זהה להרחבת גבולות היצירה המוזיקליים שלנו", אומר אבי אביטל. ההזדמנות ליצור יחד נוצרה עם הזמנתם, לפני ארבע שנים, להופיע בפסטיבל הג'אז בברמן שבגרמניה. "רק לאחר הקונצרט הראשון הבנו איזו חיה זו שאנחנו מנגנים".
המשכו של אותו קונצרט האלבום המשותף Avital Meets Avital, מפגש שכלל גם את הפסנתרנים הישראלים שאף הם עושים חיל בחו''ל עומר קליין (בסבב הראשון) הראשונה) ויונתן אבישי (בסבב השני), וכן את איתמר דוארי על כלי ההקשה. החיבור המיוחד הונצח תחת חסותו של הלייבל הגרמני היוקרתי "דויטשה גרמופון".
"...האביטלים מצליחים ליצור חיבור יפהפה של צבעים, מהמוזיקה המרוקאית, האנדלוסית, הבלקנית. הם עושים שימוש במקאם הערבי לבניית הרמוניה. גם נוגעים במוסקה קלאסית ולוקחים את המאזינים עם מקצבים לבלקן"... כך נכתב באחת הביקורת על האלבום.
הראיונות עם האביטלים מתקיימים עם כל אחד מהם בנפרד, אחד מהם ממקום מושבו בברוקלין ואילו השני ממקום חופשתו באלפים. מגיע להם לנוח, לאחר שחתמו קיץ עמוס בהופעות בכל רחבי אירופה, ולפני סיבוב הופעות קצר נוסף, הפעם בישראל (10-11.9 זאפה תל אביב, 14.9 מגדל דוד ירושלים במסגרת פסטיבל מקודשת). "ההרכב ממש חם לקראת ההופעות בארץ", אומר עומר, שינחת בישראל יום לפני ההופעה.
איך יוצרים חיבור מוזיקלי בין מי שפועלים בעולמות מוזיקליים שונים?
עומר: "כל חיי אני מנגן ג'אז, אמנות יוצאת דופן ומלאת ניגודים מעצם טבעה. ככזו היא פלטפורמה גמישה שמאפשרת ערבוב וחיבור, לצד הרצון שלנו לעשות דבר כזה והיכולת. בעבר למדתי מוזיקה קלאסית אירופית ואני מנגן גם מוזיקה ערבית, מרוקאית. יש לי יכולת לערבב את כל החומרים והתחומים. זה תמיד מאתגר".
אבי: "יותר קל להגיד מה היא לא, המוזיקה הזאת. זה לא ג'אז, לא קלאסי, לא קרוס אובר, לא פולקלור. אפשר להגדיר אותה כמוזיקה מזרח תיכונית אינסטרומנטלית חדשה. או באין הגדרה אחרת, נאמר שהיא הכי קרובה למוזיקת עולם. המנגינות שעומר כותב שואבות השראה ממקצבים מרוקאים, סולמות ערביים, צלילים מיוון ותורכיה, מקצבים בלקניים וגם מוזיקה קלאסית, שהיא הלחם והחמאה שלי.
"כמוזיקאי קלאסי אני רוצה להגיש יצירה עם ניואנסים שאין בפופ. לקחת מלודיה ולנגן אותה עם דינמיקות של ההגשה הקלאסית. ויוצא שאני מנגן מוזיקה של עומר כפי שהוא היה מנגן ברהמס או ויוולדי".
עומר ואבי גדלו עם שם המשפחה אביטל, שאבותיהם עברתו מהשם המקורי אבוטבול. עומר נולד וגדל בגבעתיים. האב ממוצא מרוקאי והאם ממוצא תימני. החינוך המוזיקלי הראשוני שספג היה דווקא רוסי מערבי, במסגרת קונסרבטוריון בו כל המורים היו עולים מבריה"מ בשנות ה-70'. "היה לי מזל. לא הכרתי מוזיקה קלאסית מהבית", הוא מודה. לאחר שנים בהן "קשקש בגיטרות" כהגדרתו מצא את עצמו בבס ובקונטרבס "אז התחלתי להרגיש נוח עם ג'אז".
החיבור לג'אז גם העיר את פרץ היצירתיות שלו. בין היתר הוא ייסד יחד עם רביד כחלני את ההרכב "יימן בלוז", המשלב מוזיקה תימנית עם בלוז וג'אז, ועם יאיר הראל הקים את תזמורת ירושלים החדשה, שמשלבת פיוטים ומוזיקה יהודית מזרח תיכונית עם מוזיקה קלאסית וג'אז.
עם השנים המוזיקה המזרחית השורשית צפה בתוכו, והוא למד לנגד גם על עוד. "אני לא מאסטר, אבל בהחלט מקצוען", הוא אומר. "למדתי גם שיר עברי לעומק והחיבור שלי למוזיקה ערבית מעניין אותי מאד. זה חלק מהדנ"א התרבותי שלנו. אני אוהב לקחת מכל הדברים ולחברם. יוצר המתחבר גם לשורשיו מוסיף לעומק ולגדילה התרבותית שלו וזה עושה אותו אמן מגובש וטוב יותר", הוא אומר.
אבי אביטל, גדל בבאר-שבע להורים ילידי מרוקו גדל בבאר שבע, אחד מהישגיו הגדולים עד כה היה מועמדות לפרס הגראמי, לצד הופעות בכמה מאולמות הקונצרטים הגדולים בעולם, בהם ה"קרנגי הול" המפורסם בניו-יורק.
מגיל שמונה החל אבי לנגן על מנדולינה, וגם הוא חייב תודה לאמא רוסיה על השכלתו המוזיקלית. "יש משהו מידי בהפקתו של הצליל מהמנדולינה. זהו כלי שמתאים לאופי שלי. בילדותי בבאר שבע, בורכתי במורים רוסיים, שיהיו בריאים, שהדריכו אותי בלימודי המוזיקה. לצדי למד גם השף יונתן רושפלד, עד שגילה את האוכל וביצע פניה חדה מהמוזיקה למטבח", הוא נזכר.
מנדולינה הוא לא כלי שכיח בז'אנר הקלאסי.
"למנדולינה יש יכולת להכיל את כל העולמות המוזיקליים. התפיסה הרווחת הרואה במנדולינה כלי בעל צליל מזרחי היא אמנם נכונה, אבל קרה לה מה שקרה לגיטרה הקלאסית לפני מאה שנים, גם היא חדרה לאולמות הקונצרטים הקלאסיים. היום, גם אולמות הקונצרטים הכי שמרנים פותחים את דלתותיהם בפניה. המנדולינה אינה נופלת מכלים כמו צ'לו וכינור, בדינמיות, בעומק ובקשת הצבעים המוזיקליים שאפשר להפיק ממנה. השאיפה שלי היא להרחיב ולהעמיק את הרפרטואר למנדולינה. אני מאוהב בכלי הזה".
עם שחרורו מהצבא, עבר אבי לאיטליה, בה שהה שמונה שנים. בשבע השנים האחרונות, כאמור, הוא מתגורר בברלין עם אשתו ובנו בן הארבע. אבל חלק גדול מהשנה הוא מבלה בטיסות, עם 120 קונצרטים בשנה ממוצעת, באירופה, אמריקה ואפילו אוסטרליה.
עם לו"ז עמוס כשלכם, איך בכלל הצלחתם ליצור אלבום ולצאת להופעות?
אבי: "אנחנו נוהגים לשלוח זה לזה מוזיקה, אבל זה באמת לא פשוט. מאז ההופעה בפסטיבל בגרמניה, לקח לנו ארבע שנים לתאם יומנים כדי להיפגש ולהקליט את האלבום ולהבשיל את חומרי למה שהם היום.
"אני חושב שהריחוק בינינו תורם למשותף, תרתי משמע. כל אחד מציע משהו מהאמנות שלו. למשל, באולמות הקונצרטים כמו קרנגי הול בהם אני מופיע, אני לא מאלתר. אבל במפגש והעבודה עם עומר אני לומר המון, האיש הזה הוא פצצה של רעיונות ואנרגיה. ואילו הוא והאחרים לומדים ממני אופן הגשה של מוזיקה".
מתרגשים להופיע בארץ?
עומר: "מאד. מגדל דוד הוא מקום טיפה מאתגר להופעות. בפעם האחרונה שהופענו שם הרוח הירושלמית העיפה את התווים. הפעם זה לא יקרה, פשוט כי אין תווים".
אקו"ם