ראשי » תרבות » מוזיקה

אמדורוספקטיבה: אדריכל הרוק האלגנטי חוגג חצי יובל

אסף אמדורסקי הצטרף לטרנד הנוסטלגי ששולט לאחרונה בישראל, עם סדרת הופעות המוקדשות כל אחת לשניים מאלבומיו. פרפקציוניסט, מאחר כרוני ומפיק על - כשזה נוגע לאמדורסקי, יש דברים שלא משתנים, גם מפרספקטיבה של 21 שנה

הופעה של אסף אמדורסקי מלפני 17 או 18 שנה בחיפה, באיזשהו מקום שאינני זוכר את שמו, בכל זאת נחקקה במוחי לנצח בזכות שני דברים: הראשון – מדובר באחת ההופעות המוקפדות ביותר שיצא לי להיות בהן עד אותו יום, מרמת הסאונד המצוין, דרך תשומת הלב לכל אלמנט במופע ועד איכות הנגינה שהפגינו האנשים על הבמה. השני – מאות אנשים, ואני ביניהם, חיכינו במבוא צר מלהכיל כמו סרדינים למעלה משעה וחצי אחרי מועד תחילת המופע, שומעים את אמדורסקי ולהקתו עדיין עושים סאונד צ'ק.

אחרי המופע ההוא הנחתי שהפרפקציוניזם של אמדורסקי הוא שעיכב את תחילת האירוע. אמנם לא שכחתי את זוועות ההזעה הקולקטיבית ההיא, אבל יצאתי כל כך המום מאיכות ההופעה, שסלחתי לו לחלוטין.
 
בין אם מדובר באופי של מתעכב כרוני ובין אם בפרפקציוניזם חסר פשרות, יש דברים שלא משתנים. גם ההופעה השנייה בסדרת "רטרוספקטיבה בבארבי" של אמדורסקי ביום שישי האחרון החלה באיחור, ועוד בסטנדרטים הקשוחים של הבארבי. אבל ההמתנה בת הרבע שעה הזאת נשכחה קליל, ברגע שעלו הוא ולהקתו על הבמה.

מהשנייה הראשונה של המופע שמוקדש לאלבום השני ול"מנועים שקטים", דבר אחד ברור כשמש בשמיים הכחולים: אנחנו עדים להופעה - לא רק של מוזיקאי או זמר, אלא של מפיק על. יש עוד חמישה נגנים על הבמה, שניים מהם אף הוצגו בהמשך על ידי אמדורסקי כגאונים, אבל מובן מאליו שהאמן הרזה הזה שלעולם לא מזדקן, הוא המושך בכל החוטים.

הסאונד כל כך חד, שאפשר היה לחשוב שמדובר באולפן, ולא בהופעה. חלק מהשירים מבוצעים ברמת דיוק כל כך גבוהה להקלטות מלפני 21 שנה, שקשה שלא לעמוד ולהשתאות. לעמוד - לפחות בחלק הראשון של הערב. כי ברגע שמסתיים החלק של האלבום השני ומתחילה הנעימה המבשרת על תחילת חלקו של "מנועים שקטים", אין אחד בקהל שלא זז.
 
כאמור, מדובר בהופעה שמוקדשת כולה לאלבום השני (1996) ול"מנועים שקטים" (1999). בהופעה הראשונה בסדרת "רטרוספקטיבה בבארבי" ניגן אמדורסקי את האלבומים "תערובת אסקוט" (1991) ואלבום הסולו הראשון (1994) וההופעה הבאה, ב-24.8, תוקדש ל"הרי את" (2008) ו"צד א'" (2011). בכך, אמדורסקי הצטרף לטרנד הנוסטלגי החזק ששולט באמנים הוותיקים שלנו. שלמה ארצי הקדיש את סיבוב הופעות הקיץ שלו לשלושה אלבומי מפתח בקריירה שלו, הזאפה השיקו בחורף את סדרת ההופעות "האלבומים" שהוקדשו ליצירות קלאסיות של אביב גפן, עברי לידר, החברים של נטאשה ועוד, אריק ברמן חגג לאחרונה עשור לאלבום הבכורה שלו, יוני בלוך יחגוג אף הוא עשור ל"הרגלים רעים" וזה רק על קצה המזלג.

לא נכנס לסיבות לטרנד הופעות האלבומים הנוסטלגיים ולנהירת בני השלושים פלוס להופעות הללו. רק נאמר שבהקשר של אמדורסקי, מדובר במסע מעניין ומסקרן במיוחד, מאחר שלא להרבה אמנים בישראל יש דיסקוגרפיה כל כך מגוונות. כל אלבום של אמדורסקי מובחן באופנים רבים מהאחרים. מדובר ביוצר שמעולם לא שקט על הצלילים ואף פעם לא פחד לנסות דברים חדשים. אם במקרה של להקת "תערובת אסקוט", שהייתה מחלוצי הרוק הישראלי החדש, אם באורך השירים הלא שגרתי באלבום השני, וכמובן, ואולי יותר מכל – המהפכה האלקטרונית של אלבום המופת "מנועים שקטים", שפתח ליצירה הישראלית את הצ'אקרה הדיגיטלית וסימן חוצץ היסטורי בין המאה העשרים למוזיקה הישראלית של המילניום החדש. המבט הרטרוספקטיבי על הקריירה של אמדורסקי מציג ביתר שאת את אדריכל הרוק האלגנטי בעברית, כבר למעלה מ-25 שנה, והצימוד של האלבום השני ל"מנועים" – שני אלבומים אסטטיים מאוד ועם זאת שונים לחלוטין זה מזה, מדגיש זאת בענק.
 

המעבר בין האלבומים חד והצורך לנגן את אמדורסקי השני מתחילתו עד סופו על פי חוקי הפורמט מאתגר, במיוחד את הקהל. זהו אלבום עם אופי ביתי, לאונג'י, להאזנה בישיבה. אמדורסקי מצליח להשאיר את הקהל דרוך בזכות ההפקה המוזיקלית היוצאת מגדר הרגיל במועדון הקטן והצפוף, ובכל זאת, עם השמע הצליל הראשון של "מנועים", גל של אקסטזה התפרץ בקהל, שזקוק היה למעבר המרענן הזה אחרי שבעה שירים ארוכים ועמוקים.

ברגע אחד, המופע, שגם קודם היה מצוין, קפץ עוד שני שלבים למעלה. הקצב החדש הביא עמו אנרגיות גבוהות וגימיקים של תאורה ופרפורמנס הוסיפו עוד עניין לקהל המרותק ממילא. פנסים נשרו מן התקרה כדי ללוות בתנועות מטוטלת את "15 דקות", וידאו של ענבל פרלמוטר הוקרן על בד כסוף שפרש אמדורסקי לפניו והמשיך להשתעשע איתו עד סוף "חלום כהה", והביצוע הפלאי של "התקפת לב" פשוט ריסק את הקהל. אגב נסים והפתעות, החצוצרן אבישי כהן, שלקח חלק באלבום, קפץ לבקר במהלך "15 דקות" כדי לבצע את הסולו האייקוני בסופו, בהפתעה מוחלטת, אפילו עבור אמדורסקי. יותר מהופעת אורח, עשרים השניות בקושי בהן עמד על הבמה, היו מחווה נוסטלגית של מי ששמו הולך לפניו בכל העולם, אבל בכל זאת מצא את הזמן לקפוץ לבארבי כדי להביע הערכתו ליצירה הגדולה הזאת שנפל בחלקו הכבוד לקחת בה חלק.
 

מופע נהדר הסתיים קצת מוזר. אמדורסקי חזר לבמה כדי לבצע את "אהבה...", הדרן צפוי של השיר האחרון באלבום, וכמו רוד סטיוארט בשבוע שעבר, האמן ירד מהבמה מבלי להיפרד מהקהל ולא שב, כאשר הלופ שסוגר את השיר ממשיך להתנגן ברקע במחזוריות אין קץ. מצד אחד, סגירה טיפה צורמת למופע כל כך איכותי ומושקע. מצד שני, יש בזה סוג של הזמנה להמשך - המופע לא נסגר הרמטית כי המסע הנוסטלגי עצמו לא נחתם. כאילו שהיינו צריכים סיבה נוספת להגיע לבארבי גם באוגוסט.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg