ראשי » תרבות » קולנוע

ביקורת "אור ירח": רגעי חסד קולנועיים

בשלושה פרקים, מוביל הבמאי ברי ג'נקינס את גיבורו דרך התמודדות עם זהותו המינית כגבר שחור, עם אם מכורה לסמים ועם סביבה מאתגרת. התוצאה היא יצירת אמנות חזקה ששואבת השראה מהמציאות מבלי להציע אסקפיזם כפתרון, ואחד הסרטים הטובים שיצא לכם לראות בזמן הקרוב // ביקורת קולנוע

 
בבורסת ההימורים לקראת טקס פרסי האוסקר הקרב, מעניין לראות שני במאים טירונים יחסית מתחרים זה בזה. דמיאן שאזל, שחוגג בימים אלה את יום הולדתו ה-32, הוא מועמד מוביל לפרס האוסקר השנה על סרטו "לה לה לנד" (עם שיא של 14 מועמדויות), וג'נקינס בן ה-37, ש"אור ירח", זוכה פרס גלובוס הזהב עבור סרט הדרמה הטוב של השנה, הפתיע עם שמונה מועמדויות לפרסי אוסקר.

בשלושה פרקים, עוקב הסרט אחרי דמות אחת בשם שיירון, כילד, מתבגר ואדם מבוגר. את הדמות הראשית משחק שחקן אחר בכל פרק, אלכס היברט הילד, אשטון סנדרס כמתבגר וטרוונטה רודס המצליח לשלב רגישות וקשיחות כגלגול הבוגר שלהם.
 
כילד בשיכונים בדרום פלורידה, צריך שיירון להתמודד עם אמו, נעמי האריס ("סקייפול") שהולכת ומתמכרת לקראק. אגב אוסקר, האריס מעמדות מוצדקת ביותר לפרס שחקנית המשנה הטובה ביותר. הילדים האחרים, שמתחילים להריח את השונות שלו, לא עושים לו חיים קלים. הוא מוצא מחסה אצל חואן (מהארשלה עלי) וחברתו תרזה (ג'אנל מונה). אבל אותו הגבר שמספק לשיירון מזון ומקום לברוח אליו, וגם תחליף לדמות אב, הוא גם זה שמספק לאמו את הסמים.

כמתבגר, שיירון צריך להתמודד עם אמו, שכעת מכורה לחלוטין לסם, עם הזהות המינית  שלו ועם סביבה שלא מגלה סובלנות לא לזה ולא לזה. החברות עם בן גילו, קווין, היא נקודת אור יחידה בים הקשיים של שיירון, וכשזו הופכת להיות הנקודה הרכה דרכה מצליח בן כיתה אחר לפגוע בו, התוצאה טרגית.
 
כמבוגר, שיירון הופך, לפחות כלפי חוץ, לגלגול של דמות-האב היחיד שהכיר, סוחר הסמים. הילד הכחוש הפך לגבר קשוח למראה, מנופח משרירים, מעוטר קומפלט עם "גריל", אותו  קישוט מוזהב לשיניים החביב על רפארים וסלבס. אבל בכל זאת נפתחת בפניו דלת מן העבר, והזדמנות להשלים עם אירועי הילדות והתבגרות.

הסרט מבוסס על מחזה, או יותר נכון תרגיל בתאטרון בשם "באור הירח ילדים שחורים נראים כחולים", של בן-עירו של ג'ינקינס, המחזאי טארל אלווין מקרייני. שני היוצרים גדלו בצל של אם מכורה לסמים, וג'נקינס התייחס בראיונות שונים לקושי בשחזור מערכת היחסים עם אמו דרך הסרט. אבל למרות החומרים הקשים, הסרט עצור רגשית, כמו הגיבור שלו. העיסוק בהתבגרות ובהתפתחות של זהות, ברגשות שצריך להתמודד עמם או להחביא לגמרי, מצליח לעבור אל הצופה מבלי ליפול לסנטימנטליות.
 
פס הקול המקורי, שנכתב על ידי המלחין ניקולס בריטל, מוסיף לאווירה העל-זמנית של הסרט עם קטעים הנשמעים כמו מוזיקה קלאסית ממאה אחרת. המוזיקה עוזרת לייצר אווירת חלום ומרחיקה את הסרט מהכאן ועכשיו. היא גם מחדדת את התחושה שקיים הבדל בין העולם הפנימי של שיירון ובין זה שהוא מקרין החוצה עם החזות הגברית שלו ושירי הראפ שבוקעים מהרמקולים של הרכב.

הסרט הוא יצירת אמנות שלמה, פואטית, החל מהשוט הראשון ועד האחרון, ששואבת את החומרים שלה מהמציאות, מבלי להציע אסקפיזם כפתרון. הפואטיקה הקולנועית נמצאת כדי לסייע בהעברת חוויות מהעולם האמיתי - כפי שחווה אותם שיירון. למשל, האם הלא מתפקדת צורחת על בנה, אבל לא מאפשרים לנו לשמוע מה היא אומרת. רק בפרק השלישי, אנחנו שומעים דרך שיירון המבוגר את הקללה "הומו", שממשיכה ללוות אותו שנים אחרי שנורתה לכיוונו.
 
העיסוק במרחב המצומצם שיש לילד ההופך לגבר לגלות את הזהות המינית שלו, בזמן שהוא גם שחור, הוא סיפור שעדיין לא סופר מספיק. כשאפילו פרסומת לרשת מסחרית גדולה המציגה הורים גאים מהוגנים לגמרי נתקלת בביקורות היסטריות, ברור שהתערובת של זהות מינית, ילדות בצל סמים וגבריות שחורה מצליחה לעורר הרבה אמוציות, כולל ביקורת מבית על הבמאי והדרך שבה הוא מציג גברים שחורים.

אור הירח שבסרט מספק את רגעי החסד להם זקוק כל כך הגיבור. אור הירח הוא גם הדימוי לצורך להסתכל, לפעמים, באור רך יותר כדי להבין את התמונה, מעבר לסטראוטיפים ולפחדים שלנו כדי שחיבור אמיתי בין בני אדם יוכל להיווצר. הקולנוע כמדיום העשוי עצמו מאור, כשהוא עשוי כמו שצריך - כמו בסרט הזה, יכול לעשות בדיוק את זה, ולספק לנו את רגעי החסד האלו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg