ראשי » תרבות » קולנוע

כש"הנוסעים" הם ג'ניפר לורנס וכריס פראת', השאר לא באמת משנה

על אף הכוונות הטובות והחשיבה המקורית, הסרט "הנוסעים" לא עומד באתגר, לא מתרומם ולא מצליח להפתיע, ורק כריס פראת' וג'ניפר לורנס בספינת החלל המשייטת לה בין מריחה מייגעת לעלילה צפויה מצליחים לעניין את הצופה // ביקורת קולנוע

זה מתחיל תמיד ביקיצה. לפעמים זה בחדר אמבטיה, לפעמים בחדר בית חולים, בדרך כלל באיזשהו מקום סגור ומגונן כמו רחם. ואז הגיבור מוריד מעליו את קורי השינה, קם ובוחן את סביבתו ומגלה שמשהו בה השתנה, שהוא כאילו נולד מחדש אל תוך עולם שזר ו/או מוזר לו. לפעמים קשה לו להבחין בכך מיד, לוקח לו כמה סצנות עד שזה מחלחל לתודעתו. כשהוא קולט מה קרה, הוא נלחץ ושואל 'היי, מה קרה לכולם?' או 'איך זה שנשארתי לבד?", אבל אין מישהו שיענה לו.
 
הפתיחה הזאת תמיד מאוד מסקרנת ומכניסה את הצופים למתח. הם קולטים שמשהו לא בסדר עוד לפני שהגיבור מבין את זה ומצפים לראות את תגובתו כשהוא יבין זאת, לראות כיצד הוא ישרוד בעולם ריקני, כמו בפתיחה של "28 יום אחרי" (2002), "איש האומגה" (1985), (1998) Phantoms ורבים אחרים, אבל במקרים רבים ההמשך אינו תמיד מבטיח כמו הפתיחה.

הסרט "הנוסעים" נפתח בספינת חלל המשייטת לה בין כוכבים. לפתע אסטרואידים פוגעים בה ומשביתים חלק מן המערכות. כתוצאה מכך התא בו ישן ג'ים (כריס פראת') במצב של חיות-מושהית, לפתע נפתח והוא מתעורר. מצפה לפגוש אנשים נוספים שהתעוררו, הוא מגלה להפתעתו שהוא היחיד שפקח עיניים מבין כל חמשת אלפי הנוסעים אשר יצאו למסע הארוך אל כוכב לכת מרוחק. עד מהרה ג'ים מגלה שהוא התעורר 90 שנה מוקדם מדי ושאין לו שום אפשרות לחזור למצב החיות המושהית בו שהה קודם. בודד על הסיפון עליו יבלה את שארית חייו, ג'ים כמה לקשר אנושי ומחליט להעיר נוסעת יפהפייה בשם אורורה אשר מסקרנת אותו. בעוד הוא מעיר אותה לחיים, הוא מסתיר ממנה את העובדה כי הוא אחראי ליקיצה שלה, ומשאיר את הצופים את לתהות מה יקרה כאשר היא תגלה את האמת.
 
על הבימוי של "הנוסעים" מופקד מורטן טילדום הנורווגי אשר ביים את דרמת הריגול המרתקת "משחק החיקוי". בכל הקשור לפן החזותי של הסרט והאפקטים הרבים הבונים את העולם שלו, "הנוסעים" בהחלט מרשים, החל מהצורה המיוחדת של החללית ועד לסצנת בריכת שחיה מפתיעה ומותחת הקשורה באיבוד גרביטציה.

מבלי לגלות יותר מידי, "הנוסעים" הוא סרט מז'אנר 'האדם האחרון שנשאר', סרטים שמתחילים עם דמות רובינזון-קרוזית שכזו המגלה שנותרה לבדה בעולם (כמו למשל ויל סמית' ב"אני, האגדה") ובעוד היא מנסה לשרוד וכמהה לקשר אנושי היא מאתרת דמויות נוספות, יחד הם מנסים להפיג את השעמום ולשרוד עולם ריקני. הבעיה של סרטים מהז'אנר הזה היא שהפתיחה שלהם תמיד מאוד מבטיחה ומייצרת טונה של סקרנות ומסתורין, אך ההמשך בדרך כלל לא תמיד עומד בציפיות. התשובה לתעלומה היא תמיד בנאלית ודי מוציאה את האוויר מן הבלון. הרגעים המעניינים הם אלו שבחלקו הראשון של הסרט, בהם הגיבור לבדו, מגלה את סביבתו הריקנית, מה שמוביל אותו לעימות פסיכולוגי מול עצמו ולשאלה האם להישאר בחיים ולהתמודד או פשוט לוותר על הכל.
 
נראה כי היוצרים של "הנוסעים" היו מודעים לאתגר הלא פשוט שסוג כזה של סרט מציב והם מעמידים את הגיבור שלהם מול קונפלקיט נוסף ומעניין לא פחות - האם זה ראוי או אנוכי מצדו להכניס עוד אדם לסיטואציה הזאת אשר חורצת מראש את גורלו? אך למרות הכוונות הטובות והחשיבה המקורית, דווקא מהנקודה הזאת, כאשר מתפתח קשר אנושי בין שתי הדמויות האבודות-מנותקות האלה, הסרט מתקשה לעמוד באתגר, מאבד מומנטום ודוהר אל אוסף ארוך ומייגע של רגעים צפויים ונטולי מתח.

עם כל האמור לעייל, "הנוסעים הוא דוגמה מובהקת לעובדה שלעיתים לא משנה עד כמה הקונספט של הסרט מגניב או עד כמה העלילה שלו מסקרנת, לא משנה כמה כסף הושקע בו, עד כמה מרהיב הארט, כמה מרשימים האפקטים ואפילו לא מי ביים אותו. לעתים השאלה הרלוונטית היחידה להנאה מסרט היא "מי משחק בו?", ואם יש דבר אחד שבהחלט עובד לטובת "הנוסעים" זה הקאסט הנוצץ והסקסי שלו, הכולל את שני הכוכבים ההוליוודיים היפים והחמים ביותר של התקופה – ג'ניפר לורנס, כוכבת סרטי "משחקי הרעב", וכריס פראת', הכוכב של שוברי הקופות "שומרי הגלקסיה" ו"עולם היורה".

במילים אחרות, תגידו מה שתגידו על הסרט עצמו, שהוא לא מחזיק שעתיים, שהוא מבטיח הרבה ומקיים מעט, שהוא בנאלי, מפוספס, נוגע בנושא מעניין אבל תוקף אותו בצורה שטחית וכיוצא בזה – הכל נכון. אבל "הנוסעים", גם אם הוא לא סרט המדע-הבדיוני הטוב ביותר שראינו (והוא ממש לא), מה שהוא כן עושה נכון זה לספק לצופיו לכל הפחות חוויה נאה לעין. וגם זה משהו.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg