ראשי » תרבות » ספרות

סל תרבות: ביום סופר, בלילה נרדם מול הפייסבוק

יאיר אגמון, 29, נשוי, הוא ירושלמי שגר בתל–אביב ומתגעגע. אגמון הוא סופר ובמאי קולנוע, מחבר הספר "שמשהו יקרה"

זיכרון ילדות תרבותי: אני זוכר שהייתי בהופעת ילדים של חני נחמיאס בתיאטרון ירושלים, באולם הענק, וחני נחמיאס ביקשה מתנדב מהקהל, והצבעתי, כמו כולם, והיא אשכרה בחרה בי. חני נחמיאס בחרה בי. ועליתי לבמה ברגליים רועדות. וחני נחמיאס שאלה אותי אם אני מתרגש, ומיד הכניסה את המיקרופון מתחת לחולצה שלי, ותופפה על החזה שלי, כדי לעשות קולות של לב פועם. אני זוכר שהמיקרופון היה קפוא, ושחשבתי לעצמי, וואלה, ככה הלב שלי נשמע. היום אני עוקב אחריה באינסטגרם, ונזכר בסיפור הזה שוב ושוב.

יוצר שאתה אוהב במיוחד: אני שרוף על עמוס עוז. כל הסופרים הגדולים של פעם מוציאים ספרים מתאמצים ומעפנים, והוא ממשיך להבריק. הוא כותב תשוקה בעדינות. כל הזמן. זה מעורר השראה.
 
דמות שמעניקה לך השראה: אמא שלי, רחל אגמון. היא גידלה אותי לבד, רק אני והיא, כל החיים. ככל שאני מתבגר אני מבין את המשמעויות של זה. של המלחמה שהיא ניהלה על הילדות הנורמלית שלי. היא ניקתה בתים כדי להשלים הכנסה. הסתבכה בהלוואות. נלחמה על ההווה שלי. ואני הייתי בחוג מגלי עולם ולא הרגשתי כלום. היום אני מתחיל להבין כמה השראה יש באישה הזאת. אני אוהב אותה מאוד.

עם מי היית רוצה לשבת לכוס בירה? עם רבי נחמן, חד משמעית. נחל נובע. מקור חוכמה. הייתי יושב איתו על כוס יי"ש ולומד איתו כמה פסקאות מ"ליקוטי מוהר"ן".

עם מי היית רוצה להתחלף ליום אחד? עם כל אישה בשעת לידתה. אני מקנא בנשים, שיש להן את היכולת הזו. לגדל בני אדם ברחם. להביא אנשים לעולם. להעניק להם מזון. אני רק אומר את זה ויש לי צמרמורת.

ספר שקראת פעמיים: החלקיקים האלמנטריים, מישל וולבק. ספר מעיף. קראתי אותו בצבא. הייתי בשבוע אבט"ש. על גבעה בעתניאל. הבאתי רק ספר אחד, אז קראתי אותו פעמיים ברצף. בשמירות. זה היה מזכך, נפלא ונורא. כמו לקפוץ למעיין קפוא בחורף. להתרגל למים. ואז לצאת אל הכפור.
 
מאכל שאתה לא יכול לעמוד בפניו: נזכרתי השבוע בחביתה שאבא שלי הכין לי פעם, כשבאתי לעבוד אצלו בשדה. חביתה ספוגת שמן, מאיזה שמונה ביצים. עם מלא חתיכות עבות של גבינה צפתית שהוא הכין. אכלתי אותה בחמש וחצי בבוקר. ככה. בלי לחם או ירקות. אני זוכר את האדים, ואת הריח של הגבינה המותכת. אבא שלי נפטר לפני שנה וחצי. כבר שנים שלא אכלתי חביתה כזאת. אולי הגיע הזמן להכין אחת. ללבות את הגעגוע.

עם מה אתה נרדם? בדרך כלל אני נרדם מול הפייסבוק. היד נשמטת ומסך הטאץ' צונח. זאת האמת. פעם חשבתי שזה עלוב. שזה מעיד על ריקבון נפשי. היום אני סבבה עם זה. זה העולם. ואני אוהב את העולם. פייסבוק זה בני אדם. בני אדם זה רעיונות. רגשות. תמונות. סיפורים. בזמן האחרון אני אוהב את האפשרות לעשות "לב" לפוסטים יפים. זה כמו לייק, רק חם יותר.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg