ראשי » תרבות » קולנוע

מיס סלואן: צ'סטיין נושאת את כל הסרט על כתפיה

המותחן הפוליטי בכיכובה של ג'סיקה צ'סטיין הכריזמטית מספק הצצה לאחורי הקלעים של המועדון הפוליטי הגברי והכוחני, שלא מאפשר לנשים לחדור אליו. כישרונה הגדול של השחקנית הראשית סוחף את הצופה, אך בעיה מהותית אחת מעיבה על ההנאה // ביקורת

שימוע בסנאט האמריקאי. אולם עמוס בגברים חנוטים בחליפות. הם מודדים במבטם את מיס סלואן היושבת בשולחן הנאשמים שמולם. היא בחליפה מחויטת לא פחות, מרשימה בהופעתה, משדרת עוצמה, צופה בהם חזרה במבט קשוח, כזה שמבהיר ששום זיק של פחד או חוסר ביטחון אינו חודר את השריון שלה. בעוד השאלות נורות אליה היא בוחרת בזכות השתיקה, חוזרת בעקשנות, כמו מנטרה, על הזכות שניתנה לה מתוקף החוקה האמריקאית שלא לענות על שאלותיהם.
 
אם הדימוי נראה כאילו נשלף מתוך השימועים שנערכו להילרי קלינטון בסנאט, אולי זה לא במקרה. "מיס סלואן" הוא סרט רלוונטי לתקופתנו וככזה הוא עוסק לא רק בנשים חזקות בוושינגטון אלא גם בנושאים עכשוויים כמו הפיקוח על הנשק, כוחם של הלוביסטים והריקבון של המערכת הפוליטית.

"מיס סלואן", בדומה לשורה ארוכה של מותחנים פוליטיים, מנסה לחשוף את המנגנונים והתככים מאחורי הקלעים של המערכת הפוליטית. הסרט מתמקד בדמויותיהם של לוביסטים אשר למעשה קובעים את סדר היום הפוליטי, מעצבים דעת קהל ובעצם מושכים בחוטים מאחורי הקלעים עבור כל המרבה במחיר.
 
זה הסרט השני בעת האחרונה העוסק ביריבות פוליטית בין מעצבי דעת קהל ואשר שם במרכזו דמות נשית חזקה. הקודם היה "משברים בע"מ" (2015) שאף הוא עסק בנושא מעניין - יריבות בין שני מנהלי קמפיין, אך עשה זאת, למרבה האכזבה, בדרך משעממת. "מיס סלואן" לעומתו הוא סרט מותח ומעניין בהרבה. לרגעים הוא מזכיר מותחן פוליטי מוצלח משנת 2000 בשם "המועמדת" שגם עסק בשימוע בסנאט לאישה, שניסתה להתמנות לתפקיד סגנית נשיא ארה"ב. הפעם השימוע נעשה על מנת לסכל הצבעה על הצעת חוק, אשר תגביר את הפיקוח על מכירת נשק לאזרחים. בגדול אפשר לראות בסרט "מיס סלואן", כמו בסרטים הקודמים שצוינו כאן, ביטוי לתפיסה הארכאית שנשים הן איום ברור ומידי על המועדון הגברי-כוחני השואף להישאר סגור, ושדרכו להתגונן היא באמצעות חקירה אשר מטרתה אינה לחשוף אמת כלשהי - אלא להענישן על רצונן לשנות סדרי עולם.

אליזבת סלואן (ג'סיקה צ'סטיין) היא לוביסטית וורקוהולית מצטיינת מוושינגטון, ששמה והצלחותיה בעיר המחוקקים הולכים לפניה. כאשר היא מתבקשת לנהל קמפיין הנועד לעודד נשים לשאת נשק, היא מחליטה למרוד. סלואן מתפטרת מהחברה בה היא מועסקת ועוברת לחברה מתחרה - הכל על מנת לקדם קמפיין אשר מטרתו ההפך הגמור – לגרום לנשים להפוך להיות כוח פוליטי אשר יקדם פיקוח הדוק יותר על מכירת נשק. כאשר עולה הצעת חוק בנושא מתפתח קרב מוחות בינה לבין שותפה לשעבר על עתידו של החוק, כאשר כל צד מנסה בעצם לצפות את מהלכיו של היריב מבעוד מועד.
 
עיקר העניין ב"מיס סלואן", מעבר לעלילה, הוא במשחקה המרשים של ג'סיקה צ'סטיין, שחקנית מוכשרת וכריזמטית אשר מחזיקה על כתפיה את הסרט כולו. צ'סטיין מצטיינת בתפקידים של דמויות נשיות אובססיביות ודמותה כאן מזכירה לא מעט את זו אשר גילמה בצורה מרתקת במותחן "כוננות עם שחר" שם רדפה אחר בין לאדן. התסריט של "מיס סלואן" מפתח את דמותה, מעניק לה סיפור משנה מעניין בו היא מנהלת מערכת יחסים עם ג'יגולו, אך למרות שהדמות מעניינת ומסקרנת לכך אורך הצפייה בסרט, חלק מהמהלכים העלילתיים לא מתחברים בצורה הגיונית.

קשה לבקר את "מיס סלואן" מבלי להתייחס לסיום המבאס שלו. מבלי לגלות את תוכנו, נאמר רק שהוא מרגיש מודבק ומאולץ, ואולי באמת נבע משיקולי הפקה או הפצה. זה סיום שבראייה לאחור מתקשה להסביר את האופן שבו הגיבורה מתנהגת במספר סצנות מרכזיות בסרט. דווקא סצנות אלה כאשר הדמות לבדה, סצנות שקטות ויפות החושפות את מחשבותיה ותסכוליה, לא מסתדרות עם הסיום אשר הסרט מספק וחבל.
 
בלי קשר, כאמור, צ'סטיין מספקת הופעה מרשימה הראויה למועמדות לאוסקר. הבימוי של ג'ון מאדן ("שייקספיר מאוהב", הגרסה האמריקאית של "החוב", גם היא עם צ'סטיין) אפקטיבי ומעביר בצורה מוצלחת את התככים והמזימות מהם מורכבת וושינגטון. גם עבור מי שלא מתמצא יותר מידי בפוליטיקה האמריקאית, הסרט נגיש ומתפקד היטב כדרמת מתח. לצד צ'סטיין מופיעים מארק סטרונג ("שרלוק הולמס"), ג'ון לית'גו הוותיק ("מפגשים מהסוג האישי") ואליסון פיל ("חדר חדשות").
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg