ראשי » תרבות » מוזיקה

פסטיבל הפסנתר: מחווה מרגשת ולהקה כובשת

המהדורה ה-18 של פסטיבל הפסנתר כללה עשרות הופעות מיוחדות בהשתתפות מאות אמנים. ביקרנו במופע המחווה לעלי מוהר ובמופע של להקת לולה מארש, ויצאנו מהופנטים

2006 לא הייתה שנה כיפית במיוחד. אני אמנם השתחררתי מצה"ל, מה שזכה להתייחסות מינורית בלבד בכותרות העיתונים, אבל אריק שרון חטף שבץ, וגלעד שליט נחטף, ומלחמת לבנון השנייה הפכה את הקיץ למחורבן במיוחד. ואם לא די בכך, בסוף נובמבר של אותה שנה מת עלי מוהר, פזמונאי, פובליציסט ואחד האנשים המוכשרים והנעימים ביותר שידע עולם המוזיקה העברית. בלי להרגיש חלפו מאז עשר שנים, הפועל של מוהר הספיקה לקחת מאז עוד אליפות שוודאי הייתה משמחת אותו עד מאוד, ובצהרי יום שישי נערך לזכרו בהיכל התרבות המופע "הרצינות היא ממני והלאה", אירוע הדגל של פסטיבל הפסנתר השנה.

עוד כותרות:
• טראמפוקליפסה: מילון בחירות 2016
• דור הולך ונכחד: פרידה מלאונרד כהן
• רגעי התרבות שהשפיעו על הבחירות בארה"ב
אירוע מחווה לעלי מוהר בלי יוני רכטר זה קצת כמו הופעה של שולי נתן בלי "ירושלים של זהב": אפשרי, אבל הקהל עלול לזרוק אבנים. אז רכטר הגיע. את שיר הפתיחה "וזה כל מה שיש" אמנם הוחלט משום מה שאיתי פרל יבצע, אבל את "שוב היא כאן" שהגיע מיד אחריו ביצע האיש הגבוה בעצמו, והיה נהדר, אפילו שרכטר מודל 2016 כבר מתקשה להגיע לגבהים של אז בפזמון החוזר.

ולא רק רכטר: כמעט כל האמנים שהייתם מצפים למצוא במופע הזה הגיעו, ולקחו איתם את הקהל לסיור בכל קשת הרגשות והתגובות הפיזיות: הרגל רוקעת באופן בלתי רצוני בגרסת הכסאח ל"שש עשרה מלאו לנער" (גידי גוב בתגבור של איתי פרל, כשתמונתו של גבי שושן ז"ל ברקע), העין מתלחלחת ב"שיעור מולדת" (אפרים שמיר ויהודית רביץ), אנחת עונג קולקטיבית נשמעת ב"תן ליד יד" (רכטר ודנה עדיני) וחיוך בלתי נשלט עולה על השפתיים ב"שיר התשובה" (רועי בר-נתן) וב"רחוב סומסום" (כן, עלי מוהר כתב גם את זה).
בשיר הסיום, "אמרו לו" בביצוע כל המשתתפים, הקהל כבר עבר לתשואות בעמידה, כמו בבלומפילד. מוכרחים להודות: לא כל האמנים הוותיקים שמורים ווקאלית באותה מידה, אם כי נורית גלרון עדיין נשמעת מעולה ב"נגיעה אחת רכה", ולסיום קוראת לרון חולדאי היושב בקהל לקרוא רחוב על שם מוהר ("בכפר סבא כבר יש"). אלון אולארצ'יק, לעומת זאת, שמעולם לא היה ווקאליסט גדול, הוא כנראה האיש הקול בתבל, ומי שראה אותו רוקד עם דנה עדיני בביצוע המשותף ל"עדן" מבין על מה אני מדבר. קצת חבל שנוכחותו של גידי גוב לא נוצלה כדי לשיר את "יורם", אולי הפנינה הכי בוהקת ברפרטואר שירי הזיכרון העבריים, אבל כנראה שלא רצו לבאס את הקהל התל אביבי שגם ככה שבור מכל הסיפור של טראמפ.

העובדה שלא גדלתי בתל אביב, מלבד ההשפעות מרחיקות הלכת שיש לה על שווי הנדל"ן של הוריי, מנעה ממני לעקוב בזמן אמת אחר הטורים של מוהר בעיתון "העיר". אבל אל דאגה: מודי בר-און, שהנחה את המופע (בצורה מקסימה, כאילו שהוא מסוגל אחרת), דאג לי להשלמת פערים: בין הטורים הוא הקריא כמה מטוריו המבריקים של המנוח, שהוכיחו באיזה פובליציסט מחונן מדובר.

ובמשך שלוש השעות של המופע, בין השירים והטורים, והתמונות וקטעי הווידאו ששובצו בין לבין, נדמה היה שעלי מוהר שוב אתנו, ושהנוכחות מלאת החן שלו ממלאת שוב את היכל התרבות. שלוש שעות זה אולי לא מספיק, אבל כמו שכתב גיבור האירוע: זה כל מה שיש. וזה לא מעט. איתמר רייצס

ההופעה של 'לולה מארש' בפסטיבל הפסנתר (חמישי) הייתה הזדמנות מצוינת לקבל מהם טעימה, רגע לפני שהם שוב יוצאים לטור. הדבר הראשון שצד את העין בהופעה היא הבמה המרשימה שהייתה מכוסה בעשרות פרחים שטיפסו גם על המיקרופונים. חמשת חברי הלהקה נכנסו פנימה, כשבמרכז נעמדה הסולנית יעל שושנה כהן ולידה שותפה להקמת הלהקה ולחיים, הגיטריסט גיל לנדאו. מסביב התמקמו יתר חברי הלהקה – דקל דביר, מתי גלעד ורמי אוסרווסר (המנגן גם בהרכב "ג'יין בורדו").

מרגע שהתחילו לנגן, גם מי שמעולם לא שמע צליל אחד של הלהקה נשבה בקסמיה. בין שיר מתוק שמלווה בשריקות ליצירה קודרת שמזכירה את לנה דל ריי ביום דכאוני במיוחד, הלהקה מכשפת את הקהל, שנכנע ללא מאבק.

שני כדורי דיסקו שממוקמים בראש ובתחתית הבמה מפזרים קרני אור חזקות על המופיעים. יחד עם המוזיקה המתנגנת וצבע הקול של שושנה כהן הכריזמטית והמוכשרת, החלה להתגנב לאולם תחושה פסיכדלית, שהגיעה לשיאה בביצוע נפלא ל-She's a Rainbow, שעה שכדורי הדיסקו שלחו זרקורים של אור גם אל הקהל עצמו שהפך לרגע לחלק מההופעה עצמה.

האירוע התקיים במסגרת "פסטיבל הפסנתר", ואכן בירכתי הבמה עמד פסנתר. מדי כמה שירים גם בוצע בו שימוש, אבל ההופעה נשענה על גיטרות, תופים ובס. ה"מעונבות" של האירוע לא ממש תאמה את האופי של חברי הלהקה, והסולנית התלוננה מדי פעם בצחוק על העובדה שמדובר במופע ישיבה.
על הפער הזה ניסתה שושנה כהן לגשר, כשהחליטה להפעיל את הקהל שוב ושוב: פעם היא ביקשה למחוא כפים לפי קצב השיר, פעם אחרת לעשות קולות ופעם ביקשה מכולם לקום בספונטניות מהכיסאות ולשיר. זה אולי נשמע מעייף כשקוראים את זה, אבל האמת שזה היה דווקא כיף, ויעיד על כך שיתוף הפעולה המלא של הקהל. "דנקה שיין", צחקה שושנה כהן לקהל וגם קצת לתדמית שלהם, כמי שמופיעים המון בחו"ל. ניכר שבניגוד למוזיקה שלהם, את עצמם הם דווקא לא תופסים ביותר מדי רצינות. כששושנה כהן שרה באנגלית שהיא מרגישה בבית, נשמע כאילו היא שרה לקהל. והאמת? קל להאמין לה. דניאל שירין

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg