ראשי » תרבות » מוזיקה

הליכה לקיסריה: הסוד של עטרי ופלס וקלינשטיין

השוואה בין אלבומי ההופעה החדשים של גלי עטרי וקרן פלס ורמי קלינשטיין מגלה שכיבוש פסגת השאיפות של כל אמן ישראלי לא מלווה במאמץ מיוחד, פרט לביצוע להיטים מוכרים בביצועים משביעי רצון. את התעוזה הם השאירו למי שכנראה לא יגיע לקיסריה בקרוב

מסיבות כאלה ואחרות, האמפיתיאטרון בקיסריה נחשב להיכל התהילה של כל זמר ישראלי המגדיר את עצמו כגדול באמת. אינספור דיונים דנו בשאלה האם ההילה סביב המקום מוצדקת או לא, אך בכל מקרה עושה רושם שזוהי פסגת שאיפותיו של כל מוזיקאי מקומי.

עוד כותרות:
• בי"ס לתקווה: ניצול או תיעוד?
• האם בוב דילן יואיל לקבל את הפרס?
• "חזיר שונא נשים": הסלבס מגיבים לטראמפ
• מהטוב לגרוע ביותר: כל הסרטים של טום הנקס
 
כבכל תקופת חגים, גם השנה הוציאו אמנים רבים אלבומי אוסף והופעות חיות, כשהשנה בלטו במיוחד המופע של גלי עטרי והמופע המשותף של קרן פלס ורמי קלינשטיין, שניהם הוקלטו בקיסריה (ובמקרה של קלינשטיין ופלס, חלקו הוקלט גם בהיכל התרבות). כל אחד מהשלושה מביא איתו משהו שונה לבמה, כריזמה ייחודית משלו וסיפור רקע שונה, המשותף לשלושתם זה כמות הלהיטים הרבה שיכולה להרכיב מופע מצליח כמעט ללא מאמץ.

• גלי עטרי: "למדתי לאהוב את עצמי"
• נמרוד הראל נגד קרן פלס: "מסר נוראי"
• "מי שמופיע בקיסריה הם אמנים חסרי דעה"

קחו את עטרי לדוגמה, זמרת שפועלת כבר למעלה מארבעה עשורים, ורק בשנה שעברה הופיעה לראשונה בקיסריה. היא זמרת צנועה, כזו שכמעט בלתי אפשרי שלא לחבב, וכך גם בדיוק היא נשמעת באלבום. קלאסיקות כגון "אם יש לך שמש" ו"הללויה" מוכיחות עד כמה קולה הצלול והיפהפה הוא פשוט תענוג לאוזניים, והיכולת שלה לרגש ללא טיפת בושה (במיוחד ב"אין לי ארץ אחרת" וב"מקיץ אל חלום") היא יכולת שצריך ללמד בבתי ספר למוזיקה. 
בשונה מעטרי, קלינשטיין ופלס נתפסים כצמד יותר פופי וקליל, ביחד ולחוד. השניים ידועים כזמרים-יוצרים מצליחים שכתבו להיטים רבים לעצמם ולאחרים, והם לא חוסכים אותם מהקהל, שההופעה המשותפת שלהם היא בעצם שתי הופעות במחיר אחד. השניים לא מפספסים אף הזדמנות לפלרטט עם הקהל בהנאה מרובה, בדיוק באותה המידה בה הם לא מחמיצים אף להיט שאי פעם עבר תחת ידיהם, בין אם הם חתומים עליו כמבצעים או כיוצרים (המחרוזות של שניהם ללהיטים שהם כתבו ו/או הלחינו לזמרים אחרים הן משיאי האלבום).

הדבר העיקרי המשותף לשני האלבומים האלו הוא שהם נותנים לקהל בדיוק את מה שהוא מצפה לו, מההתחלה ועד הסוף. עוד פלירטוט עם הקהל, עוד להיט, הכל זורם בקצב הנכון ולפי התכנית, או במילים אחרות: הכל צפוי. זה בסדר שהכל עובד כמו שצריך, הרי הם עובדים כל כך קשה כדי שהכל יעבוד כשורה ואף מעבר לכך, אבל אם הם היו יוצאים אפילו במעט מהנישה שלהם הם היו יכולים לשפר את אלבומי ההופעות שלהם בצורה משמעותית.
אין זה אומר שהם משעממים או גרועים, ממש לא, אבל אחרי כל כך הרבה שנים של עשייה ויצירה, זה כלל לא יהיה מוגזם לצפות מזמרים מצליחים שכמותם לייצר מעצמם משהו חדש ומרענן, קאבר בלתי צפוי, ביצוע לא שגרתי. הקהל, כמו המאזין לאלבומי ההופעות בבית, נהנה לאורך כל הדרך, הלהיטים המוכחים עושים את שלהם והביצועים עומדים בכל הציפיות משלושה ענקים שכאלה בסדר גודל ישראלי. אבל הן במבחן ההשוואה בין שני האלבומים והן במבחן האינדיבידואלי, אף אחד מהם לא מחדש שום דבר.

אולי זה הסוד, לתת לקהל על מגש של כסף להיט אחרי להיט. אחרי הכל, מתי לאחרונה להקה שחרגה מהמסגרת הצליחה לכבוש את קיסריה?

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg