"הם חזרו מהמלחמה אנשים אחרים לגמרי"
אביה של סנאית בן געש נהרג במלחמת יום הכיפורים כשהיתה תינוקת. שנים של התחקות אחר צעדיו וחקירת השלכות המלחמה הביאו אותה לכתוב ולביים את "עדות מהזמן שאחרי", זוכת פרס התיאטרונטו. "המפגש עם הלומי הקרב הבהיר לי מה גדול הפער בין מה שהציבור יודע על פוסט טראומה ובין ההתמודדות שלהם"
על הבמה מתרוצצת ילדה נסערת, אחוזת אמוק כמעט, והיא חוזרת באופן כפייתי על מעשים ומלים מתוך אמונה שאם תלבש את בגדי אביה או אם תחזור שוב ושוב, ובמשך 30 פעמים לפני השינה על המלים החותכות: "לא מת, לא מת'. 'אבא'? אבא!'", היא תצליח להשיב אליה את אביה שנהרג במלחמה.צלם ועורך: אלפרדו דה-טורס
הילדה-אישה היא היוצרת והשחקנית סנאית בן געש וזהו קטע מתוך ההצגה שהיא גם כתבה וביימה "עדות מהזמן שאחרי", זוכת פרס התיאטרונטו להצגות יחיד לשנת 2016. בנימוקים לזכייה כתבו השופטים הבמאית דניאלה מיכאלי, היוצרת סמדר יערון והשחקן והבמאי יפתח קליין: "יצירה טוטאלית, מלאת אומץ ורעננות. השחקנית כתבה ביימה ומביאה לבמה סיפור אישי... היא יצרה שפה ייחודית עם קצוות פרומים, ההופך לסיפור המדמם של כולנו".
עוד כותרות:
• פינק פלויד מתאחדת למען עזה
• הכל לטובה: נתן זהבי עצבני מתמיד
• אנשי השנה: גל גדות ישראלית בהוליווד
• "חזיר שונא נשים": הסלבס מגיבים לטראמפ
אביה של סנאית, משה בן געש ז"ל, נהרג במלחמת יום הכיפורים בהיותה תינוקת. "שזרתי את הקול שלי, כבת למשפחה שכולה, עם עדויות דוקומנטריות של לוחמים המתמודדים עם פוסט טראומה מאז מלחמת יום הכיפורים ושל בני משפחותיהם", היא מסבירה.
"עדות מהזמן שאחרי" (תיאטרון תמונע תל אביב, 3.11, 14.11, 20.12, 26.12), נולדה כפרויקט גמר במסגרת הלימודים לתואר שני במסלול 'שחקן יוצר חוקר' בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב. במהלך התחקיר התוודעה סנאית בן געש לנושא פוסט הטראומה. "הגעתי לכנס של הגדוד של אבי (גדוד סיור 87 בחיל השריון), ופגשתי אנשים שהכירו את אבא שלי, בהם לוחמים שהיו איתו בנגמ"ש. ושם התוודעתי גם לאנשים המתמודדים עם פוסט טראומה, מה שיצר בי רצון עז לחקור את הפוסט טראומה כנושא המחקר שלי לאוניברסיטה. עד אז חשבתי שאעסוק בנושא השכול", היא מגלה.
קטיעת רצף ומעברים חדים הם בין הסימפטומים המוכרים של פוסט טראומה, וכך גם במחזה המאופיין במעברים חדים בין דמות לדמות, בין סיטואציות, ובין ההווה לעבר. סנאית ניסתה לתרגם את הצפת התמונות החיות והסיוטים בתלת ממד שחווה האדם הפוסט טראומתי, לא כזיכרון – אלא כדבר שקורה כאן ועכשיו.
"ההצגה הזאת היא מסע למחוזות מודחקים. הנכחתי את התמונות הקשות בעזרת הקרנה של צילומי וידאו של טנקים נוסעים בתוך המלחמה. אלה התמונות שרודפות אחריך על הבמה", היא אומרת. "בנוסף, בין העדויות מוצגות בוידאו וידויים של דובי שטרן, שמתמודד עם פוסט טראומה מאז לחם במלחמת יום הכיפורים בסיני ושל שרית ונטורה, שמלווה את בעלה בהתמודדותו עם פוסט טראומה מאז לחם ברמת הגולן במלחת יום הכיפורים. העדויות שלהם מביאות את זווית הראייה האישית של כל אחד מהם בנושא, לצד הסיפור של הילדה והאלמנה. בכך הם אפשרו להצגה להיות רב-שכבתית, המביאה לבמה בו-זמנית כמה זוויות ראייה וקולות מהיום שאחרי המלחמה".
מה למדת על מהמחקר על הלומי הקרב?
"במקרה של דובי ובעלה של שרית, ועוד הלומי קרב אחרים ורבים - הם חזרו מהמלחמה אנשים אחרים לגמרי. החוויה של המלחמה, הבוטות, החשיפה למוות אלים, כיבתה בהם את החיות והחיוניות שלהם. הם חזרו, אבל התקשו להמשיך ולתפקד כרגיל והמשפחה והחברה לא ידעו איך להכיל את זה.
"רק בעקבות מלחמת ויאטנם, ומאז מלחמת יום הכיפורים בארץ, החלו להתייחס להלומי הקרב. המפגש עם הלומי הקרב הבהיר לי מה גדול הפער בין מה שהציבור יודע על פוסט טראומה ובין ההתמודדות שלהם. בחברה אין רגישות ואין הבנה גורפת לנושא. במקומות עבודה לא ערוכים להתמודד עם פוסט טראומה ולמשפחות אין ידע או תמיכה. לו טיפלו בהם מוקדם יותר, אולי לא היו מגיעים להחרפה בהתקפים. האנשים האלה רוצים להרגיש שהחברה מקבלת אותם".
גם משפחה שכולה היא פוסט טראומתית?
"משפחה שכולה מתמודדת עם טראומה בעקבות אובדן של אדם יקר ואהוב. אני הבאתי לבמה את סיפור נפילתו של אבי כפי ששמעתי אותו, לאורך השנים, מאמא שלי ומדודתי, אחות אבי. בסצנה בה הילדה חוזרת על המלים 'לא מת' היא נאחזת באובססיה כמו אצל פוסט טראומתיים בטקסיות, מתוך אמונה שאם היא תגיד שוב ושוב את המלים האלה, הדלת תיפתח ואבא ייכנס. כך עד שמגיע רגע ההתפכחות והיא מבינה שאבא שלה לא יחזור".
"יצירה שנוצרת בהקשר של שכול וכאב, עוזרת ליוצר לתחום את ההתמודדות הרגשית שלו בתוך היצירה. הכאב הוא חלק מחיי. בסמיכות למות אמי פנינה בסוף 1994 הוא היה דומיננטי מאד, אבל אני לא פוסט טראומתית", מבהירה היוצרת.
"אבל הגוף שלי זוכר את אבא שלי. כל ההוויה שלי זוכרת אותו גם אם באופן תת מודע. אחד הזיכרונות הקדומים שלי מהחודשים הראשונים שלי בעולם הוא אבא היה מרדים אותי כשהוא מנגן במנדולינה. אחד השירים האהובים עלי ביותר הוא השיר 'מי האיש החפץ חיים' וכשהתאהבתי בשיר, לא ידעתי שהשיר קשור אליו כשהיה שר וניגן לי אותו".
סנאית היתה תינוקת רכה כשאביה, מורה להיסטוריה מבאר שבע, נפצע קשה מאד במלחמה ומת מפצעיו.
"אבא לחם בחזית סיני. ב-14 באוקטובר בקרב השריון הגדול בו היו המון נפגעים טנקים ונגמ"שים, אבא וצוות הנגמ"ש שלו יצאו לחלץ פצועים תחת ארטילריה כבדה. בשעת חילוץ הנגמ"ש שלו קיבל פגיעה ישירה ואבי נכווה בצורה קשה מאד. כעבור עשרה ימים, ב-24 באוקטובר הוא נפטר בגיל 31 בבית החולים בילינסון.
"בעשרת הימים האלה ישב לצד אבי סטודנט לרפואה שסעד אותו ביחד עם המשפחה, שנים שאני מחפשת אותו ואפילו הגעתי פעם לתוכנית חיפוש קרובים של ירון אנוש בקול ישראל. אני מקווה שאם הוא קורא את הדברים האלה, הוא יצור איתי קשר".
מה גילית על אביך במהלך המחקר?
"אבא שלי, משה בן געש, עלה לארץ עם משפחתו מרומניה. הוא היה מחנך ומורה להיסטוריה בתיכון מקיף א' בבאר שבע. הוא ואמא שלי פנינה, שגם היתה מורה, הכירו בחוג להיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים.
"לפני מספר שנים הוזמנתי לכנס מחזור בהשתתפות התלמידים של אבא. והם סיפרו שלא רק שהוא היה מורה נפלא, הוא היה אדם וחבר שתמך ועזר להם ברגעי משבר וחולשה והביא אותם לכדי אמונה בעצמם.
"מהחיילים שלחמו איתו נודע לי שהוא היה הומניסט. הם סיפרו כי בזמן המלחמה יצא שאבי היה אחראי על שבויים מצריים ועד כמה היה לו חשוב שאיש לא יפגע בהם, ושיתייחסו אליהם כאל בני אדם למרות אימת המלחמה. גם כשהוא הועבר לגזרה אחרת הוא דרש מהמחליפים שלו בשמירה על השבויים, שלא ישכחו לשמור על צלם אנוש, אפילו כשמדובר באויב. זו בעצם הצוואה שאבא השאיר לי: להיות בת אדם, תמיד. וכן, הוא גם בחר לי את השם".
סנאית. בוודאי את נדרשת לא אחת להסביר את שמך.
"יש כמה עדויות למה אבא בחר לקרוא לי סנאית. אמא סיפרה שהוא אהב את צליל השם. מלכה דודתי, אמרה שזה קשור לאזור הכפרי ברומניה בו נולדו וגדלו, שהיה משופע בסנאים שאבי אהב ובמיוחד את חופש התנועה שלהם, כי הוא היה מחובר לטבע. לעומתן, מורה שעבד עם אבא טען שסנאית זה בגלל הסנה הבוער שלא אוכל. ואילו אני, כששאלו אותי המצאתי וסיפרתי שקוראים לי סנאית כי הורי היו חוקרי סנאים.
"אני אוהבת את השם. אף פעם לא היו לי מחשבות לשנותו. בעיני השם מייצג חשיבה מקורית, כי כשאבי קרא לי סנאית הוא אמר בעצם שיש מקום לשונות, למקוריות ולחדשנות".
"בדמות הילדה שעל הבמה יש אלמנטים הלקוחים מחייה של סנאית, אבל המחזאית מדגישה שהיא לא משחקת בהכרח את עצמה. "כשהייתי בכיתה ב' עברנו מבאר שבע לגבעתיים. אמא רצתה להתנתק ולשחרר את עצמה מהמקום שלה ושל אבא ומהזיכרונות העצובים והקשים.
"אבל בבית שלנו לא היה קיר הנצחה. היו אלבומי תמונות ואמא היתה מספרת לי על אבא, מציירת לי את קווי המתאר של האישיות שלו, מה אהב לעשות ועל החוויות המשותפות שלהם. אבי אהב לקרוא, לכתוב ולטייל. הוא התעניין בגיאולוגיה ואהב טבע ובעלי חיים. הוא הרבה במתן עזרה. הוא ואמא אמצו זוג קשישים עריריים והיו מארחים אותם בביתם, הוא גם תמך בעולים חדשים שהגיעו לשיכון. היתה בו הרבה נתינה באבא שלי, הוא היה אדם ערכי".
איזו ילדות היתה לך?
"היתה לי ילדות מקסימה, מלאת חיים ותנועה והמון יופי. אמא, שהיתה החברה הכי קרובה שלי, דאגה שהחיים לא יקפאו. כדרום אמריקאית היא דבקה בשמחת החיים, בריקוד, מוסיקה וציור. כילדה אפילו ציירתי על קירות הבית. זה לא היה בית אבל או פוסט טראומתי, אמא דבקה בחיים בעוצמה ולא נתנה לאלמנות לדכא את החיות שלה. היא בחרה בחיים ואני גאה בה על כך".
היעדר אבא היה ברקע.
"כן. כשראיתי אבות מגיעים לגן לאסוף את הילדים, אבא שלי לא הגיע, ולא היה לי אבא שישא אותי על הכתפיים כפי שעשו אבות לילדיהם. בגן ובבית ספר יסודי הייתי הילדה היחידה שלא היה לה אבא. כך שחוויית האין, נוכחת בחיי מגיל צעיר, ועם זאת פעם בי הרצון לפצות על החסר הזה, שבא לידי ביטוי במה שלמדתי מאמא שלי: לבחור בחיים. וכך גם ההצגה שלי היא לא הצגה על מוות אלא על החיים".
וימי זיכרון?
"אני פחות מתחברת לימי זיכרון וטקסים. אבל אני נוסעת לבית הקברות הצבאי בנהריה שם קבור אבי, בעיר בה גרו סבא וסבתא שלי, גם אמא נמצאת לא רחוק משם. כשאני רוצה להיות עם המשפחה אני מגיעה לבית העלמין. אבל היו שנים שזו היתה חוויה לא פשוטה להיות בטקס יום הזיכרון".
כשהתבשרת על הזכיה בתיאטרונטו הם ודאי חסרו לך.
"כמובן שהייתי רוצה שהורי יהיו איתי. אבל אבא ואמא שלי תמיד איתי, מלווים אותי ברמה הרוחנית. כמובן שיש רגעים של כאב וגעגוע לאמא שלי, כשאני לא יכולה להתקשר ולאחל חג שמח. אבל ברמה הרגשית אני לא חשה החמצה. המפגש עם המוות מעורר מחשבות באשר לעיקר ולטפל. הוא מנקה ומסיר ממך מסכות ומפגיש אותך עם נקודת העומק של הנפש שלך. אחד הפחדים הגדולים של האדם הוא לפגוש את עצמו. ואילו המפגש עם המוות מלמד אותך לא לברוח מעצמך אלא לחפש אחר אמת מזוקקת עם חיבור לנשמה ולמהות שלך. לפיכך אני לא בוחרת בתחושת ההחמצה שגורמת פאסיביות, אני בוחרת בחיים שמשאירים אותי בתנועה ובעשיה".
אקו"ם