ילד רחוב מבית טוב: סאבלימינל מתרגל לקונצנזוס
על ההצלחה ("לא מעניין אותי אם אני מרוויח כסף") על אביב גפן ("פעם הייתי הולך אליו ונוגח בו"), על הצל ("לא רציתי לפגוע בו אבל היה שלב שהגיעו מים עד נפש"). ראיון פתוח עם האבא של ההיפ הופ הישראלי, רגע לפני שהוא מצטרף לשולחן השופטים של "אקס פקטור"
בוקר אחד, לפני ארבע שנים, התעורר קובי שמעוני והחליט לעצור הכל. אחרי 16 שנים של קריירה עמוסה בעשרות להיטים, באלבומים מצליחים ובאינסוף הופעות, כולל עם הגבעטרון, החליט הראפר הראשון של ישראל לחשב מסלול מחדש. "רציתי לבדוק אם אני עדיין רעב, כי בלי הרעב אתה לא יכול להצליח", הוא נזכר. "הגעתי לנקודה שבה אני מיושב וטוב לי עם 50 שירים שהיו במקום ראשון. הרגשתי שכבר עשיתי את שלי.
"היה לי אולפן עם ציוד מטורף שעבד 24 שעות ביממה, ועשינו בו מיקסים לכל האלבומים האפשריים. נתתי את הציוד הזה לטכנאים, שימשיכו לעבוד איפה שהם רוצים, ובעצם יצאתי להפסקה ושמרתי על פרופיל תקשורתי נמוך. ככה זה נמשך שלוש שנים".
נצח בעידן האינסטנט של היום.
"התאבדות. יש היום חבר'ה בני 15 שלא מכירים אותי".
זה גם לא משתלם מבחינה כלכלית.
"כל חיי לא הייתי בזבזן, ואני לא מהמר גדול. אני עובד קשה ומבזבז רק על העסק. משקיע. היו לי השקעות פחות מוצלחות בחיים, אבל גם כמה שמאוד הצלחתי בהן, וההפסקה באה כדי להתחיל את העסק מההתחלה. הצלחתי מגיל מאוד צעיר, אבל לא היתה לי תוכנית עסקית מסודרת. ככה זה רץ שנים".
עוד כותרות:
• חובי סטאר מתכונן לחמש הצגות ביום
• אמא עם רובה: כהנא חי בפרברי ארה"ב
• אינטימי: הצצה לחיים הסוערים של פיקאסו
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בפברואר 2015 הוא חזר לעניינים, אבל בהיקף מצומצם יותר: מועדונים קטנים.
"רציתי לבדוק אם נעשיתי מפונק. אם אני, שנוהג ברכב ארבע על ארבע ויודע להקפיץ קהל שלם גם בהפסקת חשמל, יכול להופיע במועדונים שההגברה בהם על הפנים ושהקהל שם לא תמיד הכי טוב שיש".
ומה גילית?
"אענה לך בסיפור. בהופעות הרגילות שלי יש שני מנהלי הצגה, 14 אנשים על הבמה והגברה של 30 אלף שקל. יום אחד הגעתי למועדון של אתיופים, מועדון אמיתי שאני אוהב, עם קהל חם. היה שם שולחן קטן לציוד ומוניטור אחד שלא מחובר בשום כבל. היו שני מיקרופונים, אבל אנחנו חמישה זמרים על הבמה - אני ועוד ארבעה זמרי ליווי.
• שמע ישראל: סאבלימינל מתקן את "צבע לחיים"
"באינסטינקט הראשוני שלי אני אומר, רגע, חזרתי לימי העבדות? לא משפיל את עצמי. הייתי במרחק של שנייה מלחזור לוואן. אבל אז עצרתי לרגע ואמרתי לעצמי, ה־500 חבר'ה שבאו, היה כתוב להם בהזמנה שאני מופיע. אם אלך, יגידו להם שאני מניאק. נשמתי עמוק, ובסופו של דבר עלינו לבמה ונתתי להם הכי הרבה אהבה. השתמשתי במיקרופון אחד, והלהקה השתמשו בשני. כשירדתי הצטלמתי עם כולם. אני עם 20 שנות ניסיון, כל המקומות שהתחלתי בהם היו כאלה. במשך חמישה שבועות עשינו 45 הופעות במועדונים".
עושים מזה כסף?
"לא מעניין אותי אם אני מרוויח כסף או לא. אני בא במחיר שבעלי מועדונים יכולים לשלם".
בגיל 36, כשמאחוריו אלבומי זהב ופלטינה, אינספור פרסי מוסיקה, נפילה כלכלית כואבת, התכתשויות מעוררות מחלוקת, צל אחד וחיבוק גדול מהממסד ומגלגלצ, סאבלימינל חזר במלוא הדרו.
• סאבלימינל מגיב לביקורת ב-nrg
"בגלגול הקודם שלי הייתי כל הזמן במלחמה. הרגשתי שאף אחד לא באמת מאמין בי ובמוסיקה שלי. כשהלכתי למיונים ללהקה צבאית, בגיל 18, שאלו אותי אם אני מנגן. עניתי 'כן, על מחשב'. שאלו אם אני שר, אמרתי שלא בדיוק. אז אמרו לי: 'מותק, למה באת?' היום אני במקום יותר מפויס, רגוע. לא צריך להוכיח כלום. כולם כבר יודעים שאני מוסיקאי".
"חלום של כל גבר", השיר הראשון שהוציא אחרי ההפסקה, היה לשיר המושמע ביותר ב־2015. גם אלה שבאו אחריו סללו את דרכם בקלות לפלייליסט. "שרוטים" (שבו הוא מארח את הזמר עדן גבאי) גרף יותר מ־10 מיליון צפיות ביו־טיוב, ונכון לעכשיו, הוא השיר המושמע ביותר ב־2016 עד כה. ואם לא די בזה, "צבע לחיים", הסינגל האחרון שלו, שיצא ביוני, כבר גרף יותר מ־3 מיליון צפיות.
האיש שהביא את הביטים והבסים אל לב הקונצנזוס נולד בשיכון דן בתל אביב, בן לאם פרסייה ולאב תוניסאי, שהתגוררו בתחילת דרכם בשכונת סלמה ג' ברמת גן. אחרי שנים ארוכות של עבודה קשה, הצליחו הוריו לעקור לשכונת העשירים עם הרוב האשכנזי המובהק. "ההורים שלי הכירו במעברה ולא היה להם כלום. קח אדם כזה ושים אותו בבוורלי הילס - זה לא ישנה. ההבנה שלו על החיים עדיין תהיה שהוא צריך לעבוד כל הזמן כדי להתקיים ולהביא אוכל הביתה.
"מי שלא מכיר אותי יכול לחשוב שאני ילד שמנת משיכון דן, אבל אני רחוק משם. הייתי הרבה יותר ילד רחוב. באתי מבית טוב, אבל אם הוריי היו יודעים חצי ממה שעבר עלי בילדות, הם היו מתים מדום לב. הבית שלנו היה בית של מזרחים שעובדים קשה ושונים מאוד מכל השכנים. הייתי פרסי, שמן ומסורתי. אבא שלי היה קורא לי 'עומרי' ('חיים שלי', בערבית; ע"ס), והחברים שלי היו שואלים אם השם השני שלי הוא עומרי.
"כשהייתי חוזר הביתה, הייתי מריח את האוכל מתחילת הרחוב, אבל מקנא בחברים שיש להם את כל הפלייסטיישן של אותה תקופה והרובוטריקים. כשביקשתי מאבא שלי שיקנה לי רובוטריק, הוא נתן לי סטירה ואמר: 'אם תרצה ספר, תקבל מייד. אבל אם אתה רוצה רובוט - לך תשטוף את האוטו לשכנים ותקנה לבד'.
"וזה מה שעשיתי. לקחתי דלי ומברשת והתחלתי לשטוף לכל השכונה את הרכבים.
"אחת הסיבות שהצלחתי בקריירה שלי היא הכלים שקיבלתי, כי תמיד נלחמתי על כל דבר שרציתי לקבל. בתקופתי היו צמידים של סוכריות מגומי, שקונים חבילה של ארבעה בחמישה שקלים. כל צמיד בחבילה היה בצבע אחיד. לי לא היה כסף לקנות, אבל כולם בשכונה קנו. היה לי ראש עסקי. אחרי שהצלחתי להתארגן על חבילה של ארבעה צמידים, חתכתי את הסוכריות בסכין יפנית והצמדתי אותן מחדש, כך שכל צמיד הכיל יותר מצבע אחד. אמרתי לכולם: 'אין לכם כזה, ואם תרצו לקנות ממני - צמיד אחד שלי שווה ארבעה שלכם'. מיד החליפו איתי צמידים, וככה, מארבעה הכפלתי ל־16, וכך הלאה. בתוך ארבעה ימים היו לי יותר צמידים מלכל בית הספר".
יש רגשי נחיתות שמלווים אותך מאז?
"האמת היא שלא. אני כל הזמן רואה איך מנסים להעיר את השד העדתי, וזה מרגיז אותי. נכון שיש בעיה, נכון שיוצאי עדות המזרח היו מקופחים במשך שנים, זה בדם של ההורים שלי וגם אני סבלתי מזה.
"בתחילת שנות האלפיים המוסיקה המזרחית היתה מוקצית, בקטע מגעיל ולא צודק. אם היית שם שיר מזרחי אחד במסיבה במועדון, היו מעיפים אותך באותו רגע, גם במחיר שלא יהיה די.ג'יי בכלל. היום זה התהפך.
• סאבלימינל: כולי אמיתי והעם עם נינט
"השינוי התחיל ב־2002, בשיר שעשיתי עם רון שובל, 'אני יכול', שהפך ללהיט־על גם אצל אשכנזים ויצר ז'אנר חדש. ההיפ הופ נתן לגיטימציה למוסיקה המזרחית להיכנס למקומות שלא השמיעו קודם. המפץ הענק היה בשיר שלי 'טורו', שיצא ב־2005 ונפתח כמו 'הפרח בגני' של זהר ארגוב. היום כולם מתרפקים על זהר, כולל הכי מפונפנים של תל אביב, אבל אז הוא היה תחתית השאול. הכי שבורים וגמורים היו שומעים אותו.
"פתאום הבאנו את זה בשיר ראפ, שהפך ללהיט ביום אחד. זה מאוד עזר להראות שמוסיקה מזרחית יכולה לעבור בלי דקירות. שקהל טוב ויפה יכול ליהנות מהמוסיקה הזאת, וזה אחלה משהו לחבק. בתקופה שהתחלתי להצליח, 'אשכנזי' הפך פתאום להיות מילת גנאי, והגורמט כבר לא היה לערסים, אלא פריט אופנתי. היום אני מרגיש שניצחנו במלחמה הזאת".
כלומר שכל עניין האשכנזים־ספרדים מאחורינו?
"אני חושב שהבעיה הכי גדולה שלנו כרגע היא היחס ליוצאי אתיופיה. השינוי שהמזרחים עברו בשנים האחרונות צריך לקרות גם להם. יוצאי עדות המזרח מבינים מה עובר על האתיופים. משהו בגישה הכאילו מתנשאת של המדינה, שזרקה אותם בקרוואנים, במקומות לא ראויים, ולא איפשרה להם להשתלב יותר. המלחמה של האתיופים צודקת ונכונה, ואני רוצה לעזור. ברגע שיגיעו עולים ממדינה אחרת, האתיופים יהפכו להיות 'הצברים', ויהיה להם יותר קל".
מה אתה חושב על שרת התרבות, מירי רגב?
"אני חושב שהיא עושה פה משהו נכון. מצד אחד זה שוב מעיר את השד העדתי, אבל תמיד כשעושים אפליה מתקנת זה מרגיש כמו משהו לא טוב, צועק. אני בבית הספר לא למדתי שהיה מחנה השמדה בתוניס בימי השואה, למרות שזה חלק מההיסטוריה של הבית שלי. במשפחה של אמא שלי כולם היו יהודים אנוסים, ואף אחד מהצעירים לא יודע מה זה.
"רגב עושה עבודה מצוינת בזה שהיא מנערת את הסירה ומנסה לעשות סדר חדש. זה צריך לקרות. כל עוד עושים זה מבורך, כשלא עושים זה הכי גרוע".
כולל ניסיון ההתערבות שלה בתכנים של גלגלצ?
"גלגלצ עושים עבודה מצוינת, ובגלל זה הם מצליחים, אבל אני חושב שהשינוי שצריך לעשות ברדיו הישראלי הוא אחר. הייתי רוצה להסב את תשומת ליבה של השרה לעובדה שבישראל הרדיו הופך להיות לא רלוונטי. בעולם, הרדיו מחולק לז'אנרים - היפ הופ, מוסיקה קלאסית, אלקטרוני, וכך הלאה, ואתה מוצא את עצמך בתחנה שמתאימה לך. זה צריך לקרות גם פה".
גלגלצ ואתה זה סיפור אהבה נושן. היית מדבר עליהם טובות גם אם לא היו משמיעים אותך?
"אם לא היו משמיעים אותי הם לא היו עושים עבודה מצוינת, כי מוסיקה מצוינת צריך להשמיע. אני חושב שכל העליהום סביבם הוא מצד אנשים שלא מבינים מה זה להיות עורך ברדיו. אתה מקבל מאה שירים חדשים בכל יום, ומדרך הטבע לא יכול לשמוע הכל, אז מראש אתה צריך לבחור קו וללכת איתו. בגלגלצ הולכים על משהו בטוח, שרוב העם יכול להתחבר אליו. אני לא יודע אם זה קשור למירי רגב ולהתערבות שלה, אבל בתקופה האחרונה דווקא גלגלצ הפכה להיות חלוצה שמשמיעה הרבה מוסיקה צעירה ורעננה. הם מפרגנים גם לזמרים מזרחיים ועושים עבודה נפלאה".
בימים אלה מציין סאבלימינל 20 שנה להקמת הלייבל המוסיקלי "משפחת תאקט", שאותו ייסד עם יואב אליאסי, "הצל", באמצע שנות התשעים, במטרה לקדם אמני היפ הופ וראפ בישראל. ה"משפחה", שהפכה לחברת תקליטים רשמית ב־2003, החתימה וגילתה אמנים מוכשרים רבים בז'אנר, בהם איציק שמלי, גבריאל באטלר, שי 360, סיוון ועוד. היא ממשיכה בפעילותה - אבל ללא הבוס המייסד שלה.
"השקעתי באמנים ברמה שאף חברת תקליטים לא השקיעה אפילו רבע ממנה", הוא מספר. "הכל היה מתוך אידיאולוגיה, שהדבר הזה יקרה בארץ. אז חשבתי שאני צריך ים כדי לגלוש על גל. פעם חבר שאל אותי, מה היה קורה אם סאבלימינל היה פוגש את קובי שמעוני? עניתי שאני, סאבלימינל, הייתי הורג את קובי. מאותו רגע החשיבה שלי השתנתה. הפכתי להיות האמן הכי חשוב בראש שלי, זה שאני צריך להשקיע בו במקום להשקיע באחרים. לכן עצרתי הכל ונפרדתי מכולם".
אתה מצטער על ההשקעה הגדולה?
"לא. כי אם לא היינו עושים את זה אז, לא היו אבני היסוד של הסצנה הזאת היום".
יכול להיות שאתה איש עסקים לא פחות מאשר אמן?
"אני איש עסקים טוב, אבל הרבה יותר אמן. ברגע שאתה מפריד את האמנות שלי מהעסקים, תמצא איש עסקים ממולח. אבל כשהאמנות שלי משחקת תפקיד - אני מבולבל לגמרי".
היו לך גם נפילות עסקיות.
"בטח שהיו. על האמנים שהשקעתי בהם, שהיו חברים טובים שלי והאמנתי בהם, הפסדתי מיליונים. אני זוכר שהיה לי ריב מאוד גדול עם אחותי, שמבוגרת ממני ב־14 שנה, אחרי שהיא ניתחה את החוזים שעליהם חתמתי עם הטאלנטים. היא אמרה לי: 'אתה תצא מזה מופסד'. היא מאוד כעסה עלי, כי מבחינתה זרקתי כסף במודע. והיא צדקה. כולם היו חייבים לי כסף. אבל הם לא צריכים להחזיר לי, כי ויתרתי בטוב ובלב שלם. לאחד ויתרתי על 800 אלף שקל, לאחד על 400 אלף, לעוד אחד על 600 אלף.
"היום כולם היו רוצים להחזיר את הגלגל לאחור, כי הם מבינים באיזה בית הם היו ומה היה להם ביד. שום דבר לא יכול להשתוות לזה, הכל היה באהבה. לא עסקי בעליל. מי שרצה אולפן תיאם את זה עם המזכירה, היו משאירים חשבוניות במגירה, מגיעים במוניות עם אלף קבלות - והכל בסדר".
התנהלות עסקית לא מאוד נבונה.
"נכון, אבל בתוך הקומונה הכיפית הזאת יצרנו עולם שלם, מלא ויצירתי".
מה בכל זאת היית עושה אחרת?
"אם הייתי נוהג יותר בתבונה, הייתי מוריד טיפה מהאגו ומהטירוף של עצמי, ונותן למשפחה שלי לנהל בשבילי אחוז מסוים מההכנסות. שישקיעו בנדל"ן. במקום זה, את כל מה שהכנסתי - איבדתי.
"החבר'ה שעבדו אצלי היו נוסעים בג'יפים של החברות הכי יקרות ומזמינים אוכל פעמיים ביום, בזמן שאני נהגתי בטויוטה מודל 94' של אמא שלי, ועבדתי כל היום. היו תקופות שעבדתי פי מאתיים מכולם, הצלחתי פי אלף מכולם והכנסתי פי אלף, אבל חייתי כמו עבד. לא טסתי אף פעם לחופשות מטורפות בחו"ל. לא קניתי לעצמי מכוניות ולא ביזבזתי בטירוף, לא הימרתי ולא נגעתי בשום סוג של סם".
אפילו לא פעם אחת?
"אני מעשן פסיבי, אחד החזקים שיש. בחיים לא לקחתי אפילו שאכטה מסיגריה. אתה יודע למה? כי אני לא מישהו שיודע לעשות קצת. אם הייתי לוקח שאכטה אחת של ירוק - הייתי מגיע למצב של דילר, ולא סתם דילר, אלא הכי גדול. בגיל 15 היה לי מועדון לילה, בגיל 17 כבר היו לי כמה. אני לא יודע לעשות דברים בקטן. במועדון שלי התעסקתי עם עבריינים גדולים, אלימות, כל סוגי הסמים שרק תרצה ומשטרות, אבל מעולם לא נפתחה נגדי חצי תלונה. זה עניין של אופי.
"אני הרבה פעמים מודה לאלוהים שאני במוסיקה, כי בעולם אחר, האנרגיה מהמקום שגדלתי בו היתה יכולה להביא אותי למקומות לא טובים. מקומות שהרבה מהחברים שגדלתי איתם נמצאים בהם היום.
"מהרגע הראשון שהתחלתי בעסקים, אבא שלי הושיב אותי עם רואה חשבון ואמר לי: 'אתה תשלם מסים כל החיים, וכמה שתשלם יותר - זה אומר שהרווחת יותר'. אין אצלי פיפס שלא מסודר. הרבה פעמים אני מרגיש שככה אי אפשר להתקדם במדינה, אבל אז אני רואה מה קורה לחבר'ה שמתנהגים אחרת, וזה לא שווה את זה. מצד שני, היה נחמד אם היו מתחשבים בי יותר. למשל, יש לי הוצאות על בגדים ועל תכשיטים להופעות. אלה הוצאות הכרחיות שהן חלק בלתי נפרד מהמקצוע, ובכל זאת הן לא נחשבות להוצאה מוכרת".
בסופו של דבר, הפסדת מיליונים.
"נכון, ויש לי צביטה בלב. יכולתי לקנות עם הכסף הזה שלושה בתים בלי משכנתא, ובמקום זה אני קונה היום בית חדש צעד צעד, מחושב. פועל הרבה יותר במקצועיות ובפוקוס. אני בן 36 עם ניסיון של בן 60".
• חבר הכנסת על סאבלימינל: "איש מסוכן"
שמעוני נשוי לאינס (35), עקרת בית, ואב לאור, בן 4 וחצי, וליונתן, בן שנתיים. כשהוא מדבר על המשפחה, החזות הקשוחה שלו מתמוססת.
"הבן הגדול שלי נכנס לסלון וצעק לי, 'אבא אני מפחד, יש לי תנין בחדר'", הוא מספר בהתלהבות. "ואני, בשיא הקוליות, מסתכל עליו ואומר לו: 'אתה גור של דינוזאור, ותנין לא יכול לאכול גור של דינוזאור'".
בימים אלה הוא עובד על מופע חדש עם להקה ענקית של 14 נגנים, בהם ארבעה כלי נשיפה, שיהיה "כמו המופע של ג'סטין טימברלייק. פסגת היצירה שלי עד היום. אנחנו עובדים עליו שנתיים עם האנשים הכי שפיצים במדינה". פרויקט נוסף, שנמצא בהפסקה אבל עדיין מבעבע, הוא אלבום באנגלית שמיועד להפצה בארה"ב, ואולי גם יביא לו פריצה מיוחלת מעבר לים.
"זה אלבום שלם שהקלטתי לפני שלוש שנים, אבל אף פעם לא יצא", הוא מגלה. "השקעתי בו הרבה כסף וזמן. הקלטתי בכל העולם - צרפת, ארה"ב, רוסיה, כשבכל שיר אני מארח אמן גדול אחר. ניגשתי עם זה לחברות תקליטים, אבל בשלב מסוים, אחרי שנה וחצי, החלטתי לעצור. למה? כי להצליח בארה"ב זה לא משהו שאתה עושה על הדרך, בזמן שאתה מריץ קריירה פה. צריך להיות על זה, צריך צוות שלם וצריך תקציב".
אתה באמת רואה את עצמך קם ועוזב את הארץ?
"אינס ואני כבר דיברנו עם המשפחות שלנו והודענו להן. זה היה התכנון. עצרנו את זה כדי לסדר את החזרה שלי לעניינים פה. אחרי שהרכבת שלי שוב תעלה על המסילה כאן, אני אתפנה מחדש לעניין ההוא. כרגע הפרויקט באנגלית מושבת, אבל יש בו דברים מוכנים שנשמעים סוף העולם".
גם בחו"ל תקרא לעצמך סאבלימינל?
"לא, זה יהיה מוצר ומותג חדש שייקרא קוֹב".
בחודשים הקרובים היה סאבלימינל אמור לנחות בפריים טיים של ערוץ 2, על תקן מנטור בעונה החדשה של "דה וויס". על פי הדיווחים ועל פי מקורות בהפקה, בכירי הזכיינית רשת התלהבו מהליהוק, אבל אז קם אביב גפן והביע התנגדות. בסופו של דבר הוא צפוי לשפוט בעונה הבאה של "אקס פקטור", במקומו של רמי פורטיס.
מה חשבת על הצעד של אביב?
"בהנחה שמה שדווח נכון, אני חושב שזה עצוב מאוד, בעיקר לכבוד העצמי שלו. בכל זאת, יש עוד כמה אנשים שתופסים ממנו. בהתנהגות כזאת אין קארמה טובה. אביב אולי מחובר שם לא מהמקומות האמנותיים, אלא ממקומות אחרים שנותנים לו כוח להשפיע, אבל אני חושב שבסופו של דבר אין בזה קארמה טובה".
אם תפגוש אותו, מה תגיד לו?
"אני אחייך את החיוך שלי ואמשיך הלאה. פעם הייתי הולך אליו הביתה ונוגח בו, אבל היום אני מבין שזו לא דרך נכונה להגיע לשום מקום. למה לתת לו את העונג הזה? הוא ניסה לעצור אותי פה - הוא יקבל אותי יותר חזק במקום אחר".
גם יחסיו עם הצל, שהפך בשנים האחרונות לדמות שנויה במחלוקת, כנושא הדגל הימני המתלהם בשיח הציבורי והפוליטי, עלו על שרטון לפני שבע שנים, אבל היום הם בקשר מדי פעם, "חג שמח, שבת שלום, יושבים לאכול ביחד פעם בכמה זמן".
אתה מתעצבן כשממשיכים לשאול אותך עליו?
"כן, אבל לשמחתי הפסיקו לשאול, כי פתאום ההבדל בינינו כל כך גדול, אז כבר הבינו שאין טעם".
מה דעתך על הפעילות הפוליטית שלו?
"את יואב אני מכיר כמו אמא שלו. הוא איש טוב שרוצה שיהיה טוב. בתקשורת קצת מגזימים לגביו, והוא נותן להם את כל התחמושת לזה. ברמה החברתית והפוליטית, רוב העם מסכים עם הדעות שלו, אבל תשעים אחוז חולקים על הדרך שלו, שהיא קשה לעיכול. אני מאחל לו רק טוב ושרק יצליח".
יש סיכוי שתעשו שוב משהו ביחד?
"מוזיקלית? לא. נפרדנו ברע. הפרידה השאירה אותי מאוד מצולק. בלי קשר לזה שאני אוהב אותו".
זמן רב נמנעת מלהגיב לגביו, למרות שהוא לא חסך בעקיצות לכיוון שלך.
"לא הגבתי ללכלוכים שיצאו, כי לא רציתי לפגוע בו. אבל היה שלב שהגיעו מים עד נפש והרגשתי שאני חייב להגיב, כי עוד עלולים לחשוב שאני חייב למישהו כסף. והאמת היא בדיוק הפוכה".
גם אתה הבעת בעבר את הדעות הפוליטיות שלך.
"זה לא סוד שאני ימני, ציוני, המדינה חשובה לי, העם חשוב לי. זה ניכר ובולט בכל פיפס שאני עושה. היום אני נותן יותר למוסיקה לדבר".
היתה תקופה שהיה עליהום על אמנים שמאלניים שהתבטאו בקול. דעתך?
"עלי היה עליהום כל החיים בגלל שהבעתי את הדעות שלי בקול. כל אמן ימני חטף, ולראיה, יש היום מעט אמנים שמביעים את דעותיהם בקול, כי זה גזר דין ברור מראש. כשזה קרה לאמנים מהצד השמאלי קמה זעקה גדולה, אבל אנחנו מכירים את זה כל החיים, ומכירים גם את הנזק שיכול להיגרם".
שמעוני נחשב היום לזקן השבט בז'אנר ההיפ הופ. גיבורי הדור הנוכחי, כמו סטטיק ובן־אל תבורי, אליעד, טונה, נאצ'י נאצ', נועה קירל, עדי ביטי ואחרים, בקושי הלכו לכיתה א' כשהוא כבר הופיע על במות. "אלה ילדים שלנו. סטטיק מאוד מוכשר, אני מכיר אותו כבר עשר שנים. יש הרבה שירים שלו שהקלטנו באולפנים שלנו. אני מאושר לראות את ההצלחה שלו ושל בן־אל. החיבור ביניהם עובד, ויש להם קהל.
"אליעד הוא אמן מוכשר בכל רמ"ח איבריו. אני חוויתי איתו את כל המלחמה שלו בתחילת הדרך, כשלא הפסיקו להתייחס אליו כאל הילד מ'שמש'. הוא הופיע איתי בחו"ל".
בקיצור, כולם היו בניך.
"יש בזה משהו מתנשא, אבל 'תאקט' וסאבלימינל היו תחנה משמעותית בחיים של החבר'ה האלה. גם אחד שלא היתה לי אינטראקציה איתו ברמה האישית, כמו הראפר טונה, מספיק שאשמע את הליריקה שלו כדי לקלוט מה היה האל"ף־בי"ת שלו".
ההצלחה של סטטיק ובן־אל היום מזכירה את הפריצה שלך עם "הצל" בזמנו.
"כן, במימדים של ההתפעלות בתקשורת ובכמויות ההופעות, אבל כשאנחנו פרצנו הבאנו משהו שלא היה, ולא ידעו איך לאכול את זה. היה אנטי שניסה לקום מולנו, בטענה שאנחנו לא מוסיקה. היום הם מתקבלים בחיבוק מאוד גדול.
"כשאנחנו פרצנו לא ידענו מה אנחנו. אמא שלי, כפרה עליה, אמרה לי, 'למה אתה לא יכול לשיר כמו רון שובל?' אתה מבין? היינו צריכים ללמד אנשים לעצור ולהקשיב למילים, כי אף אחד לא הקשיב. היום, כשבאים חבר'ה כמו סטטיק ובן־אל, כולם מקשיבים ומבינים, מתייחסים לסאונד ולהפקה ומפרגנים".
אתה מקשיב להם?
"בטח, אני גם מכיר את השירים הבאים שלהם".
מה אתה חושב על נועה קירל ועדי ביטי?
"הן מצוינות. מספיק עם ההתייפייפות של לובשת חשוף או לא. בסופו של דבר, מה שחשוב לי כאבא זה לראות שלא מדובר בילדות שההורים שלהן כופים עליהן לשיר בשביל פרנסה, אלא שזה החלום שלהן. מהיכרות שלי איתן אני יודע שהן עובדות בזה ושהן טובות. אם היתה לי בת שהיתה רוצה את זה כמוהן, הייתי עוזר לה ובונה צבא שלם שיגן עליה. אבל מלכתחילה לא הייתי דוחף אותה לשם, כי זה עולם לא פשוט.
"פעם מישהו תבע אותי בטענה שהוא זה שעשה אותי ראפר, שהוא כתב לי את המוסיקה והוא אחראי להצלחה שלי, ובעיתונים כתבו שאני גנב ונוכל. בסופו של דבר, אחרי ארבע שנים שליכלכו עלי בכל העולם, הוא הפסיד והיה צריך לשלם לי. על זה אף אחד כבר לא היה מוכן לכתוב. בקיצור, לילדה בסיטואציה כזאת יכול להיות לא פשוט".
יש משהו שאתה יכול ללמוד מהצעירים?
"בטח. כל עניין הוויז'ואל בקליפים, ואיך שהם נראים כשהם עולים לבמה. החבר'ה האלה נמצאים שתי כיתות מעל הזמרים הכי טובים בארץ. עדי ביטי עולה לבמה עם שמונה רקדנים, עם נותן חסות ועם איפור ושיער, בשביל שיר. סטטיק ובן־אל עושים קליפ שהשקיעו בו 50 אלף שקל. כל הזמרים הגדולים לא מגיעים אפילו ל־20 אלף לקליפ. הדור החדש אומר את דברו".
אתה חושב שהרוק יחזור אי פעם לימיו הטובים?
"כן, פשוט צריך שהחבר'ה הצעירים יבואו ויראו למבוגרים איך לעשות את זה טוב. אנחנו ב־2016, ומה לעשות שרוק היום משלב בתוכו גם ראפ וסאונדים של מוסיקה אלקטרונית".
הרוקרים בארץ לא השכילו להפנים את השינוי?
"לא. הרוק שעושים בארץ, מאביב גפן ועד כל השאר, הוא רוק ישן שלא קורה בעולם העדכני היום".
יש סיכוי שיום אחד תיפרד מהשם סאבלימינל?
"זה כמו שתשאל את ד"ר דרה אם הוא ייפרד מד"ר דרה, או את סנופ דוג אם הוא ייפרד מסנופ דוג".
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg
אקו"ם