ראשי » תרבות » במה

פילוקטטס: הצגה עבור הנשמה ולא בשביל הקופה

האתגר הגדול של תיאטרון החאן והבמאי אבישי מילשטיין השתלם בגדול. "פילוקטטס" הותאם לימינו מבלי לוותר על משמעויותיו האוניברסליות או להתרחק מהמעשייה המיתולוגית. בימוי מתוחכם, תפאורה נכונה ומשחק יוצא מן הכלל מתחברים לחוויה מרתקת, מהסוג שכבר בקושי רואים על הבמות

בין מציאות למיתולוגיה: דלתות האולם נפתחות כמה דקות לאחר תחילת ההצגה. "מה שטוב בתיאטרון זה שלא חייבים להישאר בכל מחיר", אומר השחקן ניר רון בפורמליות מתבקשת. "ניתן עכשיו שתי דקות למי שרוצה לצאת החוצה לעיר. זהו, הצחוק האחרון, עכשיו מספיק. יותר הערב שום דבר כבר לא יהיה מצחיק".

עוד כותרות:
• צפו: יהודית באומן בוחרת תוספות שיער
• ביונסה מפתיעה בהצעת נישואין על הבמה
• אמא עם רובה: כהנא חי בפרברי ארה"ב
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

הקהל אכן היה שרוי בדממה במשך כל המשך הערב. הסיבה לכך היא שבניגוד להרבה דרמות פוליטיות שמחפשות בכוח את נקודות ההשקה עם המציאות הישראלית, ממש מתעקשות למצוא את הרלוונטיות של החומר לימינו, "פילוקטטס" בתרגומו ובבימויו של אבישי מילשטיין לא צריכה לסבך את העניינים. הטרגדיה – בין אם היא מתרחשת על מזבח האלים לפני 2,500 שנה ובין אם מעניקים לה לבוש חדש שמעתיק את האמירה התיאטרונית לימינו – מדברת בעד עצמה.
המחזאי הגרמני היינר מולר (1929-1995) נולד בבית אנטי נאציסטי ונודע כאחד המתנגדים הגדולים לקומוניזם, דבר שגרם לנידויו מהזירה האמנותית שבה פעל עד לגילויו בשנית בצד המערבי של המדינה. הכתיבה הייתה עבורו מעשה רפלקסיבי, אידיאליסטי, שהיווה תגובת נגד למשטרים הטוטליטריים, אבל לא רק: הוא יצר שפה חדשה ששכתבה את הקלאסיקות, כפי שמציין מילשטיין בתכנייה, "ככתבי חידה של אסוציאציות, נטולי סיפור, שלד עלילתי ואף דמויות, כאילו שהוא בעצמו מנסה לעקר משמעות גלויה כלשהי מיצירתו, אולי מחשש השלטונות, אולי כמחאה נגד פרשנות אחידה של במאים, ואולי גם כמין קריאה לבמאים: אין אמת אחת! אין נרטיב אחד! קחו ותעשו עם החומר הזה מה שאתם רוצים!".

עוד ביקורות תיאטרון:
• הזאבים: תיקי דיין נפלאה כרגיל
• השחקנית: אמנות הפיתוי בצל המנדט
• מלון רנדוו: הפנים העצובות של הקומדיה

פילוקטטס נשלף מהמיתולוגיה היוונית. מדובר בגיבור מלחמה, קשת מצטיין, שלקח חלק בקרב האינסופי נגד טרויה. כשנחש ארסי מכיש אותו, עוצמתו הכמעט מאגית מתחלפת בפצע פתוח (פיזית, אך גם מטאפורית). את העשור שלאחר מכן יעביר על האי הבודד לגמרי לבדו, בכאבים אדירים, ללא נפש חיה שתוכל לעצור את הסיוט. עיקר ההתרחשות בתום התקופה, עם בואם של צמד שליחים להשיב את החייל הפצוע למערכה. מולר, מצדו, מותיר את הזמן והמקום של העלילה כפי שהיו במקור, אבל משנה כמה פרטים חיוניים, ובראשם יצירת ההקבלה בין גלותו שלו לזו של פילוקטטס. כמו שהראשון הודר מהקונצנזוס הספרותי שאליו השתייך בשל עמדותיו, נדד בעל כורחו ממזרח למערב גרמניה – כך השני גולה בארצו שלו, חי-מת על לא עוול בכפו.
ההפקה בחאן היא אתגר מלא מעט בחינות ובראשן ההתייחסות אל המיתוס. מה אמורים לעשות עם מחזה מודרני שמסתמך על מעשייה פולקלוריסטית אך מתקדם באמצעותה לעיסוק בסוגיות אנושיות גדולות ממנה? מילשטיין מביים טקסט אוניברסלי או משל, מתרחק במידת הניתן מאלמנטים שיהיו לוקליים מדי. מי שמסייע לו בבניית הקונספציה הזו הוא אדם קלר, שבנה תפאורה של עיי חורבות – שטח שכולו הרס וזרות, עולם קר עם ויזואליה אפלה. מילשטיין מביים בצורה מאוד מתוחכמת את הקשרים האנושיים בין שלוש הדמויות ומצליח להנכיח את הקלאסיקה בעברית בהירה ששומרת על משקל נכון. זוהי חוויה מרתקת, מהסוג שפחות ופחות רואים על הבמות. הצגה שנוצרת עבור הנשמה ולא בשביל הקופה (בכל עונה החאן יוצא ל-2-3 הרפתקאות שכאלה – הפקות שכנראה שלא יהפכו לשלאגר כי הן מורכבות פי אלף מהתיאטרון המיינסטרימי שמוצג ברוב היכלי התרבות).

ברמת המשחק, הביצוע פשוט מעולה: נמרוד ברגמן עושה תפקיד לא פחות ממופתי כפילוקטטס. מדהים לראות אותו נאנק מכאבים, כלוא בשלשלאות, כבוי לחלוטין. ניר רון כאודיסאוס מצוין כהרגלו, נחוש להשיב את הגבר האבוד הזה הביתה. אריאל וולף בתפקיד נאופטולמוס, בנו של אכילס, מתחיל כנער נאיבי שהולך ומאבד את ערכי המוסר. בדיאלוג ביניהם יש פה ושם רגעים מתים ולעתים הגודש הרעיוני מכריע, אך אין בכך כדי להפחית מההישג המרשים שאליו מגיעים השלושה כבודדים וכקולקטיב.
מעבר לעולם האמוציונלי הרחב שנפתח בפניי במהלך הצפייה, נותרתי לאחריה עם תחושת ההחמצה הכואבת שחווה פילוקטטס, שהוא ללא ספק גיבור טרגי. מקומות שמורים ולו אין לאן לחזור.

• "דין סוטה": יופי הוא לא הזמנה לאונס
• מוטי גלעדי: "חוץ מללדת אני עושה הכל"
• אוהד נהרין מגיב לבריאן אינו וה-BDS
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg