"דין סוטָה": יופי הוא לא הזמנה לאונס
היוצרת מאיה בואנוס דנה בהצגה 'דין סוטה' בתחושת הבושה שחוות קורבנות תקיפה מינית בעקבות האצבע המאשימה שמפנה אליהן החברה. "יש תפיסה חברתית שהאישה אשמה, מעצם היותה אישה", היא אומרת. "הרבה נשים מרגישות מאוד לבד בסיפור הזה"
"הכל התחיל לפני כמעט שנתיים, כשהתחוללה בפייסבוק מחאת האותיות הגדולה. אני חייבת להגיד שהמחאה הזו עשתה לי את מה שאף מחאה אחרת לפניה לא עשתה – היא גרמה לי להבין שלכל אחת מאיתנו יש סיפור כזה או אחר על הטרדה או תקיפה מינית, חמור יותר או פחות, והיא צריכה לדעת שהיא לא לבד", מספרת השחקנית והיוצרת מאיה בואנוס על הרקע לכתיבת הצגתה "דין סוטה".עוד כותרות:
• צפו: יהודית באומן בוחרת תוספות שיער
• היסטוריה: אדם למברט נחת בישראל
• הגיע הזמן להודות בזה: כולנו קצת גזענים
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בדברה על מחאת האותיות, מתייחסת בואנוס למהלך שיזמה שני שטלריד, במסגרתו נשים שחוו הטרדה מינית או מכירות באופן אישי מישהי שחוותה הטרדה מינית התבקשו לשנות את תמונת הפרופיל שלהן בפייסבוק לתמונה ובה האות הראשונה בשמן (כפי שנפגעות תקיפה מינית מוצגות פעמים רבות בתקשורת, באות הראשונה בשמן הפרטי). זאת, על מנת להציג את מרכיב הבושה ואת טשטוש זהותן של הקורבנות לכדי אות בודדת, וכן את מימדיה ושכיחותה של ההטרדה המינית בחברה הישראלית.
"אני חושבת שהרבה נשים נושאות איתן תחושת בושה או אשמה ומרגישות מאוד לבד בסיפור הזה. הרגשתי צורך עז לעשות משהו בעניין", אומרת בואנוס. "אחרי המון עדויות שאספתי מנשים, הבנתי שיש לסיפורים ששמעתי מפיהן מכנה משותף מובהק – כולן דיברו על הרגע שאחרי, על הרצון להגיע הביתה כמה שיותר מהר ולהתקלח, לשטוף מעליהן את מה שקרה ואת הזוהמה שהרגישו, וגם את האשמה והבושה. ישבתי וחשבתי - למה אנחנו פונות למים כמענה? ניסיתי להבין אם יש קשר בין תקיפות מיניות להלכות טומאה וטהרה ביהדות. מה זה אומר כשאנחנו גדלות על מונחים כמו 'אישה טמאה' ו'נידה', וכשגם נשים שאינן דתיות מתבקשות ללכת למקווה לפני נישואיהן?
"העליתי הפקה בשם 'מים, בקשו רחמים עליי', שבחנה את הקשר הזה, ואחריה, הבנתי שאני רוצה להעמיק שם ולבחון את המים לא רק מן המקום המטהר שלהם אלא גם מן המקום ההרסני, וזה הביא אותי למסכת 'סוטה'. בימי בית ראשון, כשבעל רצה לגלות אם אשתו נאפה, הוא היה פונה איתה לכהן הגדול, ששאל אותה האם היא טהורה או טמאה. אם אמרה שהיא טמאה, ישר היו שוברים את כתובתה, ואם אמרה שהיא טהורה, היו נותנים לה לשתות מים מהולים בעפר. אם הגוף שלה לא היה מגיב לעפר בהתנפחות הבטן, למשל, כפי שטבעי לגוף להגיב, נחשבה לטהורה, ואם הגיב – נחשבה לטמאה. זהו טקס שמתואר כמשפיל ואכזרי מאוד. אפשר להתדיין על כך מבחינה הלכתית, אך אני רואה בו קשר ישיר לתופעה חברתית שיש היום – תפיסה שאישה אשמה, מעצם היותה אישה".
את, למעשה, מתכוונת לכך שכאשר אישה מתלוננת על הטרדה מינית, החברה טוענת כי היא הביאה זאת על עצמה?
"בדיוק. יש אצבע מאשימה שמופנית מן החברה כלפי קורבנות תקיפה מינית. אנחנו חיים בחברה שלא צליחה להכיל את הקורבנות שלה, וזו הסיבה לכך שהיא מפנה אליהן את האשמה. חלק מהתגובות שאני מקבלת בנוגע להצגה, הן בסגנון: 'מאיה, אבל יש נשים שבאמת אשמות בכך – הן הולכות עם מכנס קצר, הן משליכות את עצמן על גברים'. יש חוסר מודעות גדול, ואני חוזרת ומסבירה לאנשים שכבר התגלה שאין קשר בין אופן לבוש ובין תקיפות מיניות, וגם אין שעה ביום – בוקר או לילה, זה יכול לקרות. שימי לב מה אנחנו עושים בכל פעם שאישה מתלוננת על הטרדה או על תקיפה מינית, קחי, לדוגמה, את מאי פאטל (החיילת שהתלוננה על הטרדות מיניות מצד סא"ל לירן חג'בי, א.ק.כ) – כמה דיברו בתקשורת על היופי שלה? ומה זה משנה בכלל? מדברים על זה כאילו יופי הוא הזמנה לאונס".
אמרת שהחברה אינה מצליחה להכיל את קורבנות האונס. מדוע זה כך, לדעתך? האם יש לכך קשר לשאיפה להיתפס כחברה מוסרית?
"תראי, בסופו של דבר, כולנו אנשים, וכל אדם, לצערי, מסוגל למעשים הנתעבים ביותר, לדעתי, ואנחנו צריכים לבחור בכל פעם בדרך הטובה. נניח שבחורה צעירה מגיעה ומתלוננת על אדם שמייצג מוסד שהוא חלק מהחברה שאנחנו רוצים לראות כמוסרית - אנחנו כל כך לא רוצים שהיא תערער לנו את הדוגמה והמופת, שאנחנו נעשה הכל על מנת לשמור עליו, ונאשים אותה. אנחנו רואים את זה במספיק דוגמאות – מול הצבא, מול המשטרה, למשל. במקום שאנחנו כחברה נאמר – 'אנחנו שואפים להיות חברה מוסרית, יש כאן אדם שמלכלך את המטרה הזו, אז נרד לשורש הבעיה ונטפל בה', אנחנו קוראים לבחורה 'מלוכלכת', 'טמאה', טוענים שהיא זו שאינה בסדר. זה הרבה יותר קל, הרבה פחות מערער".
ההצגה עוסקת בנושא טעון זה תוך דיון בשלושה מקרי אונס, שאותם קושרת בואנוס יחד ודנה בהם בהקשר של טומאה, תפיסת האישה כאשמה בתקיפתה והבושה המתעוררת בה לנוכח המעשה.
"בהצגה אני מתייחסת לסיפור 'פילגש בגבעה', לאונס קבוצתי נוראי שנעשה בנערה בדואית ב- 1949, ו'למשפט ההדגמה', משפטה של הבחורה שנאנסה בגיל ארבע עשרה ונדרשה להצביע על איבריה המוצנעים ולהשיב לשאלות כמו האם הייתה רטובה בזמן המעשה, ובכך לחוות השפלה נוספת. היא סיפרה בראיון לתקשורת שהרגישה כאילו היא נסקלת באבנים במהלך משפטה. זה ממש זעק לי 'מסכת סוטה'", אומרת בואנוס.
"חשוב לי לומר שאין ספק שזו פרשנות שלי", היא מדגישה. "אפשר גם לקום ולומר לי – את מעוותת את הכל. אבל זו הדרך שבה אני רואה את העולם. אני חושבת שבסופו של דבר, אנו הרי תוצר של התניה חברתית, והזהות שלי מושתת על הערכים היהודים, על השפה שעמה גדלתי ועל הארץ שבה גדלתי. זה חלק מהתרבות הזו. אם אני הולכת במאה שערים ויורקים לי בפנים - דבר שקרה לי לפני כמה חודשים, וכל מה שלאנשים יש לשאול אותי זה 'מה לבשת?' ולא – 'את בסדר?', והאמירות הן בסגנון 'למה הלכת למאה שערים, מה עשית שם?', אז זה משהו שקיים בתרבות, גם בשנת 2016.
"היו גברים שצפו בהצגה, ואמרו לי שהם מרגישים שהם צריכים לבוא לכל הצגה שמתקיימת", היא אומרת. "משהו נפתח בהם פתאום והם חווים התעוררות לגבי הדבר הזה. יצא בחור מאחת ההצגות ואמר שהוא לא מאמין ששום דבר לא משתנה, שזה ככה גם היום".
חברה לא נעשית מוסרית, הגונה או חומלת יותר מתוקף הזמן, כי אם בשל הבניה חברתית של נורמות, טוענת בואנוס. "אני בורכתי, גדלתי בבית שבו אמא שלי אמרה לנו כל הזמן – 'לא אכפת לי מה תהיו ומה תעשו - כל עוד אתן אומרות לי שאתן משירות מבט למראה והמצפון שלכן נקי, אני עשיתי את שלי'", היא אומרת. "בורכתי בבית שבו שני ההורים חינכו אותי קודם כל להיות אדם טוב. אבל, המלחמה היחידה נגד יצר הרע של הטבע האנושי היא חוסן חברתי – הרי בלי נורמות וחוקים, הכל יכול לקרות. כחברה, אנחנו צריכים לשים את הדגש במקום הנכון".
ומה עוד ניתן לעשות, לדעתך, כדי לשים את הדגש?
"זה מתחיל ונגמר בחינוך. מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית נמצאים אמנם במצב כלכלי רעוע, אבל המתנדבות כל הזמן מגיעות לבתי ספר ועושות פעילויות ועורכות שיחות עם תלמידים, ולא במובן של 'אונס זה רע', אלא מדברות איתם על גבולות, מה מותר ומה אסור, מה נעים ומה פוגע.
"אנחנו לא צריכים ללכת רק לקיצוניות של זה, אלא ללכת כמה צעדים אחורה ולדבר על מה שראוי ולא ראוי בין בני אדם ולא רק בין גבר ואישה – המספרים אמנם נמוכים יותר, אבל יש גם מקרים שבהם נשים חוטאות בלשונן כלפי גברים. זו לא מלחמת מינים. צריך ללמד לקרוא את הסיטואציה – אני לא אומרת שאסור להחמיא, אסור לפנות, אני לא מאמינה בקיצוניות".
עם איזו מחשבה או תחושה את רוצה להותיר את הצופים בתום ההצגה?
"לחשוב עם חמלה, עם אמפתיה, ולא למהר להקיז את דמו של אף אחד, לא למהר להקיז את דמה של הקורבן רק משום שהיא מערערת לנו תפיסה קודמת".
ההצגה הקרובה תעלה ביום ב', 12.09.16, בשעה 21:00, בתיאטרון הקאמרי.
שחקניות-יוצרות: מורן ברגע, שירי חן ורותם שושן.
אקו"ם