ראשי » תרבות » מוזיקה

כינורות הנספים בשואה מקבלים חיים חדשים

מזה 30 שנה שאמנון ויינשטיין אוסף ומשפץ כלי מיתר של מוזיקאים יהודים שנספו במחנות ההשמדה, כנופח חיים חדשים בגוויות שהדממה נכפתה עליהם. "בחלק מהמקרים, אלה אנשים שהשליכו את הכינור לפני תאי הגזים", הוא מספר. היום הכינורות האלה לוקחים חלק בתזמורות החשובות בעולם

מפעל חיים: למוזיקה היה חלק מרכזי בחייהם של הפזורות היהודיות באירופה, והם התמידו בכך גם בתקופת  השואה, כאשר רוכזו בגטאות, מחנות ריכוז והשמדה. הרכבים מוזיקליים שונים נפוצו במחנות וגטאות, ולכלי מיתר היה חלק חשוב בהם.

אך לא רק בנגינה עסקו הנגנים היהודים. גם הם, כמו שאר האסירים, השתתפו בעבודות הכפייה השוטפות במחנה. פרט למחלות ולחולי שכולם סבלו מהם, בקרב המוזיקאים נרשם גם שיעור התאבדות גבוה. אלה ששרדו העדיפו במקרים רבים להניח את הכינור בקרן זווית רחוקה, יחד עם הזיכרונות הכואבים והמשפילים.

עוד כותרות ב-nrg:
• "הצל": השמאל הישראלי הוא כמו איידס
• אחרי שפוטר: הג'וב החדש של גילי מוסינזון
• בקרוב: סרט דרמטי על חייה של בריטני ספירס
• שמלה שהוטבעה בים המלח הפכה ליצירה מרהיבה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

מזה 30 שנה שאמנון וינשטיין מתמקד באיסופם ושיפוצם של אותם כלי מיתר עליהם ניגנו אותם מוזיקאים בתקופת השואה, כנופח חיים חדשים בגוויות שהדממה נכפתה עליהם. כלים המהווים עדות אילמת למה שעבר על רבים בשנים אלה.

משפחתו הרחבה של וינשטיין הושמדה על ידי הנאצים, אך משפחתו הקרובה נמלטה. "אבי עלה ארצה מוילנה ב-1938", מגולל וינשטיין, "וייסד פה את בית המלאכה ב-1940. אלה היו ניצולי שואה, מוזיקאים שהציעו לו לקנות מהם כינורות שהביאו עמם משם, או שיישרפו כלים אלה, על הזיכרונות הכואבים הטמונים בהם".
האוסף המצומצמם יחסית של אביו אוכסן בבית המלאכה, זאת עד ש"סטאג'ר מגרמניה, מצא את הכלים בבית המלאכה והציע שארצה עליהם בדרזדן". בהמשך, יותר מאוחר, מספר וינשטיין, "התארחתי בתכנית של נתיבה בן יהודה, בקשתי שיביאו לי כינורות עם סיפורים אמיתיים".

היום מכיל האוסף של ויינשטיין מעל ל-60 כינורות, ולכל אחד מהם סיפור טראגי משלו. "בחלק מהמקרים, אלה אנשים שהשליכו את הכינור לפני תאי הגזים והם הונחו שם על ידי הנאצים במחסני אכסון".

משהסתיימה מלאכת הרקונסטרוקציה של וינשטיין, ורוח שוב באפם של כינורות אלה, דאג ויינשטיין למסרם לנגנים שונים ברחבי העולם עם התזמורות המובילות. הפילהרמונית של ברלין, תזמורת קליבלנד, סולנים בעלי שם כמו שלמה מינץ ותחת שרביטם של המובילים במנצחים כיום כגון פרנץ ולזר-מסט, או סיימון ראטל. כל אלה ועוד היו מעורבים בהחייאתם של כלים אלה ובקונצרטים שונים שהתקיימו בגרמניה ובארצות הברית.

הכנר שלמה מינץ ותזמורת קליבלנד בקונצרט המוקדש לפרויקט "כינורות של תקווה":
 

לא רחוק מכיכר רבין, במרתף של בית מגורים, ממוקם בית המלאכה של אמנון ויינשטיין. ממנו עולה ניחוח קל של עץ ולכה, עמוס מקצה לקצה בכינורות, ישנים ועתיקים כחדישים ומודרנים. תמונות של מוזיקאים וכנרים גדולים מעטרים את הקירות. איש מלאכה הוא ומלאכתו היא בקודש - רוב השיחה איתו הוא משייף באדיקות כינור נוסף, ונסורת מתפזרת בחלל החדר.

לכל אחד מהכינורות באוסף של וינשטיין הסיפור הטראגי-אינדבידואלי שלו, של אדם שנרצח, או שרד בעור שיניו, ולא מעט בזכות אותו כינור. "הכינור הזה למשל, היה בבעלותו של אחד מהמוזיקאים בתזמורת הגברים של אושוויץ, שם ניגן עליו".

פרט לתזמורת נשים, החל מ-1941 פעלה באושוויץ גם תזמורת גברים. בתחילה להרכב מצומצם של שבעה נגנים לכינור, אקורדיון, חצוצרה, סקסופון, ויותר מאוחר כללה עשרות משתתפים. התזמורת מוקמה ליד השלט "העבודה משחררת" וניגנה במסדרים השונים, כאשר הלכו וחזרו האסירים לעבודה, כאשר הגיעו טרנספורטים ובאירועים שונים לכבודם של אנשי האס אס.

"האיש הזה, שברשותו היה הכינור, ושאת שמו לצערי איננו יודעים, שרד את אושוויץ", מספר ויינשטיין. "הוא ניגש לאחד החיילים של הבריגדה היהודית, דוידוביץ' שמו, וביקש ממנו לעזור לו. אם יקנה ממנו את הכינור יהיה לו מה לאכול. דוידוביץ' שילם לו ערך של 50 כינורות כאלה. הוא שמר את הכינור בביתו עד ששמע על הפרויקט שלי ומסר לי את הכינור והסיפור שמאחוריו".

כינור נוסף באוסף של וינשטיין היה בבעלותו של כנר יהודי-וינאי שנשלח לדכאו, אחד ממחנות הריכוז בשטחה של גרמניה. בדכאו, נעה העשייה המוזיקלית בין כפייה מצדם של הקצינים הנאצים לבין פעילות מחתרתית של האסירים היהודים. "האיש היה קצב במקצועו, אבל כנר חובב ברמה גבוהה. בדכאו הוא ניגן על כינור. לאחיו של אותו אדם היו קשרים והוא הצליח לחלצו משם עם הכינור ו-20 דולר. הוא בא ארצה ונשלח למאוריציוס ולבסוף התגורר בנהריה. בנו הביא לי את הכינור לאחר שנפטר".

הכינור מדראנסי, מחנה הריכוז בפאתי פריז הוא סיפור עצוב נוסף. בקיץ של 1942, בשיא הגירוש של יהודי צרפת, נאספו ונשלחו מעל ל-13,000 יהודים ל"אצטדיון החורף" במרכז בפריז, לפיטיבייה, או למחנה הריכוז דראנסי שבפאתי פריז ומשם נשלחו למותם באושוויץ. באותם טרנספורטים של ה-16 וה-17 ביולי, נעצרה הרכבת, ובקרונות דחוסים יהודים הזועקים לאוויר, למים. מבעד לפתח האיוורור, שהיה מכוסה בגדר תיל, הצליח אחד האסירים בקרון, למשוך את תשומת ליבו של טכנאי הרכבת: "אני הולך למות", התחנן הקול מבפנים, "אני זורק לך את כינורי, שיחיה הוא - שמור עליו!". "אני מבטיח", ענה הצרפתי, והאיש הודה לו, לפני שנעה שוב הרכבת. טכנאי הרכבת הניח את הכינור בעליית הגג בביתו ורק לאחר שנים, החליט בנו של אותו טכנאי רכבת למסור את הכינור לוינשטיין. "השריטות על ארגז הכינור, שנדחק מבעד לפתח הקרון ניכרות", הוא אומר.

הטרגדיה שחוו יהודי רומניה, אינה ידועה די, בעיקר במחוז טרנסניסטריה שהפך לגטו ובו נרצחו מאות אלפים. לכן גם החשיבות של הכינור מטרנסניסטריה שהיה של פייבל וינינגר גבוהה במיוחד. "בתו ניגשה אלי, וסיפרה לי 'אבי בן 90, ורוצה לחזור ולנגן על ה'חבר שלו', שליווה אותו למחייתו בגטו טרנסניסטריה'. פייבל וינינגר התקיים למחייתו מהמוזיקה העממית הייחודית של רומניה, שם ניגן בדואו של כינור ואקורדיון. הוא התקיים את ממה שהשאירו אנשים על השולחן. וכך שרד. בגיל 90 ביקש לנגן שוב, והסכמתי לשפץ את הכינור בהתנדבות, ובלבד שיוענק לי הכינור לאחר שילך לעולמו. והכינור הזה מנגן היום בכל הקונצרטים, תזכורת למה שקרה שם".

לרוב, אלה כינורות זולים שעליהם ניגנו חובבנים ברמות שונות, מבחוץ רמת הגימור סבירה, אבל לא חלקם הפנימי. למרות זאת הצליל סביר והספיק לביצוע בחללים אינטימיים. "אלה לא כלים שנועדו לאולמות קונצרטים", מסביר וינשטיין, ואולם בכך אין לגרוע מהזמן הנדרש לרסטורציה של כינור שכזה: "זה תלוי במה עבר הכינור, אם הוא במצב טוב אז שלושה או ארבעה חודשים ועד לשנה וחצי".

חלק מאותם כינורות היסטוריים התלויים בחדר המלאכה, מעוטרים במגן דוד. "הכינורות האלה נעשו בגרמניה וצ'כיה, היו שם בתי מלאכה שייצרו כינורות ליהודים וגרמנים. חלקם, על פי בקשה, עוטרו במגן דוד. קישוט הכינור עם מגן דוד העלה את ערכו. זה היה מאוד יפה לתלות כינור בחדר ועליו היו מנגנים ביום שישי ובהרכבי כליזמר שונים".

מה צפוי לכינורות האלה בהמשך?

"כרגע אנחנו בדרך לקונצרט בג'קסונוויל שבאמריקה, ובהמשך נצלם גם סרט תיעודי על הפרויקט. אבל אולי החשוב מכל הוא", מציין וינשטיין, "שאט אט מתרחב האוסף והופך ליער של צלילים וזיכרונות המזכירים וממחישים לנו את שהתרחש שם".

"יער של זכרונות", על פרויקט "כינורות של תקווה" של אמנון וינשטיין, לשכת העיתונות הממשלתית:
 

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg