גארבג' בישראל: אנחנו שמחים רק כשגשום
שירלי מנסון ולהקתה הגיעו לעבוד בפארק שוני עם אנרגיות גבוהות, אינטראקציה מצוינת עם הקהל ובסיסט אדיר שגנב את ההצגה. אבל איך הם לא ביצעו את When I Grow Up?!
עם יציאת הסינגל הראשון של הלהקה, Vow, גארבג' עשתה לעצמה שם כדבר החם הבא ברוק המיינסטרימי העולמי. הסינגלים הבאים Only happy when it rains, Queer ו-Stupid Girl כבר הבטיחו ללהקה מקום של כבוד בהיכל התהילה של הרוק, והאלבום השני של הלהקה, שיצא שלוש שנים אחרי הפריצה הגדולה, גם הקפיץ את שירלי מנסון והבחורים שלה מסטטוס של להקה אלטרנטיבית-לייט למביני עניין לתופעת פופ עולמית. במהלך סיבוב ההופעות לקידום האלבום Version 2.0, הלהקה גם הגיעה לביקור מוצלח בישראל.עוד כותרות ב-nrg:
• אדל מפריכה את השמועות
• שאנן סטריט שותה בעבודה
• קירל נגד ביטי: ההפסד כולו שלנו
• תביעות ענק נגד מפיקי המופע של סיה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אבל למרות כל ההצלחה והמחמאות, גארבג' לא הצליחו לשמור על המומנטום, ודי באשמת ארבעת חבריה. האלבום השלישי של הלהקה, Beautiful Garbage, היה נפילה תלולה של ניסיונות סתומים לעדכן את מה שלא היה זקוק לעדכון, והמכירות, ההילה והביקורות התמתנו בהתאם. אחרי שתיקה של למעלה משלוש שנים הוציאה הלהקה את אלבומה הרביעי, שהיה שיפור משמעותי מערמת הפופ המכני של הזבל הלא יפה בכלל, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. ההפסקה הארוכה שלקחה הלהקה אחרי יציאת האלבום הרביעי, והאלבום החמישי שהיה חצי נחמד וחצי מקושקש כבר הכריעו – כמו הרבה להקות ניינטיז אחרות, גם גארבג' תיזכר בעיקר בזכות שני האלבומים הראשונים שהוציאה אי אז בשנות התשעים.
על כן גם היום, חודשים בודדים אחרי ששחררה הלהקה את אלבומה השישי, עדיין מתייחסים אליה כלהקה משנות התשעים. הרוב המוחלט של האנשים שקנו כרטיסים לשתי הופעותיה של הלהקה באמפי שוני (הופעה נוספת הערב, ד', 17.8) היו בני עשרה כשהלהקה הייתה בשיא הצלחתה, ורובם ככולם מקווים לשמוע כמה שיותר Push It, I Think I'm Paranoid ו-Milk, וכמה שפחות... נו, כל אותם שירים שהוציאה הלהקה אחר כך.
עם תחילת ההופעה, נדמה היה שחבריה בעצמם היו מודעים טוב מאוד לציפיות הללו, ופתחו הכי חזק שאפשר, עם Supervixen מהאלבום הראשון, עברו ל-Paranoid מהאלבום השני והמשיכו עם יופי של ביצוע ל-Stupid Girl, אף הוא מלהיטיה המוקדמים של הלהקה.
אבל גארבג' ממש לא באה רק כדי לרצות אותנו, מה שבלט כבר עם שני הביצועים הבאים. השיר הרביעי, Automatic Systematic Habit, לקוח מהאלבום החמישי והפחות מוצלח של הלהקה, ואפילו לא יצא כסינגל. Blood for Poppies מאותו האלבום שבוצע מיד אחריו אמנם יותר מוכר, אבל עם זאת זה גם הסינגל שהכריע באופן חד משמעי שגארבג' של הניינטיז לא יחזרו עוד.
אחרי שבעה שירים, שירלי היתה חייבת להוריד את האבן הכבדה שסחבה איתה כל הדרך לארץ הקודש. "אני הולכת להיות שנויה במחלוקת", הזהירה את הקהל, "אבל אני אשתדל לעשות את זה קצר. קיבלנו המון פניות לקראת ההגעה שלנו לישראל", אמרה, והתכוונה כמובן לפעילי ה-BDS המסורים ששומרים על טוהר הנשק באמצעות מניעת מוזיקה מאיתנו. בפועל, שום דבר קצר לא היה בנאום הזה שנועד לנקות את מצפונה של הזמרת ושל חבריה ללהקה ושכלל את כל קלישאות ה"פיס אנד לאב" שאפשר להעלות על הדעת.
תרשמו – להקת גארבג' מאמינה בסובלנות, כבוד לכל בני האדם בכל צבע, מין, לאום והעדפה מינית, למקרה שתהיתם. בין השורות אפשר היה לשמוע את מנסון מביעה אי שביעות רצון רצינית מאוד מהמצב כאן, מבלי להגיד את הדברים באופן מפורש, בדומה לנאום של סנטנה בהופעה שלו בפארק הירקון לפני מספר שבועות. אפשר לומר שהיינו מסתדרים יופי גם בלי זה, אבל מילא. פיס אנד לאב לכולם.
את הנאום חתמה מנסון בהצגת השיר Sex Is Not The Enemy, אחד השירים הכי מוצלחים ששחררה הלהקה בשנות האלפיים, שנכתב במקור כתמיכה בקהילת הלהט"ב, אבל עכשיו הם מעוניינים להקדיש אותו לכל אחד שקשה לו בחיים. גארבג' שמרה על המומנטום עם ביצוע מצוין של Special, שנשמע אפילו טוב יותר מלוכלך על הבמה מאשר משויף באולפן, אבל נפילות המתח צצו כל אימת שהלהקה חזרה לבצע יותר משיר לא מוכר אחד ברצף, וזה קרה לא מעט.
על הבמה - שלושת חברי הלהקה המקוריים - שירלי מנסון, סטיב מארק ודיוק אריקסון, שזנח את הבס וניגן כל ההופעה על גיטרה או קלידים. את בוצ' ויג על התופים החליף המתופף אריק גרדנר שלא לגמרי עמד בסטנדרטים הגבוהים של מפיק העל, אבל תמיכה חזקה של הבסיסט אריק אייברי חיפתה על כך. הבס של אייברי כל כך דומיננטי ומשלהב, שגם בזמן ביצוע השירים הפחות מעניינים בהופעה אפשר היה פשוט להתענג עליו.
על פי ספר החוקים הישראלי לאמנים בינלאומיים, אפשר לומר שהלהקה די סיפקה את הסחורה. לא היתה אף מילה בעברית, אבל שירלי הפגינה אין סוף חיבה והוקרה לקהל, ואף גרמה לנו להסמיק כשאמרה שזוהי זכות גדולה להופיע כאן אצלנו, במקום העתיק הזה ומול מעריצים כה נאמנים. ההופעה כללה שני הדרנים, על אף שהשני היה די משמים. הלהקה נמנעה מלצאת להגיד שלום למעריצים השרופים שחיכו לה בסוף ההופעה למעלה מחצי שעה, אבל קשה לומר שלא היתה אינטראקציה משביעת רצון שכללה כמעט כל מה שאפשר היה לבקש, החל משירה עם הקהל בפזמונים, זריקת מפרטים ואפילו ירידה של שירלי לקהל, כולל סלפי עם בר מזל שניצל את הגיחה הקצרה הזאת בטרם תיעלם לעד במעלה כניסת האמנים ההזויה באמפי שוני.
אם נעשה השוואה להופעה הבינלאומית שגרפה כותרות בשבוע האחרון, אז אפשר לומר שלקהל הצנוע של גארבג' לא היה על מה להתלונן, לעומת עשרות האלפים שהתאכזבו בהופעה של סיה. שירלי מנסון, על אף שמעולם לא הצטיינה במיוחד בריקוד, עפה על הבמה בתלבושת החצי גותית חצי ילדותית שלה, נשכבה, הסתובבה שוב ושוב, פלרטטה עם הגיטרה וקפצה כמו משוגעת. מיקום ההופעה המצוין אפשר כמובן לכל אחד בקהל לראות את הבמה, מסכי ענק לא נכנסים באמפי שוני וממילא אין בהם צורך. הדרנים, כאמור – שניים. משך ההופעה – קרוב לשעתיים. הלהקה, מן הסתם, ניגנה. גם הפנסים, לעומת הופעתה החשוכה של סיה, דלקו והאירו – אם כי יש בהחלט מקום לתאורה מוצלחת יותר, שמאירה גם את הלהקה עצמה ולא מסנוורת ללא הרף את הקהל, אפילו במקום קטן כמו שוני.
בשורה התחתונה, אין ספק שגארבג' נתנו הופעה לא רעה בכלל, אם כי אף אחד בקהל לא היה מתנגד לעוד כמה שירים מפעם, במקום כמה מהלא-להיטים החדשים שהלהקה ביצעה. בין החוסרים הבולטים במיוחד: Milk, When I Grow Up, You Look So Fine והיה ממש קווירי לא לבצע את Queer. מחצית מהשירים בפלייליסט היו מוכרים לקהל הישראלי באמת, אם כוללים גם את Cherry Lips מהאלבום השלישי ואת הסינגלים המוצלחים יותר מהאלבום הרביעי. היה פוטנציאל להרים את הקהל לגבהים אחרים, אבל בשורה התחתונה, גארבג' באה לעבוד, והקהל יצא מרוצה מהופעה אנרגטית בהחלט.
סיה נתנה אך ורק להיטי ענק ברצף, אבל עם פלייבק וסרטונים מוכנים מראש. גארבג' חסכו מאיתנו להיטים אבל נתנו את הנשמה. מה עדיף? ברור שגארבג'. אין כאן בכלל שאלה.
אקו"ם