מי יכול להרשות לעצמו את פסטיבל קול המוזיקה?
מה הטעם בתכנייה מפוארת, מבצעים מוכשרים וקונצרטים מרשימים, אם הרוב לא מסוגל להרשות לעצמו את החוויה? פסטיבל קול המוזיקה עומד בהבטחה לשאת את דגל המוזיקה הקלאסית האיכותית, אך חוטא בזיווגים לא קשורים למען באזז סתמי ובעלויות לא הגיוניות לקהל הצעיר
אמש (ש') הסתיים פסטיבל קול המוזיקה בגליל העליון, שהתקיים בכפר בלום זו השנה ה-32 ברציפות. כידוע, הפסטיבל מושך אליו לא מעט קהל המגיע מרחבי הארץ, בעוד באירועים המרכזיים נוכחים עד 600 איש. רובם ככולם מגיעים על מנת להאזין למוזיקה אמנותית קלאסית. במהלך הפסטיבל מתקיימים 20 אירועים וקונצרטים שונים משעת בוקר ועד שעת לילה מאוחרת.רבבות מטריחים עצמם ונוסעים מאות קילומטרים על מנת להאזין למוסיקה קלאסית, אך כאשר יש כל כך הרבה קונצרטים במרכז, מהי בעצם ההצדקה לכך?
עוד כותרות ב-nrg:
• הסערה הבאה? yes אומרת לא למזרחים
• חומר נפץ: על אשה דתיה שלא רוצה ילדים
• המפורסמים מציגים: 23 דרכים למות בארה"ב
• כוכבת הנוער: "אדם משפיע בתעשייה אנס אותי"
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ייחודו של פסטיבל כפר בלום הוא רציפותם של הקונצרטים. בנוסף, הפסטיבל מושך אליו את מיטב המבצעים, ההרכבים והתזמורות: הקאמרטה הישראלית ירושלים, סולני הבארוקדה, אנסמבל מיתר ואחרים, שמגיעים לחילופין עם הרכבים אחרים בכל שנה, וגם לא מעט מבצעים מעולים המגיעים מרחבי העולם.
דבר מה ייחודי ורענן בפסטיבל הוא המבצעים הצעירים יחסית, מלאי פתוס מעורר השראה. לעומת זאת, בקהל בולט העדרם של אנשים צעירים, ויש לכך סיבות רבות.
אחד המכשולים הניצבים בפני אלה המעוניינים להגיע לקונצרט הוא בנסיעה הארוכה ובעלויות הגבוהות, הכוללות לינה במקום או באזור ואת עלות הכניסה לקונצרטים. ברור כי לא רבים יוכלו לעמוד בהוצאות הכספיות הכרוכות בכך, מה עוד שעלותו של כרטיס יחיד עומדת בממוצע על 100 שקל, וכמובן שמי שהטריח את עצמו עד לכפר בלום לא הגיע לקונצרט אחד.
גם לאחר מבצעים שמעניק הפסטיבל, הוא עדיין מיועד רק לאוכלוסייה מסוימת שצברה די ממון כדי לאפשר לעצמה הוצאות שכאלה. הוא הדין לגבי אופרות, שלא רבים יכולים לאפשר לעצמם כניסה.
זאת לא אומרת שהנהלת הפסטיבל לא מנסה להילחם ברעה החולה הזאת ומנסה לשלב שמות המוכרים לציבור הרחב על מנת לפתותו, ואולם גם גיוסם של שמות מוכרים שיביאו עמם קהל עלול להוות בעיה, שכן רוב הקהל שמגיע מתעניין דווקא במוזיקה הקלאסית, מן הסתם. לראייה, בהופעה של אלון אולארצ'יק האולם היה רחוק מאותה תפוסה מלאה שהייתה כמה שעות קודם לכן בביצוע ל"דידו ואניאס" של פרסל.
ההופעה של אולארצ'יק, שחבר לאנסמבל מיתר ואירח את אפרים שמיר, היא דוגמה לקשיים שעלולים להתעורר בזיווג לא מוצלח בין האמנותי לפופולרי וזאת על ידי התנגשויות האגו בין המנצח (זיו קוז'וקרו) לבין אולארצ'ק בעצמו. קוז'וקרו עשה את העבודה שלו, הוא המנצח והוא הבוס. ואולם, בסיטואציה זו, אולארצ'ק אינו נשמע להוראות הניצוח של זיו קוז'קורו, ובצדק - שכן הוא הכוכב פה, המלחין והסולן. מדובר בדוגמה מובהקת לאופן בו דיסציפלינות אסתטיות יכולות להתנגש ולקרוס האחת לשנייה, וזאת רק בשל ניסיון זול להרחיב את המנעד.
האירוע המרכזי של הפסטיבל היה "כינורות של תקווה", (יום ה') ערב מעניין ומרגש, בנוכחותו של שגריר גרמניה בישראל דר' קלמנס פון גטצגה, ובו נגנו חברי הקמארטה הישראלית ירושלים בניצוחו של אוהד בן ארי על כינורות שבעליהם נספו בשואה. את הכינורות אסף, שיפץ ותיקן אמנון וינשטיין.
בני הנדל הסביר וסיפר את הסיפור הטראגי אינדיבידואלי הניצב מאחורי חלק מהכלים עליהם ניגנו חברי הקאמרטה. בין השאר, השמיעה הקאמרטה יצירות המתכתבות בצורה זו או אחרת עם המורשת היהודית המרכז אירופאית או עם סיפורם הפרסונאלי – טראגי של הנספים: האדג'טו של מהלר מהסימפוניה החמישית, נעימה עברית של יוסף אחרון, או כל נדרי של מקס ברוך. הביצוע היה יעיל בהתחשב בכך שמדובר בסופו של דבר בכלי מיתר פשוטים, ולמרות האפתיות המנומנמת שאפיינה חלק מחברי התזמורת.
היצירה "כינורות של תקווה" של אוהד בן ארי לכינור, לצ'לו ולתזמורת, אינה יצירה מגובשת או אחידה סגנונית. במהלך היצירה ולמשך דקה ארוכה, מחקה בן ארי בתזמורת את צפירת יום השואה, וזה נדוש ופופוליסטי בדיוק כפי שזה נשמע. לא בהכרח יצירה שראויה למעמד זה.
קשה להתמקד כמובן בכל אחד מהקונצרטים שהתקיימו, אך בבחינה רחבה, לרוב הביצועים היו מופתיים, במידה שאינה מצויה. במהלך הפסטיבל ובקונצרטים השונים צבי פלסר שהוא גם המנהל המוזיקלי של הפסטיבל הוכיח שהוא צ'לן מוכשר. לגיא בראונשטיין, לשעבר הכנר הראשון בפילהרמונית של ברלין, נוכחות בימתית משמעותית.
מתן פורת התגלה כפסנתרן מחונן ורוני פורת, הוא מנצח מוכשר שלא זוכה למקום הראוי לו. יעלה אביטל היא כישרון גולמי וכובש באשר היא שרה. רוזאנה פיליפנס (Rosanne Philippens) ההולנדית מגיעה קבוע לפסטיבל והיא כשרון עולמי, עילוי אמיתי והשראה.
אם לסכם, פסטיבל קול המוזיקה מבטיח ומקיים אירועים מרתקים ומעוררי השראה עמוקה, כאשר אין מנהליו נסחפים בזיווגים מיותרים שאינם מעניינים את קהל הפסטיבל. זאת, למי שיכול להרשות לעצמו את הפסטיבל הזה, סייג נוסף שנמצא בעוכריו.
אקו"ם