נשים כותבות פחות טוב? יותר מדי זמן שתקנו
מעייף להפעיל כל הזמן את שריר ההתנגדות. לא תמיד יש לי כוח לנסות לתקן את העולם. אבל מאז ומעולם האמנתי בכוחה של השירה, של הספרות, לתקן אותו. בלתי מתקבל על הדעת שנפקיר גם את השירה למרחב אלים של כוחנות והדרה, הגיע הזמן ל"תיקון"
בחודש מרס האחרון פרסם בני ציפר, עורך מוסף "תרבות וספרות" של עיתון 'הארץ', טור שעורר את זעמם של רבים. הדברים נכתבו בעקבות פרשת אייל גולן, וקשרו בין עיוות מוסרי לעשייה אמנותית, כאילו השניים תלויים זה בזה. ציפר כתב, בין היתר, כי "אמנים, מגתה עד אייל גולן [...] מוכרחים גם לחוש באינטנסיביות את הדברים הנחשבים הכי נמוכים ויצריים בחיים, כגון משגלים עם מעריצות צעירות. בלעדי זה לא תהיה יצירה, עם כל הצער שעלול הדבר להסב לצעירות הללו, שחייהן אולי נפגעו".הסערה שעוררו דבריו הביאה אותו לפרסם התנצלות פומבית. יש לציין שגם זו באה אחרי שטען בעקביות שהוא עומד מאחורי כל מילה שאמר, ורק לאחר שבוע שבמהלכו גבר הלחץ מצד מנויי 'הארץ', הוא מצא לנכון לחזור בו מדבריו. רבים דרשו כי יפוטר מתפקידו כמנהל האומנותי של פסטיבל המשוררים במטולה – אך המארגנים החליטו להשאיר את ציפר בתפקידו, למרות התגובות הקשות מצד משוררים ואנשי ספרות.
לעוד טורים בערוץ הדעות של nrg:
- פתרון חדש-ישן: מדינה פלסטינית בחסות ירדן
- ניסוי וטביעה: כמה שווים חיי אדם בארץ?
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
אם תשאלו בקהילה הספרותית, ימהרו לומר לכם כי ההתבטאות הזו היתה רק נקודת הרתיחה בשרשרת אירועים ומחדלים הקשורים להתנהלותו של ציפר לאורך השנים. מוסף הספרות בעריכתו, שבו החלו כותבים רבים את דרכם, הפך זה מכבר למעוז גברי כמעט לחלוטין: מספר הכותבים המפרסמים את שיריהם ותרגומיהם בדפי המוסף עולה משמעותית על מספרן של הכותבות.
באוקטובר 2015 החל המגזין האינטרנטי "אשפתון" להעניק את השירות הבא לקוראיו: סקירה דו-שנתית המדווחת על מספר הגברים ששיריהם פורסמו במוסף לעומת מספר הנשים. לפי הדוחות הללו, אפשר לחשוב שמדובר במוסף ספרותי שהתפרסם בשנות העשרים של המאה הקודמת.
לדוגמה: 87 אחוז מהשירים והתרגומים שפורסמו במוסף בחצי השנה שבין יוני לאוקטובר בשנת 2015 נכתבו על ידי משוררים גברים, לעומת 13 אחוז בלבד של פרסומי משוררות. בתקופה הנוכחית, שבה מספרן של המשוררות המפרסמות והפעילות בוודאי אינו נופל ממספר המשוררים, הנתונים הללו הם לא פחות ממדהימים.
לאחרונה גם התוודתה משוררת על ניסוי מעניין שערכה: משהחלה לחשוד כי פרסום במוסף הספרות אינו תלוי רק בערכם הספרותי של הטקסטים (היא שלחה כמה פעמים שירים לציפר שלא התקבלו לפרסום), החליטה לשלוח שוב משיריה, אך הפעם תחת שם עט גברי. נחשו מה קרה.
ציפר פרש מאז מכתיבת הטור, אבל לא ממשרתו בניהול הפסטיבל, ועדיין משמש כעורך המוסף הספרותי. אבל העניין הוא ממילא לא ציפר עצמו, אלא מה שהוא מייצג כאן. עם או בלי ציפר, המרחב הישראלי של השנים האחרונות רצוף רגעים שבהם הבחירה היא בין התקוממות כלפי עוולות לבין הבלגה עליהן.
עבור אלה המעזים לצייץ צירופים כמו "זכויות אדם" או "אפליית נשים" חוויית ההשתקה היא עניין יומיומי; רק בשבוע שעבר ביקשה מנהלת קבוצת פייסבוק לחיפוש דירות בתל אביב מחברי הקבוצה שהשתתפו ערב קודם לכן בהפגנה והביעו דעות שאינן לרוחה - לעזוב את הקבוצה.
הלגיטימציה להביע דעות מסוימות הולך ומצטמצם, והמרחב הציבורי הולך ונעשה אלים יותר כלפי אלה שאינם מחזיקים בהשקפת העולם המוכתבת על ידי הרוב. כאן מדובר בדוגמה אחת של הדרה שגם הגיעה לתקשורת, אבל על כל אחת כזו יש עשרות שאנחנו לא שומעים עליהן. ולצדן, יש את ההבלגות הקטנות, היומיומיות, שאנחנו פשוט מקבלים על עצמנו, כאילו היו חלק בלתי נפרד מגזר הדין הכרוך בבחירה לחיות במקום הזה, בתקופה הזו. מה גם שהמחיר הוא לפעמים גבוה מידי, וקל יותר לבחור שוב בנתיב הפשרה הבטוח מאשר להתעקש על מאבק בכל פעם מחדש.
כולנו מכירים את זה: את עוברת ברחוב, ומישהו זורק לך הערה (אבל את ממהרת, וגם חוששת להיכנס לעימות). אתה נכנס לפייסבוק ונתקל בפוסט פוגעני (בנסיבות אחרות היית מגיב, אבל הוא קולגה, או בן משפחה, אז למה להעכיר את האווירה ביניכם). את מוזמנת לארוחה, ואחד מהנוכחים פולט הערה גזענית (אבל מה את קופצת, הכל ברוח טובה).
או, נניח, עורך מוסף ספרותי בעיתון מרכזי מפרסם בעיקר יצירות שנכתבו בידי גברים, ואחר כך גם כותב טור שמצדיק תקיפה מיניות בשם האמנות, וכפרס - עוד מקבל לידיו ניהול של פסטיבל שירה מרכזי – אבל מה יש, תרדו ממנו? הוא הרי התנצל בטור פומפוזי.
אבל ישנן כמה נשות ספרות ומשוררות שהחליטו לעשות מעשה ולא לשתוק. כך נולדה היוזמה ליצירת אלטרנטיבה לפסטיבל מטולה: פסטיבל השירה "תיקון" – המשך ישיר לעצומה הקוראת להחרמת פסטיבל מטולה שיזמה המשוררת והמתרגמת טל ניצן, עליה חתמו עשרות משוררות ומשוררים, שחלקם ישתתפו באירועי שירה ומוזיקה שונים ברחבי הארץ.
כך כתבה דורית שילה, אחת ממארגנות ויוזמות הפסטיבל: "סולידריות, זה שם המשחק... המאבק הראשי שלי הוא בעיוורון המכה בחברה שלנו בכל הנוגע לנשים ולמקום ש"מקצים" להן אנשים בעמדות מפתח. המאבק הראשי שלי הוא בכך שמאשימים אותנו בפוליטיקת זהויות שטחית, כשבמקביל לא מאפשרים לקולות נשיים לצמוח, משתיקים אותם ואחר כך מתפלאים שאין בנמצא. וכשזה מגיע לעולם שלי, לעולם הספרות, המילים, השירה, אני מסרבת לשחק את המשחק ולדפוק את הראש בקיר לחכות שזה יעבור. זה המאבק הראשי שלי אך סולידריות היא המפתח, וביום שאנשים יבינו זאת, יהיה לכולנו יותר קל".
כששמעתי על היוזמה הזו, היה ברור לי שאני מצטרפת. יותר מידי פעמים בחרתי גם אני לשתוק. מעייף להפעיל כל הזמן את שריר ההתנגדות. לא תמיד יש לי כוח לנסות לתקן את העולם. אבל מאז ומעולם האמנתי בכוחה של השירה, של הספרות, לתקן אותו. והרגשתי שלמרות כל הדברים שלאורך שנות חיי במקום הזה הסתאבו ושינו את צורתם ללא היכר – יש בכל זאת דבר שאולי עוד אפשר, שמוכרחים, להציל.
בלתי מתקבל על הדעת שנפקיר גם את השירה למרחב אלים של כוחנות והדרה. בלתי מתקבל על הדעת שעורך שפרסם התבטאות כמו זו שציטטתי, וממעט באופן עקבי בפרסום יצירותיהן של נשים, יהיה אחראי לאירוע ספרותי בסדר גודל הזה, מבלי שתתעורר התנגדות. מבלי שמישהו יאמר: "אני לא מסכים לזה. אני רוצה אלטרנטיבה".
בעשייה הזו, לצד משוררות ומשוררים אחרים בחודשים האחרונים, מצאתי אי של שפיות שחיזק אותי. היא העניקה לי את האפשרות להגיח מתוך המצב השפוף של ה"אין ברירה, ככה זה כאן", להזדקף, להביט מסביב, ולראות סביבי עוד אנשים שנמאס להם להתכופף. שהחליטו למרוד. "פסטיבל תיקון נולד ממחאה ולבש צורת חגיגה", נכתב במניפסט הפסטיבל. היה לנו חשוב לומר "לא", אבל גם ליצור יחד משהו חדש – ולהזמין אחרים לומר לו: כן.
פסטיבל תיקון יערך בין התאריכים 8-12 ביוני, בכמה מוקדים ברחבי הארץ: ירושלים, תל אביב, חיפה ושדה בוקר, וישתתפו בו מגוון של משוררות ומשוררים, צעירים וותיקים, דתיים וחילוניים, ערבים ויהודים. הכניסה חופשית.
לי ממן היא משוררת ועורכת
אקו"ם