"הירושה": אמנות המספר שעל היד
ניצולים מדברים ולעומתם ניצולים שותקים השפיעו בדרכים מגוונות על בני הדור השני. חלקם בחרו ליצור אמנות שנענית לחוויית ההורים ולחווייתם האישית. מחקר על שואה ויצירה
תערוכה של כמאה יצירות אמנות של אמנים יהודים־ישראלים, ניצולי השואה, מוצגת במוזיאון ההיסטורי בעיר ברלין. התערוכה, ביוזמת "יד ושם", מציגה עבודות המתעדות את חוויות האמנים במחנות ובגטאות, בזמן אמת או מן השנים שאחרי מאורעות האימים שעברו. יצירות של ניצולים נחשפו ונחקרו, אך מעניינת לא פחות היא יצירתם של בני הדור השני לניצולי השואה. בזה עוסק ספרה של בתיה ברוטין.עוד כותרות ב-nrg:
• הניצולה שסלחה לנאצים
• מותר לצחוק על השואה?
• ספר לא רק ליום השואה
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
ד"ר ברוטין, חוקרת תולדות האמנות, מכהנת כראש התוכנית להוראת השואה בחברה הישראלית במכללה האקדמית "בית ברל". מחקריה עוסקים ביצירה הפלסטית הקשורה לשואה ועבודת הדוקטורט שלה חקרה את נושא יצירות האמנות של אמנים ישראלים, בני הדור השני - מחקר שעובד ונערך לספר "הירושה".
הספר הוא מחקר תיעודי ומעמיק ביצירות צאצאיהם של ניצולים, המנסה בראש ובראשונה להבין את משמעות היותם דור שני לניצולי השואה. הספר בוחן את ההשפעות של התנהגות ההורים, שחוו את זוועות הגטאות ומחנות ההשמדה, על יצירות האמנות של הצאצאים. שאלה נוספת שנחקרה היא האם נתנו עבודות האמנות ביטוי אישי לאובדן בני המשפחות, והאם אלה הם ביטויים להזדהות, לסקרנות או לתסכול כתוצאה מההסתרה, ההדחקה והשתיקה של ההורים.
הספר כולל שמונה פרקים. פרק המבוא עוסק בנושא "דור שני - מושג פסיכולוגי, חברתי ואמנותי". מלבד הצגת שאלות המחקר, עיקרו הצגת "הדור השני" באמנות הישראלית והזכרת שמותיהם של האמנים הבולטים והעיקריים שהרקע האישי שלהם ויצירתם נחקרו בספר: רבקה מרים, יוכי וינפלד, חיים מאור, אביתר שטרן ורבים אחרים. מעניין להיווכח כי הדור השני החל בהצגת יצירותיו רק בסוף שנות השבעים. כך למשל, "אות קין" ו"עיוורון" - תערוכותיו של חיים מאור בגלריית הקיבוץ בתל־אביב; תצוגות שעסקו בזהותו כישראלי על רקע היותו בן לניצולי שואה. תערוכות כאלה, בתצוגה של אמן יחיד או תערוכות קבוצתיות, הלכו ותכפו מאז ועד היום.
הפרק הראשון, "חיים בצל האבדן", מקדיש מקום נרחב לציירת־משוררת רבקה מרים (שרשבסקי). הוריה מצאו מחסה בבית איכר פולני ובמחבואים בבורות ביער. אביה, הסופר היידי לייב רוכמן, העלה את חוויותיו מהשואה בספר "בדמייך חיי". האמנית האוטודידקטית העלתה כנערה צעירה את תחושותיה בציורים על קירות בית הוריה, העלתה בציוריה את דמויות קרובי משפחתה שנספו וכן ביטאה את אשר על ליבה בשיריה. לדעת החוקרת, היה זה בהשפעת ידיד המשפחה הצייר יוסל ברגנר. בהמשך דרכה יצרה רבקה מרים ציורים על נייר בצבעי פחם או פסטל, ציורי דמויות קודרות ומביעות פחד, המזכירות את הציור "הצעקה" של אדוארד מונק. בהמשך פרק זה מתועדות יצירות של אמנים נוספים בני הדור השני כהראל קדם, עפרי עקביא עמית, נתן נוחי, חנה שיר ועוד. המוטיב המקשר בין יצירותיהם הוא האווירה המלנכולית והצבעוניות המונוכרומית בצבעים קודרים.
"בצל העדויות: המספר שעל היד וכתונת הפסים" היא כותרת הפרק השני. שני סמלים דומיננטיים בזיכרון השואה: האחד "בלתי מחיק", גלוי לעין־כול, זהו המספר המקועקע על זרועות הניצולים. השני בגדי האסיר המפוספסים. חלקם הוסתרו מעיני הדור השני ומאידך גיסא היו שהציגו את הבגד כחלק מהעדות שסופרה במשפחה בגלוי. "אייקונים" אלה היוו אלמנטים בולטים ביצירות האמנותיות של בני הניצולים. האמן הבולט הוא חיים מאור, קיבוצניק לשעבר וכיום פרופסור וראש חוג באוניברסיטת באר שבע.
מאור טיפל באופן נוקב ואובססיבי במספר המקועקע 78446 שנצרב בזרועו של אביו. מספר ש"נצרב" ביצירות רבות של האמן. נושא השואה הוא דומיננטי ביצירותיו, אם בתזכורת לקשר חברתי שלו עם מתנדבת מגרמניה בקיבוצו, או ברמזים גלויים כשהוא מתמודד עם נושאים חברתיים־פוליטיים בישראל. יוצרים נוספים שילבו את אלמנט המספר המקועקע ובגדי האסיר, כמו יוסי למל, מישל וולמן, יעקב גילדור ועוד.
ישראל מתייחדת עם זכר ששת המיליונים (רויטרס)
הפרק השלישי, "שרידים מאתרי הנצחה ותצלום מהשואה", עוסק באמנים שהתמודדו עם תיעוד צילומי או חזותי של ביקור במחנות. ערמות השֵער של הקורבנות, ערמות חפצים, צילומים של תאי הגזים שהוחרבו - אלה היו האתגר ליוצרים. "הזדהות עם הקורבנות", "רובדי זיכרון", "בין הקורבן לתוקפן" - הם הפרקים העוסקים במגוון גדול של יצירות בנושא המחקר, פרי עבודתם של אמנים ישראלים ידועים יותר או כאלה שנחשפים לציבור בספר זה.
כשעוסקים באמנות שעניינה השואה, אני מרגיש צורך להזכיר שלוש יצירות המתמודדות עם הנושא, שריגשו אותי מאוד. את כולן יצרו אמנים שאינם בני הדור השני. בשנת 1970 הציגו יהושע נוישטיין, ג'רי מרקב וג'ורג'ט בלייה מיצג של אלפי נעליים קרועות, בלויות ומרוטות שהוצבו בערמות ענק באולמות התצוגה של בית האמנים בירושלים. קהל המבקרים התבקש להלך על הערמות בעוברו מאולם אחד למשנהו. הקונוטציה הייתה מזעזעת וברורה. בכיכר בבל בברלין הציב האמן מיכה אולמן את יצירתו "הספרייה הריקה". במקום שבו שרפו אינטלקטואלים וסטודנטים נאצים כ־20,000 ספרים בנה האמן ספרייה גדולה שבה מדפים ריקים מתחת לפני האדמה. הציבור המהלך ברחוב צופה ביצירה דרך זכוכית שקופה במדרכה ובצמוד לה לוח המזכיר מה קרה בדיוק באותו מקום.
מנשה קדישמן יצר אלפי דיסקים עגולים ממתכת חלודה ועבה מפלדת קורטן. בדיסקים הוא חתך פרצופים של בני אנוש. היצירה הוצגה בגלריה ג'ולי מ' בתל־אביב והועברה למשכן הקבע במוזיאון היהודי בברלין. קהל המבקרים נדרש להלך ולדרוך על טבעות המתכת. בחוויה האישית שלי בהליכה זו "שמעתי" קולות זעקה עולים מהאדמה מחד גיסא ושקשוק פסי רכבת מאידך גיסא. פרצתי בבכי, כפי שקרה למבקרים נוספים.
"תם ולא נשלם" זה שמו של פרק הסיכום של הספר. ספר מרתק לכל חובב תולדות אמנות יהודית־ישראלית. הסיבה שהזכרתי את שלוש היצירות לעיל היא ציפייתי כי "לא נשלם" היא אכן התחייבות המחברת להמשך המחקר, שיעסוק ביצירות בנושאים הקשורים לשואה מאת אמנים ישראלים ובני לאומים אחרים ותקוותי להתגשמותה.
"הירושה"
השואה ביצירותיהם של אמנים ישראלים בני הדור השני
בתיה ברוטין
מאגנס ויד ושם, 2015, 349 עמ'
אקו"ם