ראשי » תרבות » קולנוע

הזווית הנשית לסכסוך תוצג לראשונה בארץ

הסרט הדוקומנטרי על האינתיפאדה הראשונה, פרי שיתוף פעולה בין שתי יוצרות ישראליות ויוצרת פלסטינית, מעולם לא הוקרן בישראל, עד עכשיו. בלי נתונים סטטיסטיים אך עם הרבה רגש, מפנה "הנשים ממול" זרקור לעבר סיפוריהן של נשים, משני צדי המתרס

הימים הם ימי האינתיפאדה הראשונה, ושלוש נשים מקבלות החלטה אמיצה לפגוש מקרוב את שני הצדדים בקונפליקט, על היבטיו השונים. מיכל אביעד ואיבון מיקלוש הישראליות ובוסיינה חורי הפלסטינית חברו יחד ליצירת המסמך הדוקומנטרי המרשים 'הנשים ממול', שאמנם הוקרן ברחבי העולם ואף זכה בפרס השלום בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בברלין בסמוך לצאתו, בשנת 1993, אך טרם הוקרן בישראל. ביום שבת הקרוב, תהיה זו הפעם הראשונה שיוקרן בארץ, במסגרת 'פסטיבל סולידריות' שייערך בסינמטק ת"א (14-19 באפריל).

עוד כותרות ב-nrg:
• אריאל זילבר רץ לשמוליק וחוזר לעצמו
• אוי, ברצלונה: מעריצי ביונסה, היכונו לאכזבה
• שלמה ארצי המלך: המגלומניות גברה על השיר
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

ברגישות ובחכמה, מדלגות היוצרות בין דמות נשית מורכבת ומרתקת אחת לאחרת, קושרות בין סיפוריהן חוטים דקים, לעיתים באופן גלוי, פעמים אחרות ללא הסבר מפורש. אך הם שם, החוטים הדקיקים, השקופים, שמאירים בבירור אמת גדולה ומכאיבה – הקונפליקט הישראלי-ערבי, שיש נטייה להציג כמשחק אסטרטגיה שבו משתתפים ישויות לאומיות, מוסדות, צבאות, קבוצות מאורגנות ויחידים, מאמלל את חייהן של נשים רבות כל כך משני צידי המתרס. באותו רגע שבו אמא ישראלית ממררת בבכי ביום גיוסו של בנה מחשש שיוצב בשטחים, אמא אחרת, המתגוררת בשטחים, מבכה את מותו של בנה שנורה על ידי כוחות צה"ל.
שלוש היוצרות, בהובלתה האמנותית של הבמאית והמפיקה מיכל אביעד, מפליאות בראייתן המפוכחת, המוצאת נקודות דמיון כה רבות בין הנשים שסיפורן מובא בסרט. הן נשים ישראליות והן נשים פלשתיניות חיות בחברה פטריארכאלית וזוכות ליחס משפיל על רקע מגדרי. אלו ואלו שואפות להעניק לילדיהן ילדות מוגנת ועטופה, אך הם נשאבים פנימה אל המאבק הפוליטי-בטחוני בעל כורחם, מדקלמים סיסמאות ושירים לאומיים שינקו יחד עם חלב האם. ואצל כולן יש התחבטות מתמדת בשאלות של הישרדות פיזית ומוסרית.

מתגייסים טריים המגיעים לבקו"ם, פעילות שמאל ופעילות ימין, קבוצות מפגינים, אמהות הנפגשות לשיח משותף שעיקרו התמודדות עם אבדן ושכול, חיילת ששירותה הצבאי בשטחים צילק אותה, נערות המשליכות אבנים לעבר רכבים צבאיים – כל אלו מוצגים דרך זווית אישית-נשית, אינטליגנטית מאוד וכזו שאינה חוששת מאופן הצגת תכנים המלא ברגש. אין נתונים סטטיסטיים במסמך הדוקומנטרי הזה – אין מספרים, גרפים ושרטוטים, רק כמה וכמה זוגות עיניים שלכל אחד מהם נקודת המבט הייחודית שלו, ובכאן טמונה עוצמתו.
לא בכל מקום נתקלו שלוש היוצרות בשיתוף פעולה, ולעיתים התבקשו לכבות את המצלמה ואף לעזוב את המקום. קשה שלא לתהות לאיזו מידה של שיתוף פעולה, משני הצדדים, היו זוכות אילו היו עורכות פרויקט דומה היום, ובכלל – כיצד היה נראה סרט שכזה בגרסתו העכשווית: אילו בחירות היו עושות היוצרות מבחינת המרואיינים והתכנים, איזו זווית ראייה אישית שלהן הייתה נלווית לפרויקט ומהי מידת האיזון שהייתה לתמהיל הסיפורים והצילומים.ויחד עם זאת, דבר אחד ברור – אותו עצב עמוק הנשקף מעיניהן של הנשים הפלסטיניות והישראליות כאחד, אותה כמיהה למציאות אחרת, שפויה ובטוחה, אותן דמעות עצורות שניכר כי ברגע בו יכבו המצלמות הן יזלגו במורד הלחיים – כל אלו יופיעו בסרט אילו היה מצולם ב-2016, לא פחות מאשר בימי האינתיפאדה הראשונה, ואולי אף ביתר שאת.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg