ארבעה יוצרים חוגגים אלבום חדש לעומר קליין
רונה קינן, נדב לפיד, דאנה איבגי ואלון לוטרינגר, כולם הושפעו מעומר קליין, בדרך זו או אחרת. לקראת יציאת אלבומו החדש Fearless Friday מספרים היוצרים כיצד נסחפו בקלידים הוירטואוזיים של הפסנתרן הנודע ובוחרים את השיר האהוב עליהם באלבום החדש
עומר קליין (33), פסנתרן ג'אז ומלחין, מנהל קריירה ענפה כבר קרוב לעשור. את הקריירה המוסיקלית שלו הוא התחיל בניו יורק, במהלך השנים עבר לגרמניה ומשם הוא יוצא לטורים בכל העולם. בדרך הוא הופיע בקרנגי הול בניו יורק, אוליפיה בפאריז, קווין אליזבט' הול בלונדון, סווינג הול בטוקיו ובפסטיבלי ג'אז מגדולים שיש.עוד כותרות ב-nrg:
• האזינו: קאבר מדהים לאדל - מקוריאה
• עמוס גיתאי: ליצחק רבין מגיע סרט יותר טוב
• ח"כ מגל: שליין לא שמאלני, אתה נותן לו תחמושת
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
קליין הוציא שישה אלבומים שזכו לשבחי הביקורת הבינלאומית, האחרון בהם הוא Fearless Friday
אותו הוא מנגן עם הטריו שלו (עומר קליין-פסנתר, חגי כהן מילוא-בס ואמיר ברסלר-תופים). באלבום החדש מציג היוצר מציג תשעה לחנים מקוריים של קליין וקאבר אחד של דיוק אלינגטון.בעקבות יציאת האלבום נמצא ההרכב Omer Klein Trio במסע הופעות חובק עולם. בישראל יעלה הטריו ארבע הופעות:
11/11 - מופע פותח לאירועי חשיפה בינלאומית
12/11 - לבונטין 7
13/11 - לבונטין 7 (צהריים)
13/11 - אלמא , זכרון יעקב
לרגל האלבום החדש וסיבוב ההופעות הישראלי, שוחחנו עם דאנה איבגי, רונה קינן, אלון לוטרינגר ונדב לפיד, ארבעה יוצרים מוערכים כשלעצמם, שבחרו את השיר האהוב עליהם באלבום החדש והסבירו כיצד קליין השפיע עליהם, בין אם דרך חברות, ובין אם באמצעות המוזיקה. מתברר שבמקרה של קליין, הם הולכים בדרך כלל ביחד.
אני מכירה את עומר קליין בערך מאז שאני בת 16.
אני זוכרת שתמיד אחרי שהייתי רואה אותו מופיע הייתי חושבת שזה לא יכול להיות ולא פייר שהוא מנגן ככה והוא בסך הכל בגילי. מתי הוא הספיק להגיע לרמה הזאת, לסאונד הזה, לצבור את הביטחון הזה של מאסטר בן חמישים.
ולמרות שאנחנו כבר בני שלושים פלוס אני עדיין ממשיכה להתפעל באותה צורה אינפנטילית כל פעם ממשהו אחר: מהרעינות המוסיקליים, האופטימיות מול ההבנה העמוקה של כאב, ההעמקה מול קלילות מוחלטת.
מה שאני אוהבת במיוחד זה שכשאני שומעת את עומר מנגן, אני מבינה שפסנתר זה בעצם כלי הקשה. אם הייתי צריכה להחליף להקה שלמה בנגן אחד הוא בהחלט היה האיש.
לשמחתי אני מכיר היטב ומקרוב את ההתפתחות של עומר כפסנתרן והאלבום Fearless friday הוא ללא ספק העבודה הטובה שלו בעיני. החל מהלחנים, העיבודים, הנגינה בטריו (עם התוספת המשובחת והמדויקת של אמיר ברסלר בתופים) ועד ההקלטה והמיקס.
הקטע האהוב עלי באלבום הוא כנראה Turquoise Memories, שכבר השם שלו על העטיפה גרם לי לשנות את סדר ההקשבה והזמין אותי להגיע אליו מוקדם. אני אוהב שמות שכמו מכוונים אותך מאיזו נקודת תודעה להקשיב. זה לחן שמביא את הצד התאטרלי - אווירתי יותר של עומר שאני אוהב במיוחד ובתמיכת הטריו נע בזרימה רכה מהמעובד היטב למאולתר בגאוניות.
בכל אלבום של עומר קליין יש מנגינה אחת שכאילו נכתבה במיוחד עבורי ונועדה לשבור לי את הלב באופן חמור ויסודי. ב״Fearless Friday"' למנגינה הזו קוראים ״Tears on a Bionic Cheek".
זו מלודיה יפהפיה שיש בה משהו חסר, במכוון. היא מונחת על הרמוניה נהדרת ועשירה אבל יש תחושה שהוחסרו ממנה צלילים שהיו חלק ממנה באיזה זמן אחר ובמקומם יש שקט עכשיו. רק הצלילים ההכרחיים נשארו והם מוכרחים להיות בדיוק איפה שהם מונחים. יש בה גם ג׳אז וגם מוצארט וגם משהו רוסי עתיק אבל היא לא כבולה על ידי שום ז׳אנר. היא מזכירה לי את ישראל אבל לא בדיוק. היא מלאה באפשרויות, מלאה בגעגוע, מלאה ביופי.
את הצלילים של עומר קליין הכרתי לפני אי אילו שנים. דיסק, הופעה בלבונטין. את עומר קליין עצמו הכרתי לפני פחות משנה. הוא כתב לי אחרי שראה את "הגננת", הסרט האחרון שלי. קבענו להפגש ולשוחח. על מה? על יצירה.
זה נשמע ילדותי ופומפוזי, סצינה מדומיינת ממוח של נער שמדמה את חיי הבגרות של אמן. יושב עם אמנים אחרים. משוחחים. על מה? על אומנות. ובכלל יוצרים פה, כולל אותי, לא נוטים לדבר ביניהם על מעשה ידם. המסביב - הצלחה וכשלון, מימון והעדרו, פרסום ואנונימיות - כן. הדבר עצמו - לא. קצת מתוך אמונה שאת הדבר עצמו לא ניתן לדבר. וקצת מתוך איזו טינה ישראלית לשיח ופרנויה של חשאיות, אנשים חוסמים בגופם את מסך המחשב שלהם, כמו היינו כולנו דמויות ראשיות בעוד סדרה ישראלית על השב"כ.
לכן הופתעתי בפגישה עם עומר לחוש כמה קרבה ושותפות יכולים לחלוק מי שיוצר במילים/ תמונות ומי שיוצר בצלילים. כמי ששותף לתחושת היראה מול המופשטות של המוזיקה, הפליא אותי עד כמה ההתלבטות בין תכנון לחופש, בין תמועה לקפאון, בין אמירה לצרחה או מלמול, ובין איזו קדרות ופסימיזם שמתקשרים אצלי לכל מה שידוע ומתוכנן ונחתם, לאופטימיות שקשורה לבלתי מתוכנן, שעדיין בתנועה- עד כמה כל זה העסיק גם את עומר.
כשנפרדנו הוא הבטיח לשלוח לי את האלבום החדש שלו שפעם, כשעוד היו מתרגמים שמות של להקות פופ ושל להיטיהם לעברית היו בטח קוראים לו: "יום שישי חסר מורא", והיום, אפשר פשוט לכנות אותו בשמו: Fearless Friday, "אולי יהיו שם כמה דברים שדיברנו עליהם", הוא אמר.
מאז אני שומע וכבר אינני יודע אם המילים של עומר קליין מעצבות אצלי בראש בדיעבד את הצלילים שלו. נניח ברצועה האהובה עלי, dimensions שהקשבתי לה מאז בלי סוף ובכל פעם היא נפתחת באותה יציבות נהדרת וקפואה, מבנה קלסי רם ונישא, אקרופוליס, ניצב על עמודים יוונים או רומיים, מפואר ומת מזמן - אומר למאזין: אני הייתי ואני אהיה. רוח שורטת את העמודים ומעקמת אותם, לרגע הופך הישר לעגול והסגור לפתוח. ובסוף שוב העמודים. אולי הצורך להצמיד תמונות ומילים ורעיונות לצלילים הוא ביטוי למוגבלות, לחולשה. אבל כש-dimensions מתנגן, נגמר ואני מנגן אותו מחדש, אני מרגיש שוב את עומר קליין מדבר מבעד לצלילים.
אקו"ם