ליאור דיין חי על הקצה
אחרי שנפל לסמים והתנקה מסמים, התחבר לאביו ואז איבד אותו, היה אנונימי והתפרסם ב"מחוברים", ליאור דיין חוזר, והפעם בגרסה מחודשת לאיתי אנגל: תוכנית חדשה שבה הוא נוסע למקומות המסוכנים ביותר בעולם. ויש גם בונוס לקורא הדתי
חצות היום. בחדר האמבטיה של מלון צפון קוריאני ליאור דיין פותח את הברז על זרם חזק, מכוון את המצלמה מול פניו ולוחש בשקט כדי שמי שמאזין מעבר לקיר לא ישמע. לפני כמה דקות גילה שהשתילו לו במחשב תוכנה שעוקבת אחרי התמונות שלו ומוחקת אותן. "בכל מקרה", הוא מסכם את המונולוג בקול רועד, "אנחנו הולכים להתנהג כרגיל כדי שנוכל לצאת מפה".
עוד כותרות ב-nrg:
• האם הפעם עם ישראל ילמד את הלקח?
• נאנסת? האוניברסיטה תסתום לך את הפה
• אביבית בר זוהר מתמנגלת עם ג'סטין ביבר
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
שנה וחצי עברה מאז מותו של אביו, ונראה שגם הנצר הרביעי לשושלת הדיינים מפלרטט בנחת עם המוות. לפני כשבוע עלתה בערוץ 20 הסדרה הדוקומנטרית "חוצה גבולות", המתעדת את מסעותיו במדינות המסוכנות ביותר בעולם. "כן, זה מושך אותי מאוד", הוא מודה. "בכל פעם שאני מגיע לחזית הדם עולה לי. אני מרגיש חי. מההוא שבקושי מרים את עצמו בבוקר אני הופך להיות זה שמעיר את האנשים. וכן, כנראה שיש כאן איזה עניין משפחתי. אבא שלי התכתב עם המוות בסרטים שלו, סבא שלי אמר פעם בראיון ל–BBC שהוא אוהב מלחמות, אבל לדעתי זה התחיל עוד מסבא רבא שלי, שמואל דיין, שהיה ידוע בתור מספיד לאומי".• מחובר לצפון קוריאה: ליאור דיין חוצה גבולות
אז אנחנו עומדים לראות עכשיו סוג של גרסה מחודשת לאיתי אנגל?
"לא בדיוק. איתי הוא יותר עיתונאי שמביא סיפור נייטרלי, ואני הדור שבא לקוריאה הצפונית ומדבר על עצמו. אני כותב יומני מסע, ואני דואג לעשות את זה במקומות הכי מעניינים שיש".
אבל קוריאה הצפונית? יש לך משאלת מוות?
"אני קורא וחוקר על המקום הזה כבר שנים. ידעתי בדיוק מה צריך לעשות כדי להיכנס למדינה, והחוויה שם הייתה על גבול המופרכת. בחמש בבוקר מעירים אותך הצופרים עם שיר שנקרא 'היכן אתה חייל יקר' והוא מתנגן בכל רחבי הארץ. יש שם אסירים שנלקחים לעבודות פרך ועוברות לידם משאיות כמו של הברסלבים ומשדרות ג'ינגלים על כמה שהעבודה חשובה וכמה טוב למות למען המדינה. את שואלת אותי מה גורם לי להתעניין כל כך בקוריאה הצפונית? משפחת קים. זו המשפחה היחידה שהיא יותר מטורפת ממשפחת דיין״.
בורגני. אז מה?
אנחנו נפגשים בבית קפה בוטיקי ברחוב ארלוזרוב. הוא מגיע לשם מלווה בכלבו, מתנצל ומסביר שהוא בעיצומו של מעבר דירה לרמת אביב. שבע שנים עברו מאז נכנס למכון גמילה בתור הג'אנקי המיוחס של תל אביב, ונראה שליאור דיין של היום הוא מופת של בורגנות. נקי מסמים ("אפילו יין אני לא שותה"), עם עבודה מסודרת, פלוס בבנק ורשימה של מטלות. "אני מוקף בעשרות פתקים צהובים על הקיר וזה רק גדל".
מרגיש מובס?
"לא. בעבר הייתי אומר שהבורגנות היא לעשות שקר עם עצמך. היום אני חושב שהבורגנות היא היכולת להתפשר".
תאר לי את חייך כיום.
"הרבה מצורת החיים שלי נקבע לפי מה שאשתי רואה לנכון. יש המון דברים שאני לא מבין למה צריך לעשות אותם, ואני עושה כי היא אומרת לי שחשוב לעשות. אני למשל לא מבין למה חייבים להיפגש עם המשפחה בכל חג. היא גם אומרת שצריך להביא מתנה כשאני בא למקום מסוים, לא ידעתי על החוק הזה. כל החיים אני מסתובב בקרב אנשים נטולי מתנות ממני. אז כל העולם הזה הוא עולם שאני נגרר אחריו, אבל בסוף הוא גם נוח לי מקצועית.
"יש איזו מין רומנטיות סביב העניין הזה של בוא, תחיה חיים פרועים, תשב בחצי חדר אפוף עשן כמו דוד אבידן בעליבות ובפראות ואז ייצאו היצירות הגדולות. לא. דווקא המקום הבורגני, המיושב, הוא שדה הגידול הכי טוב לכותבים. אבא שלי עשה את הסרטים הכי גדולים שלו בשנות התשעים, כשגר עם אשתו השלישית בבית צמוד קרקע בשכונה פסטורלית ברמת גן. היא הייתה אישה דומיננטית שגרמה לו לציית לחוקים של נימוסים והליכות. אני זוכר שיום אחד הוא התקשר אליי כולו מתנשף, שאלתי אותו מה הוא עושה, והוא סיפר לי שלקחו אותו לשומרי משקל ואמרו לו שהוא צריך להתחיל ללכת. אמרתי לו 'לאן תלך?' והוא ענה לי, 'לא יודע, גם לי יש הרגשה שלא אגיע לשום מקום'".
כן. אין ספק שהומור עצמי וכנות מוגזמת הם חלק מכרטיס הביקור של דיין ג'וניור, והם מקנים לו לא מעט אמפתיה והזדהות. כמי ששום פרק בחייו לא התנהל על פי הספר, אפשר גם להבין מדוע אימץ אותם.
הוא נולד בשנת 83' במושב גן שורק, לבמאי ותסריטאי אסי דיין והשחקנית קרוליין לנגפורד. אמו נכנסה לדיכאון אחרי הלידה והתקשתה לגדל אותו, ובגיל שנתיים נמסר למשפחה מאמצת בקיבוץ דביר. כשהיה בן 18 התגייס לחיל האוויר ופרש משם לאחר שמונה חודשים.
למה השתחררת מהצבא?
"אני אהיה איתך מאוד גלוי — כי לא התאים לי באותו הרגע. יצאתי על סעיף נפשי, וזה היה עוד פרק בשרשרת ההחלטות שהובילו אותי למקום נטול ערכים של אחד שעושה רק מה שטוב לו, וזו אחת הטעויות הכי גדולות שעשיתי כבן אדם. אגב, בשלב מסוים ניסיתי לחזור לשם, ואמרו שאני מבוגר מדי".
לאחר השחרור עקר לתל אביב והחל לכתוב טורים על חייו האישיים במקומונים של מעריב. הקשרים עם אביו הלכו והתהדקו, הם עברו להתגורר יחד והיו לזוג המוזר ביותר בברנז'ה התל אביבית. את התקופה הזו הוא מתאר כתקופה משוגעת ומסעירה של התמכרות לסמים ותרופות נרקוטיות.
"הייתי הולך לתוכניות אירוח ומבקש שיביאו את הצ'ק במקום כדי שאוכל לפדות אותו ישר ולקנות עוד מנה. באתי בתור בדרן ממשפחת דיין וידעתי שאני עושה מעשה שפל. הייתי ליצן שהוא גם לא מצחיק. מין בן של נרקומן שלא מצליח אפילו להיות נרקומן כמו אבא שלו. ואז אתה נכנס למעגל כזה, שאתה לוקח עוד סמים כדי לשכוח מהשטויות שעשית. זה הגיע לשלב של פריצות לבתים, מכוניות, הסתבכויות עם המשטרה.
"הייתי ער במשך ימים שלמים — לקחתי בסביבות 200 כדורי ריטלין ליום. עד היום יש לי בראש את לוח התורנויות של הסופר פארם ואני מכיר את כל הפרוצדורות — איך מזייפים מרשם, איזה בית מרקחת פתוח וממי אני יכול להשיג כדורים בקלות. במשך שנתיים עבדתי רק בזה. הגעתי לרמה של ללכת ולתצפת על המשאיות שיוצאות מהמפעל של חברת נוברטיס ולתכנן איך אני פורץ אליהן ולוקח את כל קופסאות הריטלין שיש בתוכן".
באוקטובר 2008, כשהוא על הברכיים, רזה, מסומם ועם חובות של עשרות אלפי שקלים, נלקח על ידי אמו למכון גמילה בלוס אנג'לס, שם שהה שנתיים והתנקה. לאחר מכן חזר לארץ, הכיר את רוני והתחתן. לשניים נולד בן, ארד, ונראה היה שהחיים חוזרים למסלולם. אלא שדווקא אז, אביו נפטר.
מה עבר עליך מאז?
"הרבה. אני מניח שנהייתי יותר קצר רוח. רוני אשתי אומרת שהשתניתי".
אתה עדיין מפחד ליפול לסמים?
"כל הזמן".
וכשאבא שלך נפטר?
"הרגשתי שאני קרוב לזה. לא פשוט להחזיק את עצמך בחיים האלה כשאתה כל הזמן מודע. אני הרבה פעמים רוצה להיות לא מודע וחולם בהקיץ על רגעי ההתמכרות. ויש בהתמכרות גם רגעים יפים, אני מודה, אבל אני יודע שזה לא שווה את זה".
אתה זוכר את השיחה האחרונה ביניכם?
"כן. ערב לפני כן הוא התקשר אליי ואמר לי 'תשמע, אני יושב כבר שלושה ימים מול הדף ולא יוצא לי כלום. אין לי בשביל מה לחיות יותר'. אמרתי לו 'אבא, זה יעבור'. בבוקר אחר כך הוא נפטר".
כשאבא שלך היה בגילך הוא כבר כתב את "גבעת חלפון" ו"חגיגה לעיניים". אתה מרגיש פספוס לעומתו?
"אני לא משווה, כי כמו שאת השנים של כלב סופרים שונה גם את השנים של נרקומן סופרים שונה. אני אולי בן 32 אבל בעצם רק בן שש. היו לי המון שנים מתות, התחלתי לחיות בגיל 27. אני בא ממשפחה שבה חייבים להצטיין, אבל מעולם לא במסגרת זמן. במשך שנים המבקרים קטלו את אבא שלי; כש'גבעת חלפון' יצא, אורי קליין כתב שהסרט יותר נמוך מים המלח. רק בשנת 92', בסרט 'החיים על פי אגפא', הקרן לקולנוע נתנה לו מימון בפעם הראשונה. אז מהבחינה הזאת אני לא דואג, אין לי טיימר ברקע".
מעצבן אותך שמשווים אליו?
"אני רגיל לזה, אבל לא מנסה לחקות את סגנון חייו".
במשך תקופה ארוכה נראה שכן חיקית קצת.
"נכון, אבל ראיתי איך זה הרס אותו. האופי שלו היה בעוכריו והוא רב עם הרבה אנשים. זה גרם לו לחוסר נוחות בחיים ולא סידר אצלו שום דבר".
באיזשהו מקום נראה שגם אתה לא חיה חברתית במיוחד. פגשתי לא מזמן מישהו שמכיר אותך. הוא אמר לי "ליאור דיין? ליאור דיין הוא לא חבר של אף אחד".
"אני אדם די מתבודד. הפעם האחרונה שבא אליי חבר הביתה הייתה לפני חצי שנה. החברים שלי יודעים שזה בסדר אם לא נדבר כמה חודשים. אני לא מאוד חברתי באופי שלי. בעיניי הסיוט הכי גדול הוא לשבת ביום חמישי ולראות משחק של מכבי עם החבר'ה".
עד לפני שנתיים הוא נחשב בעיני רבים לעוד בדיחה לא מוצלחת בשרשרת השערוריות המשפחתית. ואז הגיעה העונה של "מחוברים פלוס", שם חשף את חייו, התוודה על חטאיו, נפרד מאביו באחד הפרקים היותר מרגשים ששודרו בתולדות התוכנית, ובן רגע הפך מהליצן המסומם לסוג של מאמי לאומי. הכימיה שלו עם המצלמה הייתה כל כך משכנעת, שהיוצרים בחרו בו להישאר גם לעונת ההמשך.
"הסדרה הזו שינתה לי באופן טוטאלי את החיים. זה היה מדהים. באתי עם מינוס מבחינת דעת הקהל, בקטע של 'תעזבו אותנו מהבן של המנדנד הזה' ופתאום גילו שיש כאן מישהו שעומד משהו מאחוריו. עד היום אנשים שולחים לי מיילים, כותבים לי דברים שאם אאמין בהם זאת תהיה בעיה".
כמו מה למשל, שאתה גאון?
"בין השאר. אבל מה שהכי מצחיק הוא שהפכתי להיות חלומן של עקרות בית. יש הרבה נשים בגיל הזהב ששולחות לי מכתבים. זה מדהים אותי, כי הדברים שאני כותב אמורים להיות לדור ה–y. אמרתי לרוני שיום אחד, אצא לספיישל הופעות בבתי אבות".
ההצלחה בתוכנית הביאה איתה גל של הצעות עבודה. כיום הוא כותב טור אישי שבועי למעריב, שוקד על סדרה חדשה להוט ומתפקד כפאנליסט לעת מצוא בתוכניות אירוח.
צפיתי בך בכמה תוכניות, אתה נראה שם די מסכן.
"כן, יושב באולפן ורוצה למות, אה? אני לא אוהב אולפן. זה יותר בשביל הפרנסה. אני גם לא מבין את הצורך הזה להיות דעתן ושיהיה לך מה להגיד על הכול. לפעמים אני מפתח דעה רק כי צריך. גם שמתי לב שלאנשים שבאים לפאנלים יש אפס פתיחות לרעיונות חדשים. פעם הייתי בחזית אחת עם דניאל בן סימון ופתאום מישהו אמר משהו ושיניתי את דעתי. הם לא ידעו איך לאכול את זה".
במחוברים יש קטע שבו אתה משדר בערוץ 20 ומתבכיין שצריך לעשות דברים בשביל להתפרנס, אתה עדיין מרגיש ככה?
(צוחק) "נתחיל מזה שאין פרק שבו אני לא מתבכיין. דווקא יש משהו שאני מאוד אוהב בערוץ הזה. הוא לא מתנצל, ואני אוהב להיות שם כמי שמגיע מחוץ לבועה. הדבר הכי משעמם שיכול לקרות לאשכנזי תל אביבי כמוני זה לכתוב בעיתון הארץ. את מי מעניין לכתוב לאנשים כמוך? אותם אנשים צועקים את אותם הדברים לאותם אנשים. הרבה יותר מסקרן אותי לדבר לקוראים של מקור ראשון למשל".
אפרופו מקור ראשון, עד כמה עמוקה ההיכרות שלך עם המגזר?
"ההיכרות שלי התחילה עוד כשמעריב נקנה על ידי מקור ראשון, אני זוכר שאנשים נכנסו ללחץ מזה שיש לנו עורך עם כיפה. היום אני יכול לומר לך שהתקופה תחת מקור ראשון הייתה אחת התקופות הכי טובות שלי מבחינה עיתונאית. גיליתי שם אנושיות ואמיתיות וחוסר צביעות שלא קיימים בתל אביב, ואני לא יודע מאיפה זה בא. אולי בגלל שהציבור הדתי יותר מתעסק עם טקסטים, יש להם כבוד לטקסט. בכלל, יש בציבור הזה איזו ענווה כללית שלא ראיתי באף מקום אחר. אני זוכר שאמרתי לרוני: תקשיבי, אני רוצה לשלוח את הילד למכינה בעלי, הוא יחזור ויהיה גם אלוף פיקוד צפון על הדרך".
יש לך חברים דתיים?
"יש את אראל סג"ל שהוא סוג של מנטור בשבילי. גם ידידיה מאיר הוא חבר קרוב, אפילו עשיתי אצלו שבת".
ונהנית?
"זו הייתה חוויה מרתקת. פתאום נפל לי האסימון לגבי הקונספט של היום הזה. הבנתי שזה לא קשור לאלוהים ולא לדת, השבת קשורה למשפחה. אתה מחויב להיות עם המשפחה שלך, ללכת לבית הכנסת, לקחת חלק בקהילה, וזה הקסים אותי. פה בתל אביב, מה שמניע את העיר הוא הבדידות. אנשים רצים מאירוע לאירוע, מבית קפה למועדון, העיקר להפיג את הבדידות. פעם דיברתי עם מישהי בערוץ 20 שגרה לבד ושאלתי איך היא מתמודדת, והיא ענתה לי בנונשלנטיות, 'מה זאת אומרת, יש לי את ה' איתי', ואז הבנתי שהאנשים האלה אף פעם לא בודדים. אני קצת מקנא בדבר הזה".
אתה מאמין באלוהים?
"כן. זה מעניין, סבא רבא שלי הקים ב–51' את הליגה למניעת כפייה דתית. אני בא ממסורת מאוד חילונית ואתאיסטית, אבל כשהגעתי למכון גמילה והייתי במצב הכי גרוע שיש, אמרו לי 'ליאור, אם אתה רוצה להיגמל אתה חייב לקבל סוג של כוח עליון'. אמרתי להם 'תוכיחו', והם אמרו לי — 'יש פה כמה אנשים שנקיים בזכות האמונה שלהם, הם ההוכחה. אז גם אם האמנת לשווא זה לא משנה, כי עשית את הפעולה ונגמלת וזה כבר מעשה שהוא אלוהי באיזשהו אופן'. אבא שלי היה הורג אותי אם היה שומע אותי אומר את זה, אבל אני לא מאמין שהכול קורה במקריות גמורה".
למרות שהצביע להרצוג בבחירות האחרונות והוא מזוהה כאיש שמאל, דיין לא חוסך ביקורת גם מאנשים שבאו מהמחנה שלו. הטור המפורסם שבהם היה סגירת חשבון עם גדעון לוי, לאחר שזה פרסם ביום הלווייתו של אביו רשומה שהשוותה בין הריקבון של משפחתו לתולדות הריקבון של המדינה. "כמה עלוב אתה שבלילה כותב טור שמגנה את תרבות ה'אני' ומשתין לבאר שהוא עצמו שתה ממנה, ובבוקר מצטרף לריאליטי שעוסק בחיפושי נפט?", כתב אז.
"זה הטור שקיבלתי עליו הכי הרבה תגובות", מודה דיין, "זה לא ייאמן, הבן אדם מעסיק את הראש של כל כך הרבה אנשים. אנשים כמוהו לדעתי עושים נזק גדול מאוד לשמאל. ומה שמדהים הוא שלא אנחנו המלכנו אותו, הוא המליך את עצמו".
אתה מתוסכל מחבריך לשמאל?
"לא הייתי קורא להם החברים שלי בשמאל. אני גם לא בטוח שמה שאני חושב טוב יותר מהצעה אחרת. ממה אני כן מתוסכל? מכך שלא קורה שום דבר. הייתי מעדיף לראות בראש המדינה אנשים כמו נפתלי בנט או אביגדור ליברמן, שהיו מקדמים איזושהי תוכנית. אני משתוקק בצורה הכי מזוקקת למישהו שיעשה משהו בפועל, בכלל, נראה לי שאני השמאלן הכי נסבל שיש".
היית מוכן שבנט יהיה ראש הממשלה שלך?
"אני די מעריץ את בנט. הוא אומר את אותם הדברים באותם מקומות, לא פוזל הצדה. יש לו אידיאולוגיה, יש לו חלום, והוא היחיד מהימין שהגיש הצעה מדינית אופרטיבית — את תוכנית הסיפוח. יש מעט מאוד אנשים בפוליטיקה הישראלית שראויים לקבל את התואר מנהיג. בנט הוא אחד מאותם בודדים".
אנחנו נמצאים בימים קשים. הר הבית נמצא במוקד המחלוקת, וסבא שלך הוא זה שנתן אותו לוואקף. בדיעבד, זו הייתה החלטה נכונה לדעתך?
"אני חושב שזו הייתה החלטה נכונה. מישהו סיפר לי פעם שביום שכבשו את הר הבית הגיע משה דיין וראה ששמו דגל ישראל. הוא קרא לכל המחלקה, העמיד אותם בשורה ואמר שמי ששם את הדגל יצעד קדימה. אחד החיילים צעד, בטח חשב שעוד שנייה ממנים אותו לסגן הרמטכ"ל, והוא צעק עליו 'יש לך 15 שניות להוריד את זה לפני שכל המזרח התיכון בוער'.
"מה שכן, הייתי בטוח שהנושא של אל אקצא חשוב רק לפלסטינים, אבל במסעות שלי בעיראק ראיתי תמונות של אל אקצא בכל מקום. אתה קונה כרטיס בחנות נסיעות ומאחור יש ציור זכוכית של אל אקצא, שם הבנתי שהמקום הזה באמת חשוב להם".
ואתה חושב שיהודים לא צריכים לעלות להר הבית?
"זו שאלה תלוית נסיבות. אני חושב שהר הבית זו חבית נפץ שעדיף להתרחק ממנה".
במונולוג מתוך הסרט "החיים על פי אגפא", גילה אלמגור (בתפקיד דליה) מסבירה למנהלת הפאב מדוע היא ממשיכה להתראות עם גבר שאין לה שום עתיד איתו. "את לא מבינה", היא אומרת לה, "שלוש השעות האלה זה השעות היחידות בחיי. כל השאר זה על יד החיים. סידורים, פרוצדורות. תלכי, תביאי, תסגרי, תפתחי".
אחרי שלוש שעות של שיחה עם דיין, אפשר אולי לסכם שגם הראיון הזה הוא בשבילו עוד אחת מאותן פרוצדורות. למרות שניסה להתמסר אליו ככל יכולתו, אפשר להרגיש שבשבילו מדובר בעול, כמי שמשלים בהכנעה עם העובדה שכדי לקדם סדרה הוא צריך גם לדבר על נושאים שהם על יד החיים.
כל עוד דיברנו על ענייני המשפחה הוא נשמע מותש ומשועמם, רק כשנזכר במסעות שלו בארצות ערב, אפשר היה לראות איך העיניים שלו בורקות. ואולי המסעות האלו הם בעצם התחליף החוקי שמצא לסם. "יכול להיות", הוא מודה, "אני אדם מאוד עייף בחיי, וכשאני מגיע לשם אני פתאום מתעורר. בפעם האחרונה שהייתי בעיראק עמדתי במוצב, במרחק 100 מטרים ממני עמדו חיילים של דאעש. ואני עומד, ואומרים לי 'אל תעמוד' כי אתה ממש בחזית, ובאיזשהו מקום אני לא רוצה לזוז כי אני נורא נהנה לעמוד במקום הזה. הרעיון שאולי יקרה לי משהו ויסיים כבר את הסאגה הזאת שנקראת 'הקיום האנושי' קורץ לי".
איך אתה מדמיין את מותך?
"אשתי לא אוהבת שאני מדבר על זה, אבל יש לי ביטוח חיים מדהים, אני משקיע בו הרבה כסף. אני די בטוח שלא אחיה מעל גיל 60. גם אבא שלי אמר שיש לו רק מטרה אחת, לעקוף את אבא שלו שמת בגיל 65. והוא אכן הצליח".
אז אני אהיה קצת יאיר לפיד עכשיו ואשאל מה יכתבו על המצבה שלך.
"את השם והתאריך. אני בעד מינימליסטיות".
ומה תרצה שיגידו עליך?
"שהייתי נאמן לעצמי".
אקו"ם