סקס, סמים וחסידות ליטאית: סיפור אהבה
לאחר שהתנתקה מבית הוריה ומעברה היהודי ונכנעה לחיי החופש המוחלטים עם ילד פרחים נוצרי בארה"ב של שנות השישים, התקשתה שרה לעכל את הרעיון שתינשא לבן זוג שאינו יהודי. למעלה מחמישים שנה לאחר מכן, הרומן הבלתי אפשרי עולה על הבמה בירושלים
שיר פתיחה למחזה "בן ושרה", קבוצת התיאטרון הירושלמי
שנות השישים חוזרות לירושלים. כשבחוץ הטרור מכה, על במה ייחודית בבית מזי"א בבירה מועלה המחזה "בן ושרה" בו מגוללים שחקני קבוצת התיאטרון הירושלמי את סיפור אהבתם האסורה של בן ושרה, המתקיים באווירה של חופש פורץ גבולות של שנות השישים בארה"ב.
עוד כותרות ב-nrg:
• האם הפעם עם ישראל ילמד את הלקח?
• נאנסת? האוניברסיטה תסתום לך את הפה
• אביבית בר זוהר מתמנגלת עם ג'סטין ביבר
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
סיפור האהבה בין שתי הדמויות המנוגדות, שרה, צעירה יהודייה ממשפחה חרדית שבורחת מבית הוריה בניו יורק, לבן, צעיר נוצרי וצייר היפי, מתרחש ליד הים, בתקופה מטלטלת ומהפכנית בהובלתם של ילדי הפרחים בשנות השישים בארה"ב. החברות ביניהם עומדת למבחן כשהשנים רוצים להינשא, אבל אז שרה נשאבת בחזרה אל עברה היהודי ורוצה שבן יתגייר.
"'שרה' חוותה משבר וקושי עם הדת וקשיים בבית ההורים ועזבה. באוניברסיטה היא פגשה צעיר מילדי הפרחים, ממוצא איטלקי נוצרי והם התאהבו. זו היתה אהבה גדולה מאד. בהמשך שניהם התגוררו בחווה בארה"ב שם חוו חיים של חופש, סמים וסקס. אבל כשסוגיית הנישואים עלתה על הפרק, משהו קרה לשרה. היא התקשתה לעכל את העובדה שתינשא לבן זוג שאינו יהודי, זאת על אף שנים של חיים משותפים איתו ולאחר שחלף זמן רב מאז התנתקה מבית הוריה ומעברה היהודי. אני מניחה שזה קשור לאותה זהות קמאית קדמונית שהיתה טבועה בה ונעורה. את הדבר העמוק הזה ניסיתי להעביר במחזה. וגם הוספתי דמויות ופרטים מדמיוני", היא אומרת.
מה היה היחס אליה במשפחה?
"אמא שלי סיפרה שבת דודתה 'שרה' הייתה נפש חופשייה ועצמאית, והיא תמיד דיברה עליה באהבה וחיבה. במשפחה שלנו תמיד רחשנו להם הערכה רבה בהיותם אנשים שונים, טיפוסים מיוחדים שלא נשמעו לתכתיבים".
איילת סולומון עקיבא, 40, נשואה ואם לשניים, מתגוררת בירושלים. היא נולדה בארה"ב כשהוריה היו בשליחות הסוכנות היהודית, והתחנכה במסגרות של הזרם הציוני לאומי. "ממש סבלתי שם. החינוך שקיבלנו מציע רק דרך אחת. לקח לי זמן להבין שיש דרכים אחרות אותן חיפשתי כדי להשתחרר והיו שנים שהייתי רחוקה מהדת", היא אומרת. "בעלי אינו מרקע דתי אבל כיום אנחנו בית שומר שבת, הילדים שלנו לומדים בבית ספר ממלכתי דתי פלורליסטי, במראה החיצוני שלי לא ניכר שאני דתית. אנחנו אנשים שנמצאים בחיפוש תמידי, בלי סימני קריאה. אולי גם זה מה שחיבר אותי לסיפור של 'שרה' והרצון שלה לחזור למסורת ולמקורות, אל ה'גרסא דינקותא' עם הטקסטים, שברי התפילות והמזמורים שטמונים עמוק בנשמה".
'שרה' ו'בן' נישאו לאחר ש'בן' התגייר ולשניים נולדו שלושה ילדים. כיום 'שרה' כבת 70, מתגוררת בפלורידה. בעלה 'בן' נפטר בחטף מדום לב, לפני כעשור. שלושת ילדי בני הזוג, דתיים בהרבה מהוריהם הליברליים, חיים גם הם בארה"ב.
סולמון מבקשת שלא לחשוף את השמות האמיתיים של 'בן ושרה' מפאת כבודו של בן משפחה מסויים וכדי שלא לגרום אי נחת לבני משפחה נוספים.
מה חיבר אותך אליה?
"כתבתי את המחזה לפני עשר שנים במסגרת תרגיל בבית הספר לתיאטרון חזותי ובהנחייתה של עליזה העליון ישראלי ז"ל, ממייסדות קבוצת התיאטרון הירושלמי. כתבתי בבת אחת את אחת הסצנות המשמעותיות במחזה - ריקוד החיזור בין בן לשרה, ובו מוצג הקונפליקט האמיתי שחוצה ומושך את הדמויות לשני הקצוות. ואז דווקא בן, שנחשב לאדם פתוח ופלורליסטי, מפתיע ומופיע בדמותו של היהודי הנלעג עם זקן ומגבעת. התכוונתי להראות שגם אם בחייו הרגילים הוא לא היה כזה, עמוק בפנים קבורים אצל כל אחד שכבות עמוקות של גזענות ודעות קדומות אותם ספג בחינוך שקיבל.
"ככלל, הסיפור האמיתי על 'בן ושרה' מאד דיבר אלי, ממש חדר לי לתוך הנשמה. הייתי אז רווקה, צעירה מבית דתי לאומי, ובעת ההיא העסיקו אותי מחשבות ותהיות, כמו מה אני לוקחת מהבית בו גדלתי והחינוך שקיבלתי אל חיי הבוגרים".
סלומון היא בוגרת תואר ראשון בפסיכולוגיה וספרות השוואתית, ותואר שני בכתיבה יוצרת. היא מנחה סדנאות כתיבה וכותבת ספרי המתעדים סיפורים חיים, יוצרת תיאטרון בובות ובימים אלה עובדת על מחזה לתאטרון בובות למבוגרים.
לאחרונה הוסיפה סולומון בתעודת הזהות שלה את השם אמצעי 'זיסל', כשמה של אחת מבנותיו של סבא רבא שלה שנספו בשואה. "המשפחה שהצליחה לברוח מהטרנספורט לטרבלינקה נרצחה בגרזנים על ידי שכניה הפולנים. וכשנודע לי כי זיסל היא היחידה שלא הונצחה, הוספתי אותה לשמי כסוג של הנצחה. זה החיבור שלי לדורות הקודמים, כך אני מחייה אותה".
במקור, ייעדה איילת סולומון את "בן ושרה" להיות מחזה שמוצג יחד עם עבודת וידאו. "דמיינתי זוג על הבמה ומאחוריו וידאו ארט כרקע החווה, ים ופלשבקים אל העבר. משהו מאד מינימליסטי", היא אומרת. ואולם כשהניחה את המחזה לפתחה של הבמאית גבריאלה לב, ממייסדות קבוצת התיאטרון הירושלמי, החליטה לתת לה יד חופשית בעבודת הבימוי.
בירכתי הבמה היא מיקמה להקה שמלווה את הסצנות בהצגה עם מיטב שירי שנות השישים ובין השחקנים מופיעים גם רקדנים המוסיפים למימד הדינמי של הים וההתרחשויות. בתפקיד שרה, מככבת השחקנית צהלה מיכאלי.
"שנות השישים בהן מתרחש המחזה, מקובעות בתקופה של תנודות קיצוניות, והרגשתי שחייבת להיות תנועה על הבמה, ממש הוריקן, הקהל קרוב לבמה ואל הפיגום שהוא האוניה והבית של בן ושרה, שנע על הבמה באופן שכמעט מסכן את הקהל שיושב מאד קרוב. אחת המורות שלי אמרה לי פעם 'תיאטרון מוכרח להיות מסוכן'", מחייכת גבריאלה לב.
מה חיבר אותך לסיפור האהבה הזה?
"גדלתי באוסטרליה בשנים האלה ובתחילת שנות ה-70 נסעתי לאנגליה ללמוד קולנוע. כמו בן ושרה, חוויתי בעצמי את התקופה המסעירה הזאת. בעיני בן מסמל את האני ואת העכשיו, כמי שרוצה לחיות את הרגע, בלי עבר ובלי עתיד. בדומה לבני דורו, שמאסו במלחמות בהן מתו מיליוני בני אדם. הוא בן הדור שרצה להתרכז בעצמו ובהווה, בעוד שרה מסמלת את הקשר לקהילה, לעבר ולהיסטוריה של העם היהודי".
כאמור, מוסיקה של שנות השישים מלווה את ההצגה. לב לא הלכה רחוק מדי ואת המוסיקאים מצאה בתוך משפחתה. בעלה נתן לב שהופיע בלהקות של שנות השישים, הוא חלק מהלהקה שמלווה את ההצגה בשירי הסיקסטיז, ומשמש גם כמנהל המוסיקלי של ההצגה. המוסיקאי והשחקן נדב לב, 32, בנם הצעיר, משחק בתפקיד בן בהצגה.
נדב החל דרכו כשחקן והופיע גם בפסטיבל ישראל ב-2008. בשנים האחרונות התמקד במוסיקה אך נעתר להזמנת אמו לשחק בהצגה.
"נתן ואני שייכים לדור של ילדי הפרחים והבאנו את העבר שלנו לתוך העבודה. עדיין נדרשת בשלות כדי לשתף בני משפחה ביצירה משותפת, אם כי יש גם יתרונות בעבודה עם משפחה. לא צריך לדבר יותר מדי, לעתים די במבט או בג'סטה וכבר מבינים אותך".
בימים אלה מציינת קבוצת התיאטרון הירושלמי 30 שנה להיווסדה. ארבע הנשים: עליזה עליון ישראלי ז"ל, ג'וייס מילר ז"ל, רות וידר מגן וגבריאלה לב ייסדו את הקבוצה שיוצרת תיאטרון פרינג' המחבר בין שתי שפות אמנותיות: שפת התיאטרון המערבי ושפת המדרש היהודי. בין ההצגות שהעלו: "ברוריה", "שרה" "מסכת סוטא", וגם פרוייקטים כמו "מוחות" אנתולוגיה של משוררות ישראליות, שהוצג בפסטיבל ישראל 2015.
במשך השנים הצליחה הקבוצה להשמיע את קולה של האשה הן במקורות והן בדו-שיח התרבותי הישראלי בצורה מקורית ומפתיעה, כשהציבה אותה בקדמה הבמה.
"בן ושרה"
ההצגות הקרובות: 2.11.15, 23.11.15
בית מזי"א, ירושלים
אקו"ם