ראשי » תרבות » טלוויזיה

דור הריטלין: הפרעת קשב או עצלנות לשמה?

התכנים בסרט מטופלים ברגישות, הבלבול של בני הנוער אמיתי וידה הקלה על הדק הריטלין של מערכת החינוך לא חומקת מביקורת, אך בסופו של דבר נשאלת השאלה, עד כמה באמת הנערים סובלים מהפרעת קשב, או שמא הם סובלים מתופעה נפוצה אף יותר – גיל ההתבגרות שמה

 
הפרעת קשב, היא מושג משחרר למי שמתויג תחתיו. מהרגע שנקבע הוא נותן הסבר חלופי למי שחוסה בצלו לתארים נוקבים. עם זאת, מאתגר לסביבה להפנים מגוון עצום של התנהגויות כתולדה של הפרעה אחת, ולסלוח על רובן. בסרט "נעורים בהפרעה" (ציפי ביידר), מי שעדיין חווים על בשרם פקפוק, מתגוננים שוב ושוב: זו הפרעת הקשב, זה לא אני. למי שאין - לא יבין.

עוד כותרות ב-nrg:
• קורע: גיא לואל נגד איה כורם
• חזון אחרית הימים: העירום יוסר מ'פלייבוי'
• מוות ואונס קבוצתי: הטוקבקים מגיעים לתיאטרון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

שני נערים (דניאל ושקד) ושתי נערות (אור ועדן) ממרכז הארץ, נשלו מתוך נחשול מאובחנים ומאובחנות, קיבלו מצלמה ומנדט לדבר. סיפוריהם מרחפים כמעט במקביל על המסך, חותרים למגע ברופפות. ארבעתם מאובחנים עם אותה ההפרעה - ועם זאת, הם לא מזכירים האחד את השני כמעט ובכלל, וגם ההפרעה שלהם לא תמיד נראית דומה. התכנים שהנערים מציפים למסך כוללים: חרם בילדות, למידה למבחן בשעות הקטנות והקרות של הלילה, להתעורר בבוקר ולגלות ששכחת להגיע למבחן, ריבים עם ההורים על היכולת לעצמאות, וכהנה וכהנה רגעים המהווים נקודת חיכוך בין הפרעת הקשב להפרעה נפוצה אף יותר, גיל ההתבגרות שמה. התכנים המופיעים בסרט תפורים זה לזה ברגישות, ללא מלודרמה נצלנית, ומציפים בלבול גדול של הנערים לגבי ההפרעה אתה הם חיים. אך כשהם מתבקשים לדברר את עצמם בנוגע להפרעת הקשב, התוצאה לא בפוקוס.

באחת הסצנות עומד ושואל אחד המשתתפים בסרט - "אני לא ישן, חושב הרבה, אולי זה קשור להפרעת הקשב?", בסצנה אחרת מהרהרת אחת מהנערות האם ריטלין זה ממכר, ואם הפרעת קשב זה לכל החיים.

הסרט בוחן בעיקר את המפגש בין הנערים לבין מערכת החינוך. הבגרויות, המבחנים, הכיתה והריטלין שמנסה למקד אותם, מעלים שרשרת של תהיות. לדוגמה, לאחר צפייה בארבעת הנערים מספרים, כל אחד מהם בדרכו, כי הוכוונו לזרועותיהם הרחומות של כדורים מווסתי קשב בעיקר על-ידי מערכת החינוך, ובד-בבד מציגים אותה בסרט כמי שעושה מאמץ מינימלי להושיט יד למתקשים למצוא עצמם בתוכה כברירת מחדל.חלק גדול מהקטעים בסרט מוביל להרמת גבה. לא ברור איפה נמתח הגבול בכל סיטואציה, בין השלכות הפרעת הקשב, לבין התנהגויות חסרות-אחריות ונטולות מרץ, הנפוצות גם בקרב אלה שפשוט לא בא להם ללכת לבית הספר. הסרט לא מנסה להעמיד גבול, וטוען בכך אולי שהם דומים להפליא, ואולי שכשהתסכול מהלמידה כה גדול, כבר אי-אפשר להתיימר לדעת. ואמנם, סרטה החומל של ביידר בהחלט מתאמץ להבין. ובעולמם של הנערים בסרט, מתברר, זו כמעט הפרעה לנורמה.
היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg