סטטוס-קווץ': 'אינדינגב' התמסחר, לטוב ולרע

כל פסטיבל, גם כזה שחרט על דגלו התמקדות במוזיקת שוליים, ישתנה ויתפתח לאור הצלחה שמתבטאת בקיומו התשיעי ברצף. שלחנו את אמיר סומר להכריע האם ההתמסחרות של האינדי הישראלי טובה ליהודים, והוא חזר עם תשובות אמביוולנטיות באופן חד משמעי

אמיר סומר | 18/10/2015 13:03
הסיפור מאחורי הקמת פסטיבל אינדינגב נטחן מספר פעמים בכלי התקשורת. ובקצרה: שני צעירים, בני קיבוץ בדרום הארץ, שהפריחו את הדממה והשממה עם הרבה מאוד מוזיקה הפכו למיני-בן-גוריון בזכות כמה מוזיקאים עצמאיים ולא מוכרים שנתנו להם במה.

עוד כותרות ב-nrg:
קורע: גיא לואל נגד איה כורם
חזון אחרית הימים: העירום יוסר מ'פלייבוי'
מוות ואונס קבוצתי: הטוקבקים מגיעים לתיאטרון
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו

מאז הפסטיבל תפס תאוצה עד שהפך למפלצת וביזנס לכל דבר. בסופ"ש האחרון הוא התקיים בפעם התשעית, כשיותר משבעת אלפים איש הגיעו כקהל (לא כולל זן המתפלחים).
צילום: אמיר וייס
אינדינגב 2015 צילום: אמיר וייס
אבל לא רק הקהל התעצם אלא גם ההתרגשות והבאזז סביב הארוע. גם הליינאפ השנה נראה ממש מבטיח על הניר ובכל זאת, משהו שם לא המריא מספיק גבוה. הפסטיבל לקה בחסר מורגש מאוד ביחס לשנים עברו, ובוא נגיד את האמת כפי שהיא: הוא התמסחר. כבר לא תראו אף בן קיבוץ גבולות שמופיע שם (אבל כן כאלה שמתלוננים על כך) וגם לא תהיו יודעי ח"ן אם תכירו בנוסחה שאומרת שכוס מלאה בבדלי סיגריות = בירה צוננת בחינם.בכל פעם שמחיתי את הזיעה מפניי עלתה בי השאלה האם ההתמסחרות של פסטיבל האינדי היא שלילית גרידא. הריפלקס הראשוני היה לחשוב שזה כיוון גרוע. התעמקות במחשבות נוספות שהתגנבו לראשי בעקבות לא מעט חיוכים שסבבו אותי הביאה אותי לחשוב באופן יותר אמביוולנטי, שמא יש גם טוב בהתמסחרות, אפילו של האינדי. בדיוק כמו הזיעה שנוטפת ממצחי: דביקה ומציקה, אך מקררת את הגוף בזמן שהטמפרטורה הפנימית עולה.

בסוף הפסטיבל, ממש ברגע שהכריזו ברמקולים על האפשרות לרכוש את בירת האינדי-נגב האחרונה (לפני שהבר יסגר), כבר הבנתי שההתמסחרות במקרה הספציפי הזה היא מבורכת. המוזיקאים לא שינו את המוזיקה וההפקה לא שינתה את צביון הפסטיבל, להפך, פשוט הקהל, ובעיקר הנוער בארץ, יותר משתוקק לתכנים איכותיים. אלטרנטיביים. ואם אתם רוצים דוגמה לסטטוס-קווץ' שאנו נמצאים בו, אז זה מתחיל בחדירת האינדי לגלגל"צ בשנה האחרונה ונמשך לכמות הצעירים שנסעו לפסטיבל שהתקיים בסופ"ש האחרון בלב הישימון.
צילום: עודד נתן
אביב גדג' באינדינגב 2015 צילום: עודד נתן
#1 עיר הנוער – גרסת האקסטרים

היום הראשון של הפסטיבל נע בדו-קוטביות בין אנמיות מוזיקלית לבין דחיסה רציפה של כמה הופעות מעניינות בערב אחד. האנמיות גברה, לפחות עד השעה 22:30, אז המפשעות אירחו את המסך הלבן בבמת הפיל (הבמה הבינונית). יריית הפתיחה נורתה בסטייל גראנג'י כשסולן המפשעות אילון קורח עלה אל הבמה, וישר קפץ אל הקהל. באותו רגע נראו האנשים הצעירים כמו הקהל של עיר הנוער – גרסת האקסטרים. כל הצעירים שעד לפני רגע היו נראים תמימים וחביבים, בעיקר נערים, הורידו את החולצות וחשפו: כרס, קעקועים, כמויות אדירות של שיער גוף, ז'רגון של קללות ופק"ל ג'ויינטים בכיס. פחד אלוהים...או שמא דווקא מחמם את הלב לראות את הדור הצעיר הופך זועם?

חצי שעה לאחר מכן, בבמת הקוף (המרכזית), נשבה רוח קדים אלג'יראית. אביב גדג' עלה לבמה כשהוא מלווה בחוליית נגנים מוכשרים, ובינהם רון בונקר על הגיטרה ויהוא ירון על הבס. אם למילה התרגשות היתה מצורפת תמונה במילון אז הקהל וצוות ההפקה של הפסטיבל היו מופיעים בה.

זה כבר כמה שנים שההפקה מנסה להביא את גדג' להופעה בפסטיבל ורק השנה זה אכן קרה. כשהקהל שר את "לא מקום לחלשים" עוד לפני שגדג' פצה פיו, היה מובן מאוד למה. המסע המוזיקלי נמשך גם אל להיטיה הגדולים של אלג'יר. ממש מול תלמי אליהו – המקום בו גדג' וגבריאל בלחסן גדלו יחד – הוא שר את "דם על הים". באיזשהו אופן די מוזר, היה נעים לראות כמות כל כך עצומה של קהל שר יחדיו טקסטים אפלים ומורבידיים.

נתון שחשוב לציין: במשך כל שלושת הימים היתה תחושה שכולנו הגענו ל"פסטיבל אביב גדג' במדבר". תחושה זו נבעה לא רק בגלל שאף אחד לא הצליח להתעלות על הנוכחות של גדג' או משום שהדיבור בקהל היה בעיקר עליו, אלא גם בגלל שביום השני הוא ביצע הופעת אנפלאגד באחד האוהלים, וחטף את מרבית הקהל מהבמות שהיו בתוך המתחם הסגור.

צד אחר שבלט באותו הערב היו דווקא הרכבים שמעניקים תחושה של טריפ מוזיקלי. טייני פינגרז וקותימאן אורקסטרה, למשל, הציגו חומרים חדשים (מעט דאונרים ביחס לקודמים) וגנבו את הפוקוס משאר ההופעות שהתרחשו במקביל.

צילום: עודד נתן
טריפ מוזיקלי. טייני פינגרז באינדינגב 2015 צילום: עודד נתן
#2 רכבת שדים פסיכדלית

לאחר הופעת צהריים של עמיר לב, עם טקסטים אקטואליים מתמיד, היה ברור שהיום השני של הפסטיבל לובש אדרת רוקנרול. אחת ההפתעות הגדולות באותו יום הייתה דווקא זליגת הקהל מהופעתו של שי צברי אל רכבת השדים הפסכידלית של הגרייט מאשין, שעלו חמושים בתופים אפריקאיים לאחר חמש שנים שלא הופיעו בפסטיבל.

מהר מאוד הוייב השתנה מטקס פגאני להופעה שמעלה באוב את טור הזהב של הרוקנרול. מה לא היה שם: פוגו אכזרי ורב-משתתפים (שכותב שורות אלו לא יכל היה להתאפק והשתתף בו), קפיצה לקהל, צלילי סטונר-רוק לבנטיני במדבר, מגבר שנשרף, העברת מערכת התופים אל הקהל וריב של הלהקה עם המאבטחים - מה שהווה את תו הסיום המושלם ביותר להופעת רוק.

צילום: גיא פריבס
חווה זליגה. שי צברי באינדינגב 2015 צילום: גיא פריבס
כשהחשיכה ירדה, הסטאנדאפיסטית תום יער העניקה מעט אסקפיזם. היא מילאה את במת החיפושית (הקטנה ביותר), מחזה שאף אחד מלבדה לא הצליח לשחזר. יער שחטה פרות קדושות במופע נטול מעצורים, וכששמעה סאונד של הופעה מבמה אחרת, עצרה לרגע ואמרה: "כולם נשמעים כאן אותו הדבר וזה מה זה לא מיוחד. חוץ משניים, הם לא נשמעים כמו כולם... הם היו ממש ממש גרועים".

האכזבה של הפסטיבל היא ללא ספק מופע דאב על הירח – מופע מיוחד לציון 22 שנה ל"חם על הירח" של ברי סחרוף. הקשר בין הסתמי לארעי התחבר תוך האזנה מונוטונית. בתור מי שלעס את אלבום המחווה לפינק פלויד "The dub side of the moon" ציפיתי לשמוע וורסיות מרענננות לשיריו של סחרוף, על אחת כמה וכמה כששמות כמו תומר יוסף, דן תורן, דנה עדיני, בנו הנדלר ורבים אחרים לקחו חלק במופע ובעיבודים. למרות קופראטיב הכישרונות שעלה לבמה, החוט שקישר ושזר את כל המופע הלך והטשטש משיר לשיר, וכך גם הנאת הקהל.

מיד לאחר דאב על הירח, הגיעה הופעת הפתעה של רמי פורטיס. לא היה ברור למה בדיוק הוא זה ששר לאחר מופע המחווה, ולא ברי סחרוף. גם לא היה ברור אם הקהל נשאר שם כי נהנה מגינוניו ושיריו של הסנדק או כי ניסה לוודא שזה אכן השופט של אקס פקטור על הבמה.

לאחר ביצוע הרפרטואר המכובד שלו, פורטיס ירד מהבמה ופינה את מקומו לקרקס המוזיקלי של קין והבל 90210. סולנה שאול לוריא אמר: "קודם כל אנחנו רוצים להגיד תודה לכל הלהקות שעד עכשיו חיממו אותנו. תודה רבה לפורטיס, אתם עוד תשמעו עליו, הוא יהיה גדול". לאחר מכן הם נתנו לכאוס שלהם לדבר והצדיקו את חטא ההיבריס.

שמות אחרים שבלטו באותו הערב וכדאי לכם להכיר: שיתוף הפעולה של חיה מילר עם רדיוטריפ,  The Orions (להקת סרף-רוק, ז'אנר שלא השתרש עדיין בארץ) והראפר עזרא 01 מחבורת הקרטל שעל אף הטקסטים השובינסטיים של שיריו ("מי שאוכלת משמינה"/"לא מרשה לך פייסבוק ולא ידידים") הצליח בעת ובעונה אחת להרקיד כמה פמיניסטיות זועמות.

צילום: גיא פריבס
הסנדק של הרוק. פורטיס באינדינגב 2015 צילום: גיא פריבס
#3 פטריות הזייה

היום האחרון נפגם. רוב הקהל היה עסוק בלקפל את הציוד שלו, אחרים כבר שבו לביתם, ורק המוזיקאים היו צריכים להתמודד עם קורטוב (ביחס לימים הקודמים) של קהל רצוץ ושפוף. היחידים שהצליחו לשבור את המחסום הזה היום Lucille crew (קולקטיב שעיקרו הוא מעבר חד בין ז'אנרים גרוביים), גילי יאלו בהופעת הבכורה לפרוייקט הסולו החדש והמשובח שלו ו-Inga dingo  שעלו לבושים בגלביות לצד מופע של רקדניות מחול מודרני.

המטרה היתה שיאלתרו ריקוד לצלילי האלבום החדש שעתיד לצאת בשנה הקרובה, אבל אותו אלתור תזזיתי גרם בסופו של דבר למצב שבו הרקדניות זרקו על הקהל כמויות כבירות של פטריות שמפניון (לא הובן כיצד הגיע לידיהן). מהר מאוד ההופעה נהפכה לסוג של ווימבלדון. הקהל השיב אש וזרק על הלהקה והרקדניות את הפטריות, וכך הלאה והלאה. בקיצור, הזיה.

השיבוץ הנכון ביותר להופעה בפסטיבל היה דווקא לזאת שחתמה אותה. עוזי נבון ומכרים ביצעו מחווה לשירי אריק איינשטיין מתקופת סוף הסיקסטיז שלו, בעיקר מאלבום הרוק הישראלי הראשון "פוזי". נבון היה חמוש בכנופיית נגנים מסונכרנים שיותר מכל ליוו את השאלה: "למה אני עצוב, ארץ ישראל?".

מופע הסגירה היה נפלא ולא משום ששימש נחיתה רכה לחיים הקדחתניים שמחוץ למדבר, אלא בגלל שהיה מבין ההופעות היחידות שהצליחו לתת את האפקט שהופך כל פסטיבל לטוב יותר – אפקט החזרה לתקופה יותר קדומה ושלוחת רסן, משהו כמו קיץ של אהבה. אפקט שהאינדינגב בדרך כלל הצליח לעורר בשנים קודמות והפעם הרגיש שהיה חסר.

למרות זאת, עוד מוקדם מדי להכריז על הדקדנס של אימפריית אינדינגב, בייחוד כשהוא משמש קונטרה לפסטיבלים ומיני-פסטיבלים שבהם מופיעים רק אומנים מוכרים. על אף היותו אחד הפסטיבלים החמים, מבחינה אומנותית הוא נשאר משובח. אירוע שמוכיח שאפשר לדבר על מוזיקה, מוזיקת שוליים ישראלית וטובה. וגם אפשר לדבר אהבה. אפילו בימים זועמים שכאלה.

היכנסו לעמוד הפייסבוק החדש של nrg

כתבות נוספות שעשויות לעניין אותך

תגובות

טוען תגובות... נא להמתין לטעינת התגובות
מעדכן תגובות...

המומלצים

פייסבוק