איחולי מוות ואונס קבוצתי: הטוקבקים הכי אלימים מגיעים לבמת התיאטרון
מי שמעונין לפרוק את מתח התקופה באופן פחות שגרתי, מוזמן לבקר בהצגה של עינת ויצמן והשחקן שהתפטר מתיאטרון אל מידאן מורד חסן, בה נורים ללא רחמים טוקבקים אלימים ואמיתיים אל עבר האמנית האקטיביסטית, שבזמנו אף עוררו אצלה התקפי חרדה
השחקנית והיוצרת עינת ויצמן יחד עם שחקן אל מידאן מורד חסן, נכנסים לזירת הגלאדיטורים של השיח הפוליטי באופן הכי מזוקק וחשוף ב"בושה-טוקבקים על תיאטרון", שיעלה בראשון ושני (18/19.10.15) בתיאטרון תמונע, תל אביב.עוד כותרות ב-nrg:
• מתיסיהו עונה לרוג'ר ווטרס
• קורע: גיא לואל נגד איה כורם
• חזון אחרית הימים: העירום יוסר מ'פלייבוי''
כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו
בתוך הכבשן הלוהט הזה, כשנשלחים אליהם חצי טוקבקים המוקראים על ידי הקהל, הם מנהלים כמו במעבדה סטרילית, מלאת חמלה, יושרה והומור עצמי מהסוג הישן והטוב, את הקרב שאנחנו מזמן כבר הזנחנו, ועכשיו מתפוצץ לנו בפרצוף.
את מורד חסן, שחקן אל מידאן, היא הכירה בתיאטרון והוא מגולל את המנולוג שלו, מרתק כשלעצמו, לגבי מה עבר עליו כשחקן וכ'ערבי- פלסטיני צעיר בישראל', בקיץ האחרון שבו החליט משרד התרבות והספורט להקפיא זמנית את התמיכה בתיאטרון אל־מידאן בחיפה שבו הוא משחק.
• פרסום ראשון: אל מידאן לקראת סגירה
על העלאתה של ההצגה דווקא בימים אלה ויצמן אומרת: "יצא שההצגה יוצאת במקרה בזמן שהתפרץ פה גל אלים והסתה, מכל הכיוונים, שנאה מכל עבר בשיאה", אומרת ויצמן על צירוף המקרים של העלאת ההצגה בתקופה הנוכחית. "ההצגה נהייתה אקטואלית מתמיד, לא רק מהבחינה של העיסוק בהסתה, אלא גם באופני מאבק שונים בהם מורד עוסק במונולוג שלו.
"אני חושבת שזה מעניין לראות איך האמנות, התיאטרון, מגיב לרגעי משבר. מול הגל הזה של האלימות, שאותה אנחנו מגנים בצורה מוחלטת, יש פה גם משהו שמייצר צורה חדשה של שיתוף. אבל המעשה התיאטרלי הוא המסר העיקרי - תקווה של אמנות במקום אלימות".
יש ערך תרפויטי להצגה הזאת עבורך?
"אמנים מכל התחומים בדרך כלל משתמשים בחוויות האישיות שלהם לצורך האמנות. החוויה שעברתי בקיץ הקודם הייתה מאוד אינטנסיבית בשבילי והייתי חייבת לעבד אותה בדרך כלשהי וזה מה שיצא".
בסיום העבודה על ההצגה את מרגישה שאת יכולה להכיל יותר את ההתנהגות האלימה כלפיך? את יכולה לסלוח? פחות להיעלב?
"בזמן אמת, כשאני מקבלת טוקבקים של שנאה בפייסבוק, אני בן אדם, ואני רגישה וזה פוגע בי, ומה שעברתי ברגעי השיא של זה, היה מאוד קשה, וכלל אפילו התקפי חרדה. רגשית - הייתי שבורה. אבל לאחר מכן, לעבד את זה, ללוש את החומרים ולהפוך אותם למעשה אמנותי, זה כמובן משחרר וממיר את החוויה הזאת לשפה אחרת, אפשר להגיד העצמה אולי.
"אבל אני לא חושבת שאי פעם אני אוכל פחות להיעלב. אני תמיד אעלב. אני לא מצליחה לפתח שום עור של פיל, כל דבר פוגע בי. מה לעשות, כזאת אני. אני מניחה שגם לכתבה שלך יהיו טוקבקים מעליבים. אני אשתדל לא לקרוא אותם אבל אם העין נתפשת בהם...".
את שרת התרבות והספורט הזמנת?
(צוחקת) "לא".
אולי היה נוצר דו שיח בין מנהיגת המדיניות החדשה לנפגעים ממנה.
"אני אשקול להזמין אותה".
• אינדירגב: תגובת האמנים לתנאי השרה
המופע מתחיל באותה תמונה של ויצמן בגופיה שערורייתית שהתפרסמה בידיעה ב-nrg לפני כתשע שנים, בה נראתה מסתובבת באירוע עם גופיה עליה רקום דגל פלסטין. אותה תמונה הקפיצה את הפיוזים למאות ואלפי טוקבקיסטים שהוציאו מררתם על המקלדת, ושם התחילו לפעום לב המופע, בדיאלוג בין הטוקבקים.
בין פניני החכמה שנורו שם: "לכי, עופי, רוחי!", "שהחמאס יקריא בהלוויה שלך פרקים מהקוראן", "כדי להוציא דרכון, שעות הפתיחה במשרד הפנים הם...", "שחקנית בסרט ערבי בקהיר", וכמובן – הרבה סוגי מיתה משונים ותיאורי אונס מפורטים, בעיקר על ידי מזרח תיכוניים, ועדיף באופן קבוצתי.
אחר כך נשלפת חתימתה על מכתב השחקנים המתנגדים להופיע באריאל, ושטף השטנה שוב נורה אליה מכיוון הקהל שמתבקש להקריא לה את המיטב. אפילו על ממדי החזה שלה יש להם מה להגיד, והיא בתגובה מחליפה גופיות עם טיזרים המתכתבים עם הטוקבקים - "מה צריך חזה גדול כשיש לי כזה תחת?".
כשברקע סרטי וידאו עם שרי הממשלה מירי רגב, נפתלי בנט וליברמן (דאז), בעוד השרה רגב הופכת לכוכבת ראשית בעבודה הזאת בזכות נאומיה הנרגשים, השרביט מועבר למורד חסן ולנוכחותו הכריזמתית. את אותה הגופייה הצהובה עם דגל פלסטין הוא תוחב בכיס האחורי של מכנסיו והופך לברמן בבאר בחיפה, מתרגל כשחקן צעיר את מונלוג ה"זבוב" של חנוך לוין מ"מה אכפת לציפור", לבחורה אשכנזייה שיושבת על הבאר.
מאז משרד התרבות הקפיא את התקציב, משכורתו קוצצה בחצי וכעת הוא נאלץ להגביר משמרות. הוא מספר על ילדותו כבן למשפחת יצרני ממתקים ובקלאוות בכפר ליד נצרת, אבל בנוסח עבודת היד של שכם, ולא התעשייתי של נצרת. וזה מלמד על זהותו אולי יותר מהכול. הוא מצטט בהצגה מכתביו של וואליד דקה, אותו דקה של ההצגה "הזמן המקביל", ומספר מה עבר עליו מבחינה זהותית, כשפורסם הראיון עם מנהלו החדש הזמני של התיאטרון ג'אהסן אבו ורדה, כאן ב-nrg. אז השחקנים הצעירים וחלק מהיוצרים הקימו קול צעקה על התבטאויותיו הלכאורה פטריוטיות מדי לדעתם באותם ראיונות. עכשיו הוא מכין את המשקה החדש - "אינתיפאדה שלישית" (שנכתב הרבה לפני גל הטרור הנוכחי): "חזרת, סומק, מי ורדים, לערבב ו.. בום!".
אמרת שהזהות שלך היא של ערבי-פלסטיני. אין שום מקום לחלק הישראלי בזהותך?
"זאת באמת שאלה שמעסיקה אותי הרבה בזמן האחרון ואני לא חושב שיש לי תשובה חד משמעית, אבל מן הסתם אני מדבר איתך עכשיו בעברית. אם אני מזהה את עצמי או מגדיר חלק ממני כישראלי, זה סוג של נורמליזציה במקום ניסיונות הכיבוש המנטלי, לפני הפיזי, הגיאוגרפי, של מחיקת זיכרון קיבוצי בנוגע למקום ממנו אני בא. זה שם אותי במשבר מסוים, שאני לא יודע להגדיר.
"אני לא יודע איך להגדיר את עצמי, אבל אני יודע בוודאות שאני ערבי פלסטיני. זה מי שאני. המושג הזה, דרך המדיה ודרך כל מה שקורה לאחרונה, קיבל תג של 'רוצה לזרוק אותנו לים', מאז שנות ה- 70' בעצם, ואני לא משתייך לזה, אף פעם לא השתייכתי".
"אין לי פייסבוק, אני צרכן חדשות. מה שקורה היום בחוץ זה הדבר האחרון שאנחנו, הפלסטינים בתוך ישראל, צריכים, משני הצדדים. גם אישית, זה לא טוב לי. אנשים שמחזיקים את הסכין או שדורסים או יורים, הם מלאים פחד בעיני. הם מפחדים על הקיום שלהם וזו הדרך שלהם להגן על עצמם, אבל זה בשום אופן לא מהווה לגיטימציה למה שהם עושים. ישנו פרויקט לאומי בן עשרות שנים לפתח דרך אסטרטגית לשיח, לאו דווקא על שולחן מו"מ, שיח פנימי, ברחוב כמו באמנות. זה אפשרי, ראיתי את זה במקומות שהייתי בהם, בסדנאות, בהפקות.
"יכול להיות שזו בועה, אבל למשל במפגשים משותפים של יוצרים יהודים וערבים, רואים שבסופו של דבר - יש על מה לדבר. אולי יש שאלות שעוד אין עליהן תשובות, אבל מספיק שאני יכול להגיד שאני פלסטיני ולא להרגיש שכולם הולכים לברוח כי אולי יש כאן סכין.
"אני בחרתי להיות שחקן כי אני רוצה שלשאלות שלי תהיה במה. מעורבים פה הרבה רבדים אישיים, בזמן שאני עם הקהל, עינת על הבמה והפוליטיקאים על המסך".
כמו מה?
"שאני לא רוצה להקשיב להם. לא לפוליטיקאים, לא למערכת, גם לא למנהלי תיאטרון אל מידאן, איפה שעבדתי עד לאחרונה והתפטרתי. אני לא רוצה להיות בתיאטרון הערבי היחיד בישראל שהוא לא תיאטרון פוליטי, כפי שהמנהל הזמני אמר. כל דבר הוא פוליטי, אפילו הארנונה שלי היא פוליטית".
"בושה - טוקבקים על תיאטרון"
במאית ושחקנית: עינת ויצמן
שחקן: מורד חסן
ראשון ושני, 18/19.10.15, תיאטרון תמונע, תל אביב
במסגרת תיאטרון תמונע הבינלאומי
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם